אירית שור ספיר
"ההתנגדות הלא אלימה" הינה במקורה צורה של מאבק חברתי-פוליטי, ומשתמשים בו עמים וקבוצות ברחבי בעולם. לדוגמה, כולנו מכירים (מי לעומק ומי בשם) את המאבק של גנדי לעצמאות הודו מידי הבריטים, את פעלו של מרטין לותר קינג בדבר שוויון זכויות בין הגזעים בארה"ב, ואת המאבק לשחרור טיבט מידי השלטון הסיני. המאפיינים העיקריים של מאבקים אלה מתבטאים בשני היבטים מרכזיים: ראשית, ההחלטה להתנגד באופן נחרץ וגלוי להמשך דיכוי העמם או הקבוצה; ושנית ההחלטה העקרונית והמוסרית לנהל מאבק זה באופן שאינו אלים, גם כאשר הצד השני נוקט באלימות. שני עקרונות מרכזיים אלה של המאבק הופכים אותו ל"התנגדות לא אלימה" (non violent resistance, NVR).
"ההתנגדות הלא אלימה" כמודל פסיכולוגי טיפולי פותחה על ידי פרופסור חיים עומר לפני למעלה מעשור. המטרה הראשונית לפיתוח המודל הייתה מציאת דרך לסייע להורים שהרגישו שאבדו את סמכותם ההורית להתמודד עם בעיות התנהגות ואלימות של ילדם. המפגש הטיפולי זימן מקרים אינספור של הורים אשר הגיעו לטיפול בבקשה לקבל עזרה כיצד לדבר אל ילדם, כיצד לעצור את התנהגותו האלימה בבית ו/או בבית ספר, כיצד להשיב את סמכותם ההורית. הורים רבים דיווחו על תחושת חוסר אונים בהתמודדות עם ילדם ועל חוסר יכולת להחזיר את השליטה בבית לידיהם. רובם היו לאחר ניסיון אחד לפחות של טיפול פסיכולוגי שלא צלח, אם בגלל חוסר שיתוף פעולה של הילד עם הטיפול ("לי אין שום בעיה! תלכו אתם לטיפול, הבעיה היא שלכם!"), הדרת ההורים מהטיפול ע"י המטפל (למשל בגלל סירוב הילד המתבגר שהמטפל ייפגש עם הוריו), או חוסר אונים של המטפל בטיפול במצבים של בעיות התנהגות קשות של ילדים.
עומר פיתח מודל להדרכת הורים לאור עקרונות "ההתנגדות הלא אלימה". מודל זה בוסס בראש ובראשונה על שני העקרונות המרכזיים של הגישה: יש צורך בהתנגדות ברורה ועקבית להתנהגות הבעייתית של הילד האלים, וכן כי ההתנגדות לא תהייה בשום צורה אלימה, לא פיסית ולא רגשית. בעבודה עם הורים על פי מודל זה, מדריכים את ההורים כיצד לנהל את המאבק בהתנהגות הבעייתית של הילד (התנהגות הילד, לא הילד עצמו), באופן שאינו מנסה להשתלט על הילד, להשפיל אותו או להכריע אותו. המאבק ההורי מתרכז בעמדה אשר משדרת לילד את המסר "אני ההורה שלך, אתה לא יכול להפטר ממני, או לפטר אותי. אני כאן ואמשיך להיות כאן מתוך אהבתי אליך וחובתי המוסרית כלפיך. אני אשגיח עליך, אנסה לתקן את דרכיך ולא אוותר עליך".
במהלך השנים, על בסיס הידע המצטבר והניסיון הטיפולי, הרחיבו עומר ותלמידיו את הגישה והכלים הטיפוליים כך שיתאימו לקשיים שונים של ילדים שהוריהם מרגישים כי הם זקוקים להדרכה כיצד להתמודד איתם ולעזור לילדיהם- חרדה, ADHD, שימוש בסמים והתנהגות עבריינית, הימנעות מבי"ס, התמכרות למחשב, נהיגה בטוחה של צעירים, תלות תובענית של בוגר בהוריו ועוד. הגישה נותרה בבסיסה זהה- התנגדות ההורים להתנהגות של הילד והנכונות לנהל על כך מאבק. בספרו האחרון של עומר, "הסמכות החדשה במשפחה בבי"ס ובקהילה", מפורט כיצד המודל יעיל לא רק לבניית סמכות הורית אלא גם לסמכות מורית וקהילתית.
לאחרונה החלה להתגבש התפיסה כי "ההתנגדות הלא אלימה" אינה רק דרך "לתיקון" בעיות התנהגות, אלא אופנות הורות המהווה נדבך נוסף לתפקידי ההורות שנוסחו בתיאוריות אחרות. גישת ההתנגדות הלא אלימה החלה להתכתב עם תיאוריית ההתקשרות, מתוך תפיסה לפיה תפקידי ההורה להוות 'נמל מבטחים' ו'בסיס בטוח' הם חשובים אך אינם מספקים כדי שהילד יגדל ויתפח כראוי. נחוץ להורה תפקיד נוסף והוא היותו 'עוגן'. הילד, כמו הסירה, צריך עוגן כדי למנוע את היסחפותו בים ללא יכולת לעצור, לעגן את עצמו. תפקיד ההורה הוא לעגן את ילדו- לשים לילד גבולות, לאפשר לו להתרחק אך לא להיסחף, לאפשר לילד תנועה אך לא הרס, לטוות חבל אשר ילווה את הילד במסעו ובנוכחותו ישמור עליו פן ילך לאיבוד.
על מנת שההורה יהווה עוגן לילדו, עליו למלא אחר 4 דברים:
1) עליו ליצור יסודות של סדר יום וכללים בסיסיים על פיהם מתנהל הבית.2) עליו ליצור נוכחות והשגחה הורית, פיסית ומנטלית.3) עליו לגייס תומכים שיעזרו לו לעבות את העוגן (להצמיח קרסים נוספים)4) על ההורה לפתח שליטה עצמית (לא להיגרר אחרי התנהגות הילד, להשתדל לא להסלים את המצב הנפיץ, לא לצעוק, לאיים ולהשפיל את ילדו).
הדרכת ההורים בשיטת ההתנגדות הלא אלימה נשענת על ארבעת היסודות הללו. ההורים לומדים כיצד לעגן את עצמם וכיצד לעגן זה את זה באופן שיוכלו בשלב הבא לעגן את ילדם ולמנוע את היסחפותו והליכתו לאיבוד בשל ההפרעה בתפקודו.
הכלים הטיפולים שפותחו על פי מודל זה ושנועדו לעזור להורים לעגן את עצמם, כוללים את ההכרזה, ההתיישבות, גיוס תומכים, שקיפות, הצמדות, השהיית תגובה, עקרון הסימנייה, פעולות פיוס ועוד.
דגש נוסף שמושם בשיטה זו הוא בניית קשר של שקיפות ותמיכה בין ההורים למורים, למשפחה המורחבת, לחברים ולדמויות משמעותיות נוספות בחיי הילד. ההורים לומדים להיעזר בדמויות אלה, לשתף אותם בקשייהם עם ילדם ולגייסם לעזרה במקום להסתיר ולהתבייש.
כאמור, השיטה פותחה כך שתתאים גם למוסדות, בתי ספר וקהילות. הכלים והפרקטיקה הטיפולית מתורגמים לעבודה עם בתי ספר וקהילות על מנת לבנות סמכות חדשה ומעוגנת. העקרונות המרכזיים של המודל, קרי: יסודות של סדר יום קבוע, נוכחות והשגחה של הדמויות המשמעותיות בבית הספר/הקהילה, גיוס תומכים ושליטה עצמית מהווים בסיס גם כאן, וההדרכה מבססת את הטמעתם לתוך תרבות הארגון ו/או הקהילה.
כיום, שיטת ההתנגדות-הלא-אלימה מונהגת במספר מרכזי טיפול ברחבי הארץ (כגון: "המרפאה לטיפול מערכתי ב -ADHD" שנמצאת במרכז שניידר לרפואת ילדים; "המרכז להעצמה הורית").
פירוט נוסף ניתן למצוא בספריו של חיים עומר ("שיקום הסמכות ההורית", "המאבק באלימות ילדים, התנגדות-לא-אלימה", "פחדים של ילדים" (בשיתוף אלי ליבוביץ), "הסמכות החדשה"). וכן באתר בית הספר להתנגדות לא אלימה
מטפלים, מחנכים ואנשי מקצוע אשר רוצים ללמוד את השיטה מוזמנים לפנות לבית הספר להתנגדות הלא אלימה, בראשות חיים עומר ואירית שור ספיר, או בדואר מייל [email protected]
אירית שור ספיר הינה מנהלת בית הספר להתנגדות לא אלימה.
ומנהלת המרפאה לטיפול מערכתי ב-ADHD בבי"ח שניידר, בגישת ההתנגדות הלא אלימה.
