חיפוש

הדינמיקות הסכיזואידיות: תקציר מאמרה של McWilliams

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

במאמר זה McWilliams מבקשת לתאר את הדינמיקות הפנימיות העומדות בבסיס האישיות הסכיזואידית ואת היישומים הקליניים הנלווים להבנתן. לדבריה, סכיזואידים רבים הם בעלי רמת תפקוד גבוהה ואף חווים רמות גבוהות יחסית של סיפוק ורווחה נפשית. כתוצאה מכך, ועקב אישיותם הבלתי מוחצנת וה"אלרגיה" שלהם למבטיו החודרני של האחר, הם נוטים לחמוק מזיהוי ומהבנה של אנשי מקצוע. כמו כן, אנשי מקצוע רבים מתייחסים אל מצבם המנטלי כפרימיטיבי ולמרבה הצער מקבילים בין הפרימיטיבי ללא שפוי. בפועל, התנהגויות המאפיינות את האישיות הסכיזואידית עשויות להזכיר את תחילתה של הנסיגה הסכיזופרנית (למשל, המתבגר המתחיל לבלות יותר ויותר זמן לבד בחדרו, שקוע בחיי הפנטזיה שלו). כמו כן, גם מטופלים סכיזואידים מתפקדים ובעלי יכולות רגשיות גבוהות יחסית מביעים לא פעם חשש מאובדן שפיותם. McWilliams קושרת זאת לכך שסכיזואידים רבים, כפי שיתואר בהמשך, נמצאים במגע עם תהליכים הנמצאים מחוץ למודעותם של רב האנשים. כתוצאה מכך הם גם עשויים לקבל ביתר קלות רעיונות פסיכואנליטיים אשר מטופלים לא סכיזואידיים ידחו עקב מחסום ההדחקה. כמו כן, סכיזואידים הם אינטרוספקטיביים מטבעם ואוהבים לתהות ולהתבונן, ולכן מתחברים פעמים רבות לטיפול באוריינטציה פסיכואנליטית.

הגדרת האישיות הסכיזואידית של McWilliams

McWilliams משתמשת במונח סכיזואידיות באופן בו השתמשו בו תיאורטיקנים בריטים של יחסי אובייקט, ולא באופן בו נעשה בו שימוש ב- DSM. הניתוק שמפגין הסכיזואיד, על פי גישה זו, הוא אסטרטגיה הגנתית של נסיגה מגריית יתר, חדירה טראומטית וחוסר תיקוף.
השימוש הפסיכואנליטי במונח סכיזואיד נובע מהפיצולים בין החיים הפנימיים לבין החיים החיצוניים הבאים לידי ביטוי אצל סכיזואידים. לדוגמה, סכיזואידים נוטים להיות מנותקים ביותר אך להביע במסגרת הטיפולית כמיהות עמוקות לקרבה ומעורבות אינטימית או, בדומה, להיראות בלתי תגובתיים אך להיות רגישים ודרוכים ביותר בתוכם. McWilliams מציעה שהשימוש במונח נובע גם מטבע החרדות המאפיינות סכיזואידים, הנוגעות לפרגמנטציה, דיפוזיה והתפרקות לחתיכות- הם חשים פגיעים ביותר לשסעים בלתי נשלטים בעצמי שלהם. חלק ממטופלים אלו אף יפתחו טכניקות שונות של הרגעה עצמית המכוונת להתמודדות עם חרדות אלו, כהתעטפות במגבת, התנדנדות, מדיטציה וכן הלאה.

McWilliams מציעה כי מפרספקטיבת פסיכולוגיית האגו ניתן להתייחס להישענות החזקה של הסכיזואיד על מנגנון הגנה של נסיגה. נסיגה זו עשויה להיות פיסית (למשל, מקום מגורים מבודד) או פנימית, כאשר האדם נוכח פיסית אך למעשה שקוע בפנטזיות ובעולמו הפנימי. תיאורטיקנים של יחסי אובייקט הדגישו את הקונפליקט המהותי שחווים סכיזואידים בין קרבה למרחק בין אישיים, ואת נטייתם לבחור בפתרון של התרחקות פיסית. בקרב סכיזואידים מופרעים יותר הנסיגה יכולה להיראות כחוסר נגישות פסיכולוגית קיצונית, ובקרב הבריאים יותר יהיו תנודות בין חיבור לחוסר חיבור. Guntrip, למשל, תיאר כיצד סכיזואידים מחפשים חיבורים רגשיים אינטנסיביים שאחריהם הם נסוגים ומתרחקים כדי לאסוף מחדש את תחושת העצמי שלהם, המאוימת על ידי האינטימיות האינטנסיבית. McWilliams מדגישה כי על אף שהתיאוריה מתייחסת ל"פרימיטיביות" של המנגנונים הסכיזואידיים, היא עצמה אינה רואה כך את הדברים. התרחקות פיסית או רגשית אינה מבוססת בהכרח על הכחשה, התקה או מנגנונים פרימיטיביים אחרים.

מאפיין סכיזואידי נוסף הוא היעדר עניין או הימנעות מתשומת לב בין אישית או הערצה. על אף שהם רוצים שעבודתם היצירתית תהיה בעלת השפעה, סכיזואידים לא ירצו בדרך כלל "לחגוג" את הצלחותיהם מאחר והצורך שלהם במרחב עולה על הצורך שלהם באספקה נרקיסיסטית.

כיצד מתפתחת נטייה סכיזואידית?

McWilliams מתייחסת למספר גורמים הנוגעים להתפתחות הנטייה הסכיזואידית. היא מציעה כי סכיזואידים רבים הם בעלי מזג רגיש ביותר מלידה, לחיוב ולשלילה. רגישות זו מביאה לדחיית התנסויות הנחוות כמציפות וחודרניות מדי.

סכיזואידים רבים מתארים את אימהותיהם כקרות וחודרניות בו זמנית. עבור האם, הקור עשוי להחוות כמגיע מהתינוק- חלק מהמטופלים הסכיזואידים, למשל, מדווחים על כך שאימהותיהם מתארות כיצד דחו את השד כבר בגיל צעיר, ואת חוסר ההנאה שלהם מהתכרבלות וגיפופים כבר כתינוקות. תיאורים אלו תואמים פנטזיות של מטופלים סכיזואידים על הרעלה, חלב מקולקל ותזונה רעילה.

סכיזואידים מתוארים פעמים רבות כרגישים ביותר ובעלי "עור דק". Doidge (2001) הציעה כי הם חשים חסרי עור ונעדרי מגן מגריית יתר, ותיארה את ריבוי פנטזיות העור הפצוע שלהם. במצב זה, ההסתגלות לעולם החיצוני היא קשה ומביאה לא פעם לנסיגה, מאחר והמפגש עם העולם החיצוני מלווה בכאב וסבל של ממש. כאשר המזג של ההורה שונה מזה של הילד הרגיש, הוא מתקשה להזדהות עם הנסיגה והבררנות של הילד וכתוצאה מכך מטפל בו בחוסר סבלנות, כעס ואפילו בוז. בהתבסס על עבודתו של Fairbairn, Doidge תיארה כי ילדים אלו מפתחים דימוי של אובייקטים מגרים אך דוחים אליהם הם קשורים באופן נואש. הורים אלו אינם מסוגלים לאהבה או עסוקים מדי בצרכיהם, והילד מתוגמל כאשר הוא אינו מביע את צרכיו ותלותו. כך, תפיסת הילד את ההתנהגות ה"נכונה" מתעוותת והוא לומד לא לחפש אחר אהבה אשר הופכת את ההורה לנגיש עוד פחות. כך נוצרת חוויה של בדידות וריקנות אשר מלווה לא פעם בפנטזיה (בדרך כלל לא מודעת) של יכולת אספקה-עצמית. Fairbairn טען כי ילדים אלו לומדים כי אהבה, ולא שנאה והרסנות, היא הכוח ההרסני שבהם ולכן לומדים לדכא את הצורך הנורמלי שלהם באהבה.
Seinfeld (1991) הציע כי לסכיזואיד יש צורך עצום באובייקט לתלות, אך ההתקשרות מאיימת על העצמי שלו. קונפליקט פנימי זה, המתבטא באופנים שונים, עומד בלב ההבנה הפסיכואנליטית של מבנה האישיות הסכיזואידי.

הערות על הפסיכולוגיה הסכיזואידית

תגובות לאובדן ונפרדות

מאחר והם בוחרים פעמים רבות בהתרחקות, סכיזואידים נתפסים פעמים רבות כבעלי התקשרויות בלתי משמעותיות ולכן כלא תגובתיים במיוחד לפרידות. McWilliams מתנגדת לטענה זו וטוענת כי הם בעלי התקשרויות משמעותיות ומשקיעים בקשריהם אנרגיות נפשיות רבות. מאחר והם נוטים להרגיש בטוחים רק עם אנשים ספורים, איום באובדן של קשרים אלו עשוי להיות נוראי עבורם ובהתאם, רבים מהם פונים לטיפול בעקבות אובדן שחוו. נושא קשור הוא נושא הבדידות. על אף ריחוקם וחיפושם אחר בידוד, סכיזואידים אינם חסינים מחווית הבדידות המכאיבה, וכפי ש- Guntrip הציע, הם עשויים לפנות לטיפול מאחר והתרחקו כל כך מיחסים משמעותיים, עד שהם חשים מותשים, חסרי ערך ומתים פנימית. לעתים רגשות אלו יוסוו תחת הצב מטרה ספציפית לטיפול, כמו יציאה לדייט, שיפור מיומנויות חברתיות, שיפור התפקוד המיני או "הבנה שהבעיה היא חרדה חברתית".

רגישות לתחושותיו הלא מודעות של אחרים

ייתכן שעקב היותם בלתי מוגנים מפני הניואנסים של מחשבותיהם, רגשותיהם ודחפיהם הראשוניים, סכיזואידים נוטים להיות מכוונים מאוד לתהליכים הלא מודעים המתרחשים בנפשם של אחרים ולמצב התודעה בו הם שרויים. לעתים הם רגישים וקולטים היבטים שאחרים אינם מודעים אליהם, ופער זה מהווה מקור נוסף להתרחקות, מאחר והם מתקשים פעמים רבות לדעת על מה לגיטימי ובלתי לגיטימי לדבר. חוויה זו מקשה עליהם לתקשר ומביאה לנסיגה, ואף מביאה אותם לא פעם לסיפה של תחושה פרנואידית בנוגע למה שאחרים יודעים וקולטים עליהם אך מסתירים.

אחדות עם היקום

סכיזואידים מחזיקים לא פעם בפנטזיות אומניפוטנטיות הגנתיות, אשר שונות מהותית מהפנטזיות של אנשים נרקיסיסטיים, פסיכופתיים או פרנואידיים. הפנטזיות שלהם אינן ממוקדות בהשגת שליטה אלא בתחושת חיבור עם סביבתם באופן עמוק ביותר. למשל, הם עשויים לחוש כי מחשבותיהם משפיעות על סביבתם ולהיפך. למעשה, הם משמרים תחושת מיזוג ראשונית יותר מאשר תחושת אומניפוטנטיות. תחושת חיבור זו אל כל האספקטים הסביבתיים יכולה להביא גם להאנשה של אובייקטים דוממים.

הרומן הסכיזואידי-היסטרי

זוגות בהם נוצר שילוב בין פרטנר/ית סכיזואידי לפרטנר/ית יסטרי/ת שכיחים ביותר על אף שהם נוטים לסבול מקשיים זוגיים משמעותיים עקב הקושי שלהם להבין זה את זה ועקב קשיים הנוגעים לסוגיות של מרחק וקרבה. פעמים רבות יתבססו ביניהם יחסי הערצה הדדית: ההיסטרית תעריץ את יכולתו של הסכיזואיד להסתדר בכוחות עצמו, להכיל את רגשותיו ולהגיע למחוזות מופלאים של דמיון ויצירתיות, והסכיזואיד יעריץ את החמימות, החברותיות, האמפתיה, יכולת הביטוי הרגשי והיכולת להיות יצירתית גם במסגרת קשרים בין אישיים של בת זוגו ההיסטרית. כך, זוגות היסטריים-סכיזואידיים נוטים להעריץ זה את זה- ובו זמנית לשגע זה את זו כאשר צורכיהם השונים מתנגשים.

יישומים תרפויטיים

כאמור, אנשים בעלי קווים סכיזואידיים בולטים, ובפרט בעלי תפקוד הגבוה מביניהם, נוטים להתחבר לטיפולים פסיכואנליטיים. הם נהנים מהעובדה שהמטפל אינו מפריע לתהליך האסוציאטיבי שלהם ומכך שאינם מוצפים על ידו יתר על המידה, ועשויים להיות אסירי תודה על כך ועל כך שהמטפל נמנע מלייצר קרבה אינטנסיבית מדי טרם זמנה. לצד זאת, ולצד עובדה שסכיזואידים יכולים להתחבר ולהיתרם מאוד גם מטיפול באמצעות פסיכואנליזה, מטופלים אלו אינם מתאימים לנוסחה הטיפולית הפרוידיאנית הקלאסית של הפיכת הלא מודע למודע. זאת, למרות שאחד ממרכיבי הטיפול המרכזיים בהם הוא הפיכת הכמיהה וצרכי התלות הבלתי מודעים למודעים.

המוקד התרפויטי המרכזי בטיפול בסכיזואידים הוא האפשרות לפיתוח העצמי בנוכחות אחר שהוא מקבל, לא חודרני אך עדיין תגובתי ומתקף את הסובייקטיביות של המטופל.

McWilliams מציעה כי חלק מרעיונותיו של ויניקוט, הנוגעים לצורך בהמשכיות הוויה שאינה מופרעת על ידי האם/מטפל והצורך בחויות של להיות לבד בנוכחות האחר, רלוונטיים ביותר לטיפול בסכיזואידים. הדגש שלו על יצירת סביבה בה ניתן לשהות עם אחר בלתי חודרני, ובה ניתן לפתח עצמי אמיתי וחיוני, היא "מתכון" לעבודה עם מטופלים סכיזואידים. הסביבה האנליטית מייצרת בעצם טבעה אווירה בלתי חודרנית המתאימה מאוד לסכיזואידים, כל עוד הנרקיסיזם של המטפל אינו מביא להפגזה פרשנית של המטופל.

לצד זאת, קיימת התייחסות בספרות לצרכים הייחודיים של מטופלים סכיזואידים.

ראשית, מאחר ודיבור רגשי כנה עשוי להיות קשה מאוד עבור הסכיזואיד, והתייחסות רגשית מהירה מדי של המטפל עשויה להיות מציפה מדי, יש צורך בדרכים חלופיות להתייחסות לעולם הרגשי. לדוגמה, McWilliams מתארת את כאבה העצום של מטופלת סכיזואידית על כך שכמעט ולא הצליחה לדבר בפגישות, ואת פריצת הדרך שהגיעה כאשר McWilliams הקריאה לה קטעים נגישים יחסית מהספרות האנליטית אשר עוסקת בסכיזואידיות. המטופלת הגיבה בהתייחסות לכך שזו היתה הפעם הראשונה בה הצליחה להרגיש שיש בני אנוש אחרים שדומים לה. כמו כן, התייחסות לתחושות של דמויות מסרטים וספרים יכולה להקל מאוד על מטופלים סכיזואידים המתקשים לדבר ישירות על רגשותיהם. גם שיחות על אמנות ונושאים מופשטים יכולות להוות קרקע להתייחסות עקיפה לחוויתם הרגשית של סכיזואידים: החוויה לא תהיה של הגנה אינטלקטואלית אלא של הרחבת יכולתו של המטופל להביע רגש, גם אם בשלב זה הרגש לא יקושר אליו ישירות.

שנית, כותבים קליניים הדגישו את רגישותם הגבוהה של סכיזואידים לחוסר כנות והתנהגות כוזבת. לכן, הם זקוקים למפגש אמיתי מאוד עם המטפל. כאשר המטפל יבחר לחשוף דבר מה על עצמו, הם לא ינצלו זאת באופן תובעני ל"סחיטת" מידע נוסף אלא יגיבו בהכרת תודה אמיתית וימשיכו לכבד את המרחב האישי של המטפל. חשיפת חוויות אישיות יכול להיות משמעותית במיוחד בטיפול בסכיזואידים משום שהם זקוקים לכך שחוויתם הסובייקטיבית תוכר ותתקבל, ונכונותו של המטפל להיות אמיתי, חי, מגיב ואותנטי מתקפת את תחושת הסכיזואיד שהוא נמצא עם אדם חי המתקף גם את קיומו הסובייקטיבי.
אחת הסכנות בטיפול בסכיזואידים היא שכאשר הקשר הטיפולי יהפוך לנוח ומספק יותר, המטופל ישתמש בו כתחליף ליחסים מחוץ לטיפול. במצבים אלו המטפל נדרש למשימה העדינה של עידוד המטופל ליצירת קשרים נוספים מבלי להפוך לחודרני, לוחץ וביקורתי בדומה לאובייקט האהבה המוקדם.

ביבליוגרפיה:

McWilliams, N. (2006). Some Thoughts About Schizoid Dynamics. Psychoanalytic Review, 93:1-24.