חיפוש
  • דף הבית
  • מאמרים
  • הגוף שלפני והגוף שאחרי – עבודה עם פוסט טראומה בכלי הפסיכותרפיה הגופנית

הגוף שלפני והגוף שאחרי – עבודה עם פוסט טראומה בכלי הפסיכותרפיה הגופנית

פורסם על ידי יסמין פז

"האירועים הטראומתיים הם אכן יוצאים מגדר הרגיל, אך לא מפני שהם קורים לעיתים רחוקות, אלא מפני שהם משתקים את ההסתגלות האנושית הרגילה לחיים. שלא כפגעים רגילים האירועים הטראומתיים כרוכים בדרך כלל באיום על החיים או על השלמות הגופנית, או במפגש אישי קרוב עם אלימות ומוות. הם מעמתים את האדם עם מצבים קיצוניים של חוסר ישע ואימה ומעוררים תגובות של קטסטרופה. המכנה המשותף לטראומות נפשיות הוא הרגשה של פחד עז, חוסר ישע, אובדן שליטה וסכנת הכחדה".

ג'ודית לואיס הרמן (1992, עמ' 50)


א. מבוא:

פגשתי את אלון (שם בדוי) באחת ממרפאות החוץ של אחד ממרכזי בריאות הנפש בארץ.

בחור בן 24, בן למשפחה מרובת ילדים, אינו יוצא מהבית ואינו עובד. כשנה לפני פגישתנו הראשונה אלון נפצע קשה כתוצאה מהתפוצצות במקום עבודתו. הפיצוץ הותיר אותו עם כוויות חמורות בכל חלקי גופו. לאחר תהליך של שיקום נרפאו פצעי הגוף אולם נפשו נותרה פצועה, והוא אובחן כסובל מפוסט טראומה המלווה בדיכאון.

במשך כשנה לפני פגישתנו הראשונה אלון טופל באמצעות פסיכותרפיה פסיכו-דינמית בשילוב תרופות אנטי דיכאוניות שאותן נטל על בסיס קבוע. מאחר ולא חל שיפור במצבו הפיזי והנפשי אלון פנה לטיפול באמצעות פסיכותרפיה גופנית.

במאמר זה אנסה לתאר את השימוש בפסיכותרפיה הגופנית בטיפול בסובלים מטראומה. אתאר את הכלים הטיפוליים המתייחסים גם לגופו של המטופל בחדר הטיפולים לצד השיח המילולי, ואת השפעתם על התהליך הטיפולי ותוצאותיו. תאור המקרה אינו מבוסס על טיפול באדם אחד אלא מבוסס על מספר טיפולים, כאשר כל הפרטים המזהים במאמר זה שונו ללא היכר על מנת לשמור על פרטיות המטופלים.

הפסיכולוגית ג'ינה רוס (2008), המתמחה בשיטת החוויה הסומאטית (SE-somatic experiencing) טוענת כי: "התגובות ההגנתיות של גופנו, תגובות הבריחה, התקיפה או הקפיאה, תחילתן בתוכניות פעולה מולדות המיועדות להכשיר אותנו להתמודד עם סכנה. מרגע שנבחרה תוכנית פעולה עליה להתבצע עד תומה, כדי שגופנו ונפשנו ידעו שהסכנה חלפה ושהמערכת שלנו יכולה לחזור למצבה הרגיל. כשאנחנו משלימים את התוכנית בהצלחה, אנו שבים וניצבים בעמדה בריאה, חוזרים ובוחנים בטבעיות את סביבתנו ושומרים על יכולת תקינה להגיב לאיום בעתיד. יתכן אף שנרגיש שזכינו בחוסן נוסף, נפחד פחות ואולי אף נחוש התרוממות רוח על שהצלחנו להגן על עצמנו בהצלחה. במידה וגופנו אינו משלים את תוכניתו, עודפי האנרגיה נותרים תקועים ומערכת העצבים שלנו מאבדת את איזונה". (עמ' 34)


הפיצוץ במהלך התאונה לא אפשר לאלון לברוח או לתקוף. גם לא יהיה זה מדויק לומר שקפא, אולם חייו הם אלו שקפאו על מקומם. השליטה עליהם נגזלה ממנו בעת הפיצוץ, ולא הייתה לו כל אפשרות לבחור בפעולה על מנת להגן על עצמו. הוא התעורר בבית החולים וכבר היה עטוף בתחבושות המגינות עליו מהכוויות אשר כיסו את גופו, כאשר זכרונו האחרון היה אותו פיצוץ שמבחינתו קטע את חייו.

כפי שזליגמן (1967) הראה במחקריו, חוסר אונים נרכש מביא לאובדן יכולות הלימוד וההסתגלות למצבים חדשים. כאשר אדם (או בעל חיים) מרגיש חוסר שליטה מוחלט במצבו הוא עלול ללמוד ולפעול בחוסר אונים גם במצבים בהם יש בידיו את הכוח לשנות את הנסיבות. העובדה שלאלון לא הייתה אפשרות בחירה בעת האירוע הטראומטי השפיעה רבות על התנהלותו בעולם: הוא סבל מסימפטומים של דיכאון קליני, חוסר אמונה באפשרות לשיקום וחוסר מודעות למצבו הנוכחי וליכולתו לנהל את חייו אחרת.


ב. התהליך הטיפולי:

בפגישתנו הראשונה ראיתי בחור צעיר, יפה, שקט. לא יכולתי שלא להבחין ביציבתו. שפוף, הליכה איטית כאשר ראשו מורכן כלפי מטה, אינו יוצר קשר עין ואינו מתבונן כלל על סביבתו, שקוע רב הזמן בכפות ידיו. יכולתו המילולית הייתה דלה, כמעט ולא דיבר, לא היה בו רצון לדיאלוג. ישב כאשר ראשו מורכן ובמאמץ רב ובמילים מעטות ענה לשאלותיי. כשישבתי עם אלון בחדר יכולתי לראות את העצב בפניו, עצב שנגע בי ובגופי. התקשיתי לנשום, הרגשתי שהדמעות עולות וחונקות את גרוני. למרות שאלון דיבר מעט, המילים הבודדות שאמר העלו בי תהומות של עצב. הרגשתי חרדה סביב התחושות וקושי להבין אותן ולהקנות להן משמעות.

לאחר סיום המפגש הטיפולי יצאתי מהחדר ופרצתי בבכי. בכי שהתפרץ ללא שליטה. במהלך ההדרכה לאחר המפגש הבנתי שהפצעים בנפשו של אלון נגעו בפצעיי שלי, הבנתי שהמסע הזה הינו מסע משותף ושאם אאפשר לעצמי לתת לפצעים אלה להיות נוכחים בחדר אוכל ללמוד המון, גם על עצמי אבל בעיקר על אלון ורגשותיו.


לאורך המפגשים אלון סיפר לי על חוסר אמונתו לגבי הצלחת הטיפול ושיקומו, על האמון בסביבתו שהופר כליל בעקבות הפציעה, על נטישת בת זוגו וחבריו הקרובים ועל אורח חייו בבית הוריו. חיים ללא שיתוף, ללא חברה וללא אמונה. צעיר בודד אשר לאחר שנה מהתאונה חי בגוף בריא אך בחוויה שהוא עדיין פצוע.


ידוע כי נפגעי טראומה ואירועים טראומתיים לומדים פעמים רבות להטיל ספק ביחסי אנוש בסיסיים. קשיים אלה באים לידי ביטוי ביחסיהם עם המשפחה והחברה, בקשרים רומנטיים ובחייהם בקהילה. אירועים אלה חותרים תחת מערכות שלמות של אמונה המעניקות משמעות לחוויה האנושית ולחיים (הרמן, 1992).


הרמן (שם) מתארת את ההשפעות הסביבתיות של החברה והמשפחה על ההתמודדות עם הטראומה. לעיתים סביבתם של נפגעי הטראומה פונה ומאשימה אותם עצמם מתוך קושי להבין ולתמוך במצב החדש. כך קורה שבהרבה מהמקרים ישנה התרחקות, ישנו כעס, ישנה האשמה במקום תמיכה, הבנה וקבלה של המצב החדש וסיוע וליווי בתהליך ההחלמה ממנו. תגובות אלו של הסביבה מתווספות למצבו הכללי של נפגע טראומה ומשפיעות על תהליך השיקום שלו ועל החלמתו- "לא רק נפצעתי, אלא שגם אף אחד לא מבין אותי ואף נוטשים אותי "- חוויה המקבעת את חוסר האמון, הייאוש וחוסר האונים ומקשה על ראיית האפשרות להחלמה.

תחילתו של התהליך הטיפולי התמקד בעיקר בחיזוק האמונה של אלון והזכות שלו לחיים. אמונה שיש מי שמקשיב לו, אמונה בעצמו וביכולתו לחיות את חייו אחרת. אמונה ביכולת להחזיר לעצמו חלק גדול ממי שהיה לפני התאונה. ידעתי שללא אמון בסיסי בי כמטפלת, שאין לנו אפשרות להתחיל במסע ולגעת בפצעי נפשו. חוסר האמון בסובבים אותו היה כל כך עמוק, עד שיכולתי להרגיש את האכזבה והכאב אותם חש כאשר הביע את חוסר אמונתו הן בתהליך הטיפולי והן באנשים בסביבתו.


לאחר שיחת הכרות קצרה בה אלון השיב לשאלותי בלקוניות, שיתפתי אותו בכך שאני מרגישה איתו לבד מכיוון שאינו מביט בי. הבעתי בפניו רצון להכירו, לפגוש אותו. שאלתי אותו אם הוא מכיר את ההרגשה של לדבר אל מישהו כאשר זה אינו מביט בו בחזרה ושאלתי אם הוא יכול למצוא את הכוח להסתכל בעיני, להסתכל עלי, להרים את הראש ולהביט מי יושב מולו והוא ענה שאינו יודע...


הרמן (1992) כותבת: "ההחלמה יכולה להתנהל רק בתוך הקשר של יחסים: אין היא יכולה להתרחש בבידוד. בקשרים מחודשים עם הזולת שבים נפגעי הטראומה ובוראים את הכשרים הנפשיים שנפגעו או עוותו בידי החוויה הטראומטית. כשרים אלה כוללים יכולות בסיסיות לאמון, לאוטונומיה, ליוזמה, לכשירות, לזהות ולאינטימיות. היכולות האלה נוצרו במקורן ביחסים עם אחרים ובתוך יחסים שכאלה עליהן להיווצר מחדש (עמ' 163).


המשכתי בשאלות כלליות. יכולתי להרגיש את כאבו של אלון ואת והעצב ששרר בחדר וגם בי. כשהקשבתי לקולות שעלו בי יכולתי להרגיש את אותם רגשות, האכזבה, חוסר האמון, הכאב והוודאות שהוא צריך, כל אותם דברים היו מאוד מוכרים גם לי.

לאחר שביקשתי מאלון להסתכל עליי והוא לא נענה לא הפצרתי בו, הבנתי כמה זה קשה עבורו. המשכתי בראיון האינטייק וכיבדתי את תשובתו הכנה לגבי חוסר הידיעה שלו, לגבי חוסר היכולת שלו להביט בי כרגע. אמרתי לאלון שכאשר ימצא בו את הכוח ותהיה לו אפשרות להרים את מבטו שידע שאני פה איתו. לא רציתי לוותר עליו, רציתי שידע את זה, ידעתי על בשרי כמה היה לי חשוב בחיי שלא יוותרו עליי, שיגידו לי שיש שם מישהו איתי, שאני לא לבד, גם אם בחרתי בסופו של דבר לא להיעזר. לקראת סוף המפגש אלון הרים את עיניו לרגע קט וחייך, פעולה פשוטה עבור כל אחד. לא עבורו. לקח לו מפגש שלם להסתכל עלי. כשהביט בי וראשו התרומם אליי ידעתי שבחר בקשר, ביחסים עימי, ההתרגשות והעצב הציפו אותי. יצאתי מהמפגש ובכיתי. בכיתי את הפצעים שנפתחו, בכיתי בהתרגשות את הרגע בו ראיתי את עיניו לראשונה, את הרגע שבחר בקשר.


ג. ההחלטה לשלב את עבודת הגוף למפגש הטיפולי:

במפגשים הבאים אלון נתן לי להכיר אותו ואפשר לי כניסה לעולמו. אלון שיתף בתחושת הפיצול שבין אלון שלפני התאונה ואלון שלאחריה. לא היה כל חיבור בין השניים, כאילו ששני אנשים שונים חיו בגוף אחד. לא היה ביכולתו לראות את האפשרות ששניהם חלק ממנו, שניהם שם ושניהם כמוהו מחכים שיסכים להפגיש ביניהם. אלון דיבר באופן עיקבי בעיקר על מה שהתאונה גזלה ממנו, התמקד במה שמבחינתו כבר איננו, ולא היה מסוגל לראות ולהיות מודע לכך שגופו בריא, שאלון שלפני התאונה נוכח איתנו בחדר.

כשותפה של אלון למסע יכולתי להבחין בפער בין החוויה שלו לבין מה שעיני רואות: גופו היה בריא, ללא זכר מהתאונה שעבר אולם הוא כלל לא ידע זאת. בשל כך החלטתי שעל העבודה הטיפולית להתרכז בחיבור לגוף, חיבור לחלק שבעיני רוחו איבד בתאונה, הגוף שהתאונה גזלה ממנו. נכון היה בעיני לחבר אותו חזרה לגוף שאני רואה מולי, לתת לו להרגיש ולחוות את מה שעיני רואות. ידעתי שמילים לא יצליחו להסביר זאת, שאלון לא יראה את מה שאני רואה אלא אם יחווה זאת דרך גופו ועל כן החלטתי להתחיל בשלב זה בשילוב עבודת גוף במפגשים.

שאלתי אותו בתחילה שאלות הקשורות לגוף, לדוגמא: כשנגע בידיים במהלך השיחה הפניתי את תשומת ליבו ושאלתי אותו מה קורה בידיים, ביקשתי שיאמר האם הן חמות או קרות? כשנגע בראש שאלתי אם יש סיבה מיוחדת לכך, התעניינתי איך זה היה בשבילו להרים את ראשו כשעשה זאת והאם יש לו אפשרות להזיז את ראשו מצד לצד. כשהזכיר איברים כואבים בגופו ביקשתי ממנו לגעת ולעסות את האיברים הללו ואני מנגד עשיתי את כל אותם פעולות יחד איתו על גופי שלי לאורך כל הדרך.

בעזרת תרגילים אלו אלון התחיל להבין שראשו יכול לנוע מצד לצד גם היום, שידיו בריאות ללא כוויות, שראשו יכול להתרומם על אף שפעולה זו מלווה בכאב ושככל שהוא עושה זאת יותר- כך הכאב מתפוגג. הוא הבחין שכאשר הוא נוגע ונותן תשומת לב לאבריו הכואבים הוא מרגיש הקלה. העובדה שגם אני עשיתי את התרגילים איתו אפשרה לו לבצע אותם ולא להרגיש מגוחך או מוגבל, להרגיש שאני שם איתו.

באחד המפגשים ביקשתי מאלון להתהלך בחדר כפי שזוכר שהילך לפני התאונה, הסברתי לו שזו דרכי היחידה להכירו, להכיר את עולמו שלפני התאונה כפי שהוא חווה אותו. הוא הילך בחדר, כמו גבר צעיר, זקוף עם ראשו למעלה וחיוך עלה על שפתיו.הוא הרגיש את השוני, הוא נפגש עם גופו הבריא, והמפגש העלה בו חיוך רחב.

יוג'ין ג'נדלין (1996), מייסד תרפיית ההתמקדות, כינה חוויה זו "התחושה מורגשת". הוא תיאר אותה כך: "תחושה מורגשת אינה חוויה שכלית אלא התנסות פיסית. אכן פיסית. זוהי מודעות גופנית של מצב, של אדם או של מאורע. תחושה מורגשת אינה מופיעה בצורה של מחשבות ומילים או יחידות נפרדות אחרות, אלא כתחושה גופנית יחידה. מאחר שתחושה מורגשת אינה מביעה עצמה, אין זה קל לתאר אותה במילים... קיים סוג של מודעות גופנית המשפיעה עמוקות על חיינו, ואשר יכולה לסייע לנו להשיג את מטרותינו האישיות. תשומת הלב שהוקדשה לצורה זו של מודעות היא כה מעטה, עד שאין בנמצא מילים ידועות מראש כדי לתארה" (עמ' 43).

ג'נדלין (שם) מוסיף וטוען שאם ברצוננו לשנות דבר מה הקיים בגוף, במבנה הפיסי שלנו, עלינו להכניס תהליך שינוי שהנו פיסי אף הוא.

המראה של אלון ההולך כך, זקוף ומחייך, עורר בי תדהמה. לפני רגע ישב כשראשו מושפל וגופו מכווץ, והנה הוא עומד מולי ואין זכר לאותם הדברים. מחד זה עורר בי התרגשות גדולה אך מאידך יכולתי פתאום להבין את כאבו. להבין בדיוק למה התגעגע, על מה הוא מתאבל, מה נגזל ממנו. יכולתי להכיר אותו ולהתחבר לרגשות אלה. עלה בי עצב גדול, והכאב שהרגשתי הקשה עליי לנשום.

משם המשכנו ושוחחנו על ההבדלים בין אז להיום. לאחר שאלון חש בגופו את שני העולמות הוא הצליח למנות הבדלים אלה אחד לאחד. את הליכתו השפופה מול הליכתו הזקופה, את ראשו השמוט מול ראשו המורם את חיוכו מול העצב שבו. היה דיאלוג- גופני ומילולי - והוא החל לדבר. לאט לאט התחיל להאמין בי, לסמוך עליי.

המשכנו ועבדנו על שחרור מפרק הצוואר על ידי תנועה, מפרק ששכח את המושג תנועה, צוואר שהתרגל להיות שמוט.

וילהלם רייך (1933), אבי הפסיכותרפיה הגופנית, התבסס על ההבנה כי דפוסי מחשבה ורגש מתבטאים כחסימות אנרגטיות, המתבטאים בצורה של מתח שרירי בגוף אותו כינה רייך 'שריון'.

על מנת להחזיר לגוף את פעימתו הטבעית רייך פיתח את השיטה של 'תרפיה וגטטיבית' (vegetotherapy). שיטה זו התבססה על עבודה ישירה על הגוף. על ידי מגע, נשימה ותנועה ניתן לטענתו לשחרר חסימות אלה המצויות בשרירים ולהשיב לגוף את הזרימה האנרגטית החופשית- וכתוצאה מכך גם לנפש, מה שרייך כינה 'האורגזמה הטבעית' (רייך, 1973).

אלון ואני שוחחנו ונתנו לגוף לספר לנו על מצבים של אז מול מצבים של היום: איך ישב לפני ואיך יושב היום, איך דיבר לפני ואיך היום, איך צחק בעבר ועוד. השיחה לוותה בביטוי גופני באמצעות כלים טיפוליים שכללו תנועה, מעבר בין המצבים, חישה של גופו היום והעלאת זיכרונות מהיים שלפני התאונה.

כאשר אלון דיבר את זיכרונות העבר שלו הוא הרגיש עצב, אכזבה, כעס וחוסר אונים. לעומת זאת,כשאלון חווה את עברו דרך גופו הופיעו השמחה, ההתרגשות, החיוך ועימם המודעות לאפשרות שגם היום הוא יכול להרגיש בריא. כשזיכרונותיו חזרו לדבר ללא חווית הגוף, לאט לאט גופו כבה, נשמט ויציבתו חזרה למצבה הנוכחי.

בהתייחסותו לריפוי מטראומה, כותב מייסד שיטת החוויה הסומאטית, פיטר לוין (1997):

"תחושות ההנאה וההתפשטות מהוות הוכחה לכך שהאורגניזם נכנס למערבולת הריפוי. המפתח שבעזרתו מאפשרים למערבולת הריפוי לתמוך בתהליך שינוי הצורה טמון ביכולת להשתחרר מדעות קדומות בנוגע לאופן שבו "יש לזכור את האירוע". במילים אחרות, עליכם להיות מסוגלים לתת לחוש החישה רשות חופשית לתקשר מבלי לצנזר את מה שיש לו לומר. באופן פרדוקסאלי, הדבר אינו שולל את חשיבות השחרור שבהכרה ב"מה שבאמת קרה". אמת זו חווים בתנועה זורמת בין מערבולת הריפוי לבין מערבולת הטראומה. קיימת קבלה עמוקה של ההשפעה הרגשית של האירועים בחיינו יחד עם מידה זהה של התעוררות מסיוט. האדם מתעורר מחלום זה עם משמעות של תמיהה ושמחה. (עמ' 222-223).

רקדנו בין שני העולמות אותם יצר אלון, העולם שלפני התאונה והעולם שלאחריה. ריקוד עדין המאפשר שהייה בכל אחד מהמקומות תוך הקשבה ורגישות לצרכיו של אלון. ככל שהקשר התהדק כך הליכתו הזדקפה, ככל שהאמון בי גבר כך גם ראשו התרומם. הוא הרשה לעצמו לשתף, לדבר, לחלוק ואף לצחוק במשך פגישה שלמה. יכולתי להבין דרכו אל מי הוא מתגעגע, את מי הוא איבד ביום התאונה ואת הכאב הרב בכך. יכולתי לחלוק איתו את מה שאני רואה ומרגישה ועל ידי כך הגיעה לתודעתו העובדה כי החלק שלפני התאונה עדיין חי ונושם בו. כעת עמדה בפניו אפשרות להיות עם שני העולמות יחדיו ובכל רגע לבחור היכן להיות, מי להיות. ללא שיפוטיות וללא ביקורת, פשוט להיות מי שהוא. גם פצוע וכואב אבל גם בריא ושמח כאשר אף אחד מה"אלונים" לא שולל את זכותו של האחר. שניהם נגישים, שניהם הם הוא.

עבודת הגוף באמצעות התרגולים עזרה לאלון להתחבר חזרה למי שהשאיר מאחור, עזרה לו להאמין כי הוא לא באמת איבד אותו ושהוא עדיין שם, ונגיש ברגע של בחירה. החוויה בעבודה הזו סיפקה, מעבר לתוקף המילולי, את הידיעה שגופו אכן זוכר את אותם חלקים בריאים שיש בו גם היום. שהם לא אבדו מה שנפשו הפגועה שכחה, מחקה, הדחיקה.


ד. נפרדים:

במפגש האחרון שלנו היה עצב גדול בחדר. הנה הגיעה שוב פרידה, הנה שוב עוזבים אותו לבד, הנה שוב הכול אבוד. אבל עם עצב וכעס הוא פנה אלי ואמר: "אני יוצא מכאן שוב עצוב אבל עצוב עם ראש למעלה". הוא הביע את הכעס על סיום המפגשים אך גם הוקיר תודה על ההישגים שבדרך, הוא יכל לחוות את שני העולמות, גם כאב וגם אפשרות. הוא החזיק בשניהם ויצא בראש מורם וזקוף לדרכו. אני נותרתי בחדר. ישבתי והרשיתי לעצמי לחוות את כל הרגשות אשר הציפו אותי, רגש השמחה על התהליך שעבר אלון, ההתרגשות לנוכח השינוי הפיזי שחל בו במהלך המפגשים, הכאב על סיומם, העצב הרב שבחוויות הנטישה, הנטישה שלי הסיום הטיפול, אולם גם העצב של כל הנטישות אותם אני חוויתי בחיי: הבדידות במקום זה, חוסר האונים והייאוש סביב האמון ביצירת קשר חדש והמאמץ הנדרש לכך אל מול הלבד והבדידות שעימה נשארים כאשר קשר זה מסתיים. הכעס על מי שעוזב. האכזבה על המאמץ.

ידעתי שגם אלון מרגיש חלק מרגשות אלה אם לא את כולם. ההדרכה שקיבלתי במקביל לטיפול באלון הבהירה לי שבתהליך הטיפולי שזורים כל אלה כחלק בלתי נפרד מהתהליך, מהמסע המשותף בו נמצאים שני אנשים, מהפצעים החשופים שמדברים את כאבם. גם אני יכולתי להכיל את שני העולמות ולצאת מהחדר, יכולתי להרגיש גם מטפלת אבל גם אנושית. בסופו של המפגש עם אלון כאשר הגעתי להדרכה הבטתי על המנחה ופרצתי בבכי, בכי על כל מה שאפשרתי לעצמי להרגיש. בכי משחרר, שהוציא לחופשי את כל מה שנפשי שמרה במשך שנים. בלי בושה, בלי חסימה, נתתי לעצמי פשוט להיות. והמנחה רק היה שם איתי, נוכח, עם רגישות והבנה גדולה גם למקום שלי. לא הייתי צריכה יותר מזה- יותר מהלגיטימציה להיות.


ה. סיכום:

אלון ואני נפגשנו חמישה-עשר מפגשים בלבד שמתוכם הוא נעדר משניים. בעבורי היה זה מסע מרתק, מסע של חיבור ממקום חשוך ולא מאמין למקום של תקווה ודוגמה חיה לכך שהגוף אכן זוכר דברים שנפשנו בוחרת להדחיק.

העבודה עם הגוף בחדר הטיפולים מסייעת בהפנמה מהירה של תהליכים רגשיים, בהכרה בכוחו של הגוף ובעובדה שהמפגש עמו מעניק משנה תוקף למילים. התקיים עם אלון מפגש עם מילים דרך שיח ומפגש עם גוף דרך חוויה.

במהלך המפגשים ובמסגרת ההדרכה שקיבלתי למדתי שמטפל הינו בראש ובראשונה אדם, בן -אנוש. זו הייתה אולי הפעם הראשונה מזה שנים רבות שאפשרתי לעצמי להיות כל כך חשופה ולהאמין שזה בסדר. שלא צריך להסתיר, להתבייש ברגשותיי, שאלו אינם סימנים של חולשה. האפשרות להישאר מחוברת לרגשותיי במהלך המפגש הטיפולי והיכולת לטייל גם בכאב הפרטי שלי אפשרה לי לראות את המטופל ולהרגיש את המקומות הכואבים שבו באופן בהיר יותר. זה סייע לי להבין מקומות כואבים אלה ולפעול ממקום נטול שיפוטיות ומגננה. לדבריו של אלון הוא האמין שאני באמת מקשיבה לו, שאני שם איתו, שאני מקבלת אותו כפי שהוא- מה שעזר לו לתת בי אמון ולהיפתח בפניי, לעבור את התהליך המורכב עבורו. ללא מערכת התמיכה וההדרכה אליה הייתי חשופה במהלך המפגשים דבר זה לא היה יכול להתאפשר.


הרמן (1992) מיטיבה לומר זאת: "איש אינו יכול להתמודד עם טראומה לבדו. אם התרפיסט מוצא את עצמו מבודד בעבודתו המקצועית עליו לחדול לטפל בנפגעי טראומה עד שימצא לעצמו מערכת תמיכה הולמת"(עמ' 186).


לאחר מספר חודשים במסגרת עבודתי בתחום שיקום בריאות הנפש, שאלתי לגבי מצבו של אלון ונאמר לי כי זמן קצר לאחר סיום המפגשים בינינו הוא הפסיק להגיע למרפאה וזנח את התוכנית השיקומית. איני יכולה לתאר במילים את הכאב שהרגשתי, את הייאוש ואת האכזבה שעלו בי. באותו רגע נזכרתי בפגישתנו הראשונה, פגישה בה ישב אלון בראש מורכן, ללא מילים מול הטראומה ומה שהיא מביאה עימה, מול ייאוש, אכזבה וכאב רב. מערכת תמיכה הולמת חיונית למתמודד עם טראומה הזקוק לה על מנת להמשיך במעגל הריפוי. אלון, לצערי, בחר מסיבותיו הוא שלא להשתמש במערכת תמיכה זו.

יסמין פז היא פסיכותרפיסטית גופנית. ליצירת קשר: therapyasmin@gmail.com או 0542-471899

ביבליוגרפיה

Reich, W. (1933).Character Analysis. New York: The Noonday Press, 1972.

Reich, W. (1973).The Function of the Orgasm (V. R. Carfagno, Trans.). London: Souvenir Press.

Seligman, M. E. P., & Maier, S. F. (1967).Failure to escape traumatic shock.Journal of Experimental Psychology, 74(1), 1-9.

ג'נדלין, י.ט (1996) התמקדות. מרקם

לוין,פ. ופרדריק א. (1997) להעיר את הנמר מרפאים את הטראומה. אסטרולוג

הרמן,ל.ג (1994) טראומה והחלמה. תל -אביב: הוצאת עם עובד.

רוס,ג'. (2008) מעבר למערבולת הטראומה אל מערבולת ההחלמה מדריך לציבור:הוצאת נורד.