חיפוש
  • דף הבית
  • מאמרים
  • עבודה עם התנגדות בגישת גשטאלט-חוויתית: דייויד אנג'ל ומרג'ורי הולימן

עבודה עם התנגדות בגישת גשטאלט-חוויתית: דייויד אנג'ל ומרג'ורי הולימן

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

מאמר שני בסדרת מאמרים המציגים דוגמאות קליניות להתמודדות עם התנגדות בטיפול מפרספקטיבות תיאורטיות שונות. במאמר תוצג דוגמא קלינית לעבודה עם התנגדות בגישת גשטאלט-חוויתית. הכותבים, דייויד אנג'ל ומרג'ורי הולימן, מתמחים בפסיכותרפיה בגישה חוויתית ובגישת הגשטאלט.

רקע

ויקטוריה פנתה לטיפול באמצע שנות ה-30 שלה, על רקע משבר נישואין. היא היתה אשת מקצוע משכילה, דוברת שפה שניה באופן שוטף ועבדה בתחום אותו למדה אך חשה כי היא מתפכחת בנוגע למקצוע בו בחרה באמצעות העבודה בפועל ורבים מאנשי המקצוע שעבדו בתחום. היא היתה חדורת מוטיבציה להתקדם במקצוע עד שתגיע לתפקיד בו תחוש מסופקת יותר.

ויקטוריה היתה נשואה מזה חמש שנים ואם לילד בן שנתיים. היא היתה אם מסורה וילדה היה נבון והתפתח באופן נורמלי. היא חשה כי נישואיה אידיאליים ורצתה להביא ילדים נוספים כאשר בעלה הודיע על רצונו להתגרש. ויקטוריה העריצה את בעלה, איש מקצוע גם הוא, ותמכה בנסיעותיו בכל חלקי הארץ אשר נועדו לקדם את הקריירה שלו. היא יצאה עם שני גברים נוספים לפניו, וראתה בו אדם מבריק, אכפתי ואב מסור, וחשה הרוסה כאשר הודיע על רצונו להתגרש. מבולבלת ומיואשת, היא ניסתה למצא דרך להשאיר אותו בזוגיות ושכנעה אותו לפנות ליעוץ זוגי. הוא הגיע לשלוש פגישות יעוץ בהן השתמש כדי להודיע כי הוא קיבל החלטה ואינו מעוניין לדון בה. הוא סירב לגלות את הסיבות לגירושין וכאשר היה ברור כי אינו מעוניין לעבוד על הקשר הזוגי, הוחלט כי ויקטוריה תשאר בטיפול פרטני.

הטיפול

הבעיה המרכזית שהעסיקה את ויקטוריה היתה פירוק נישואיה. היא היתה חרדה ומיואשת, ונאחזה בכל שביב של תקווה להצלת הנישואין. תחילה, היא רצתה להשתמש בטיפול כדי לפתח אסטרטגיות לשיקום הקשר או שינוי רצונו של בעלה, למרות שחוסר רצונו ביחסים היה חד משמעי. היא הציגה דילמה הנוגעת לסיטואציה אליה נקלעה: מצד אחד היא חשה כי בעלה זועם ומנוכר עד כדי כך שאינה רוצה בקשר איתו אך מצד שני הרגישה שאינה מסוגלת לוותר על היחסים איתו. גם לאחר שגילתה שבעלה החל קשר זוגי חדש, מצאה דרכים להותיר אותו מעורב בחייה.

תהליך הגירושין היה ממושך מאחר וויקטוריה העלתה דרישות שונות שוב ושוב וכך שימרה למעשה את הקשר ביניהם. הקונפליקט שלה בין שימור הקשר באמצעות הדרישות המשתנות לבין ויתור והמשך חייה ללא בעלה היה ניכר באופן תמידי בפגישות. לעיתים, לאחר שגיבשה עמדה באחת הפגישות, חזרה במפגש שלאחר מכן עם החלטה שונה לגמרי או עם אותה ההתלבטות בדיוק. לעיתים היה קושי ביצירת דיאלוג מאחר והיא דיברה במהירות, והתייחסה לכל האפשרויות הקיימות בו זמנית. היא היתה עסוקה מאוד ב'מה לעשות', וכמעט ולא היתה מודעת לחוויה הרגשית הקשורה בכל אחת מהעמדות בהן ניסתה לאחוז. לעיתים, ניתן היה להאט את הקצב ולפגוש תחושות עצב, בדידות ועייפות אך המגע עם תחושות אלו נמוג בין הפגישות.

לאחר מספר חודשי טיפול אשר התמקדו בניסיון להבין מה קרה בנישואין שהביא לפירוקם, החל לעלות נושא נוסף. היא דיברה על הקושי בעבודתה ועל הצורך להיות אגרסיבית ותחרותית כלפי יריביה בתחום. היא חוותה קונפליקט: מצד אחד הרגישה לא בנוח עם חלק מהדברים שנאלצה לעשות כחלק מעבודתה ומצד שני נמשכה לעמדת אשת הקריירה המצליחה.

בין השאר, מעסיקיה ציפו ממנה לתפוס עמדות מפתח בארגונים מקומיים והיא חשה מותשת וכי אינה נמצאת עם בנה כפי שהיתה רוצה להיות. היא חשה גם כי חלק מהדברים שהתבקשה לעשות עבור מעסיקה לא היו אתיים והתלבטה כיצד להתמודד עם הדרישות. היא הבינה כי היא שוקעת בעבודה יתר על המידה ובאופן מסוכן, אך במשך מספר חודשים לא היתה מסוגלת לסגת מהתחייבויותיה מאחר וחששה כי הערכתו של הבוס שלה כלפיה תפגע. במקביל, היא דיברה בערגה על הנאתה משהות עם ילדה ועם הילדים בבית הספר של יום א' בו לימדה.

בשלב הטיפול האחרון עלה נושא נוסף אשר נגע לקשר חברי עם גבר גרוש ואב לילדה. הקשר התפתח ולאט לאט הם החלו לדאוג זה לילדו של זה. אחרי הגירושין ויקטוריה חוותה הקלה משמעותית מכך שגבר נוסף יכול לרצות בה אך כאשר הקשר הפך רציני ואינטימי יותר היא חשה כי היא אמנם נהנית בחברתו אך לא יכולה להתאהב בו.

היא חוותה חוסר הבנה וקונפליקטים אשר מעולם לא התרחשו בנישאיה המושלמים, אך בן הזוג רצה לדון איתה בדברים וברגשות שהתעוררו ביניהם. מבחינות רבות נראה היה כי מדובר בקשר מבטיח הרבה יותר מקשר הנישואין שלה, אך היא חיתה בפחד מתמיד מעשיית טעות נוספת סביב בחירה בגבר שנראה מושלם אך התגרש ממנה באופן מכוער. היא הטילה ספק בשיפוט שלה ונקרעה בין חווית האהבה והדאגה בקשר לבין הידיעה שייתכן שגם בקשר זה יש פגמים שנעלמים ממנה כרגע. היא ביקשה תמידית לשמוע את דעתם של חברים ובני משפחה על הקשר החדש שלה, אך מיהרה להביע את העמדה המנוגדת ברגע ששמעה את דעתם.

עם הזמן זוהה בטיפול מבנה סכמטי שפיתחה בילדותה: רכיב רגשי של חרדה ופחד מעשיית הדבר הלא נכון באופן שיוביל לכאב בלתי נסבל, ורכיב קוגניטיבי שהתבטא בצורך לוודא שהיא בטוחה ושאין כל פגם במצב ואמונה שאחרים ידוע טוב יותר מה נכון עבורה. היא נטתה לפעול מהר, לסקור במהירות את כל האפשרויות במקביל ולחפש פגמים בכל אחת מהן. היא היתה מונעת על ידי המוטיבציה להבטיח שכולם, כולל המטפל, יתמכו במה שתעשה ותבחר.

הקונסטלציה הסכמטית היתה ארוכת ימים. היא נזכרה כיצד בגיל ארבע סבתה כעסה עליה מאחר ולא בירכה אותה ב'בוקר טוב'. אביה נקרא כדי לנזוף בה והאירוע הסתיים בהתפרצות זעם של אביה שהכה את אמה שהניקה את איה. זמן קצר לאחר מכן האב עזב את הבית, והיא חוותה חרדה ודאגה רבה מכך שאמה כועסת עליה בשל עזיבתו. היא נהגה "לעשות הכל" כדי לוודא שאמה אינה כועסת עליה.

בשלב זה של הטיפול היא התמודדה בתחושת הנטישה על ידי אביה. במהלך הטיפול היתה בקשר עם אביה במספר הזדמנויות, כאשר המפגשים או שיחות הטלפון הותירו אותה תמיד בתחושת ריקנות. היא חוותה אותו כשקוע כל כך בענייניו העסקיים והכלכליים עד שאינו פנוי לראות אותה כפי שהיא. הוא הרעיף עליה עצות כלכליות ועסקיות, אך מעולם לא מלא את הצורך שלה באב.

דוגמא קלינית להתנגדות

בחלק זה נדגים שני סוגי התנגדות בעבודה עם ויקטוריה: בעוד שאנו ממשיגים אותם כהיבט התנהגותי והיבט של מודעות (behavioral and awareness), ברור כי בפועל ההבחנה אינה חד משמעית וכי לשני סוגי ההתנגדות יש שורשים משותפים. בהיבט ההתנהגותי, ההתנגדות של ויקטוריה התבטאה בהגעה הלא סדירה למפגשים. היא יכלה להגיע למספר פגישות ברצף ובשלב מסוים לא לקבוע פגישה נוספת מאחר והיומן אינו לצידה. היא נהגה להבטיח להתקשר לתאם פגישה אך לעיתים התקשרה שוב רק לאחר מספר שבועות. בדרך כלל, היא שבה לטיפול עקב החמרה של מצוקתה. נראה היה כי לאורך תקופה ממושכת היא משתמשת בטיפול ככדור הרגעה ולא כאמצעי לעריכת שינוי בחייה.

סוג ההתנגדות השני התבטא במפגשים עצמם בהם נראה כי היא מסרבת להיות מודעת ולעבוד עם חוויתה הרגשית. נדגים זאת דרך תיאור מפגשים.

ביטוי התנהגותי להתנגדות

בחלקו הראשון של הטיפול, אר התמקד בפירוק הנישואין, ויקטוריה יצרה שיחות טלפון עם בעלה בהן התנהג אליה באופן זועם ופוגע, והיא חשה פגועה ו'הרוסה' בתגובה אליהן. בפגישות הטיפול היא דיברה על הצורך לשנות את התמודדותה עם שיחות אלו שמותירות אותה פגועה כל כך, והגיעה לשתי החלטות: לא ליזום שיחות טלפון עם בעלה כל עוד לא מדובר במקרה חירום הנוגע לילד, ולנתק את השיחה בכל פעם שהיא הופכת למריבה או להתעללות מילולית כלפיה. למרות זאת, היא דיווחה שבוע אחרי שבוע על יזימת שיחות חוזרות ועל חוסר יכולתה לנתק גם כאשר השיחה מתדרדרת למריבה. גם כאשר הצליחה לנתק את השיחה, נהגה לחזור ולהתקשר אליו כך שהמריבה המשיכה. כאשר עורך הדין של בעלה יצר איתה קשר, היא היתה חייבת לנסח עם עורך דינה תגובת נגד בהקדם האפשרי. היא נהגה ליצור קשר עם בעלה ללא התייעצות עם עורך דינה והמאבק ביניהם החריף והביא להסלמת יחסו הפגוע של בעלה כלפיה. במפגשים הטיפוליים היא הביעה הבנה לאופן בו היא עצמה מחמירה את המצב, כי עליה להשלים עם הגירושין וכי הדרך היחידה למנוע את ההתעללות המילולית היא להמנע משיחות עם בעלה ככל האפשר. למרות ההבנה שגילתה, עברו חודשים בטרם היתה מסוגלת לשנות את התנהגותה.

אסטרטגיית ההתערבות המרכזית אל מול ההתנגדות ההתנהגותית היתה הדגשת הפער בין ההתנהגות הרצויה להתנהגות בפועל, המשגתה כפיצול אינטרה-פרסונלי או קונפליקט בין חלקים מנוגדים בעצמי, והזמנתה להשתתף בחקירה טיפולית בה תוכל ליצור דיאלוג בין שני חלקי העצמי.

התנגדות למודעות לחוויה הרגשית

במהלך התקופה הקשה של ההשלמה עם עובדת הגירושין ויקטוריה הפגינה דפוס קבוע בטיפול: היא נהגה להכנס בסערה, באיחור של מספר דקות וסיפרה במהירות ובאופן מפורט כל מה שעבר עליה בשבוע האחרון. רק לאחר מכן היא יכלה להאט את הקצב ואפשרה למטפל להציע מוקד או מטרה למפגש. היא היתה ממוקדת מאוד באירועי חיים חיצוניים, עם מעט מאוד מודעות למצבים פנימיים. למשל, כאשר תקפה שוב ושוב את בעלה על התנהגותו נהגה להכחיש כל תחושת כעס כלפיו. תחילה, נראה היה כי היא מסרבת להכיר בכעס מאחר ובתודעתה, הודאה כזאת פירושה סיום הקשר. בהמשך, כאשר סיום הקשר הפך לעובדה ברורה, היא יכלה להכיר בכעסה ולתת יותר מקום לתחושות רגשיות. המטפל הזמין אותה שוב ושוב להאט את תהליכי עיבוד המידע שלה. לאחר שני מפגשים בהם הביע את כעסה אל בעלה במסגרת תרגיל הכסא הריק, יחסיה הממשיים עמו הפכו פחות אגרסיביים לתקופה מסוימת.

בתקופה השניה ויקטוריה נהגה להגיע כשהיא מותשת, עצבנית ומתלוננת על עבודתה. הוינאטה הבאה מדגימה אינטראקציה טיפוסית עם המטפל:

ויקטוריה: (בפנים כאובות, ונימה של תרעומת בקולה): הדרישות בעבודה גבוהות מדי, אני עובדת 12 שעות ביום ולא נשאר לי זמן לבן שלי. אבל אני חייבת לסיים מה שיש לעשות... אתמול, למשל, באתי בשבע בבוקר כדי לעמוד בדד-ליין.

מטפל: איך את מרגישה כשאת חושבת על זה שאין לך מספיק זמן עם הבן שלך?

ויקטוריה: זה מכעיס אותי. הוא ילד מדהים ואני באמת נהנית להיות איתו (הבעת פניה מתרככת) אבל אני לא יכולה לעשות את העבודה שלי בפחות זמן (פנים מתוחות, הבעה כאובה). מאיזושהי סיבה, הבוס שלי בודק אותי יותר מאת העובדים האחרים. אבל מצד שני אני מרגישה טוב לגבי העבודה שלי כי הוא מקדם אותי לעמדות הכי בכירות. אני חושבת שהוא מנסה לדחוף קדימה את הקריירה שלי.

מטפל: שמתי לב שהבעת הפנים שלך השתנתה כשדיברת על הבן שלך. התרככת ונראית שמחה יותר, אבל הפסקת באמצע. ספרי לי יותר על החיים עם הבן שלך.

ויקטוריה (פניה מתרככות מעט, נראית על סף דמעות): אני ממש שמחה כשאני איתו, אני פשוט אוהבת להיות איתו. הוא כזה ילד שמח ואני אוהבת ללכת איתו לפארק, וכשאנחנו אופים עוגיות או רואים סרט של דיסני ביחד.

מטפל: ומה קורה לרגשות שלך כשאת חושבת על העבודה?

ויקטוריה: אני resent ללכת לעבודה. היתי רוצה לעבוד במשרה חלקית אבל הבוס רק עכשיו שם לב אלי... הוא רוצה שאני אשתפר כדי להתקדם. אני רוצה להצליח ונראה שזאת ההזדמנות שלי ויכול להיות שלא תהיה הזדמנות נוספת אם אני אפספס עכשיו.

מטפל: אני מופתע מהמידה בה הבעת הפנים שלך משתנה כשאת עוברת מדיבור על הבן שלך לדיבור על העבודה. זה קונפליקט משמעותי בשבילך ונראה שאת חולפת מאוד מהר מהרכות כלפי הבן שלך אל המאבקים בעבודה. אני רוצה להציע לך דרך להתייחס למאבק הזה ולתת מקום לשני הצדדים האלו באישיות שלך. אני רוצה להציע שני כסאות שניצבים זה מול זה ואם תרצי תוכלי ליצור דיאלוג בין שני החלקים האלו בתוכך. החלק שנהנה מהתפקיד האמהי והחלק שלא יכול לעמוד בפני האפשרות להיות אשת קריירה מצליחה.

הויניאטה מדגימה את התנגדותה של ויקטוריה למודעות מלאה לחוויתה הרגשית. היא אינה מודעת למצביה הרגשיים ולצרכיה הפנימיים, וגם כאשר היא הופכת מודעת אליהם היא מתקשה להשתהות בהם ולהיות איתם במגע די זמן בכדי להבין את משמעותו העמוקה של כל אחד מהם ולקבל החלטה על בסיס הבנה זו. במטרה להשיג אישור חיצוני ולהתקדם בעבודה שאינה אוהבת, היא הודפת את המודעות לתשוקתה לבלות זמן כאם, לכאב על כך שאין לה ילד נוסף ולהנאתה מהשהות בבית.

בשלב הסופי של הטיפול, היא התמודדה עם המערכת הזוגית החדשה שלה. היא סיפרה על הנאתה מהפגישות עם בן הזוג, על התאמה ועל הקשר הטוב זה עם ילדו של זה. היא נמשכה אליו אך שמרה על עצמה מפני התאהבות בו, כאשר היה ברור שהוא עצמו מעוניין בהעמקת הקשר. היא המשיכה לבקש עצות בנוגע אליו מתוך תחושה שלפני שתתאהב, עליה לוודא שלא יתברר כבחירה שגויה בדומה לבעלה. היה לה מאוד קשה לבטוח בחוויתה בקשר איתו.

אחרי חודשים של חברות קרובה, וחודשם של זוגיות, נראה היה כי ויקטוריה איבדה קשר עם האופן בו הרגישה איתו. היא היתה נחושה כל כך למצא פגמים בזוגיות עד שלא יכלה לאהוב אותו. היא הדגישה את פערי ההשכלה ביניהם וחזרה שוב ושוב על כך שבעתיד הוא עלול לשעמם אותה למרות שעד כה לא חוותה איתו שעמום מעולם.