צוות בטיפולנט
בן לקח חבילת קלפים מהקופסה והעיף אותם באוויר. הקלפים נפלו אך לא באופן מבולגן מספיק והוא העיף אותם שוב, כך שהתפזרו בכל החדר. "חמישים ושתיים, המשחק האהוב עליך" אמרתי. "לא, מאה וארבע", הוא הדגיש והעיף חבילת קלפים נוספת. אחריה הגיע "שלוש מאות חמישים וארבע" ואחריו התווספו עוד ועוד קלפים, כולל קלפי המונופול, אשר כיסו את רצפת החדר כולו. "תרימי אותם", בן דרש.
האם התעוררה בכם חרדה תוך כדי קריאה? האם עברה בכם המחשבה שהמטפלת חייבת לעצור את בן ולהציב גבול לכמות הכאוס שהוא יכול ליצור? האם היה עליה לדרוש ממנו לסדר את הקלפים יחד איתה, לכל הפחות? סביר להניח שהדוגמה מעוררת בכם את הצורך לשלוט באקטינג אאוט של בן, בדומה לצורך של הוריו ומוריו לשלוט בו. במאמרה משנת 2009 "אתה לא עושה את זה! או שכן? פרספקטיבות היסטוריות וקליניות לסטינג בטיפול בילדים" Bellinson מתארת כי הספרות העכשווית תומכת בגישה זו ומחזיקה בעמדה לפיה הצבת גבולות חיונית ומאפשרת לפסיכותרפיה להתקיים.
Bellinson מתארת שהתפיסה המצדדת בגבולות לא היתה התפיסה השלטת מאז ומעולם. בעבר, אנליטיקאים ציפו וקידמו בברכה ביטוי של אימפולסים אגרסיביים של מטופלים ילדים כלפיהם, מתוך תפיסה כי אלו מאפשרים הכרות עמוקה עם הילד וכי הופעתם בחדר הטיפולים תאפשר להם להיעלם מהחיים שמחוץ לטיפול. כמו כן, יש שהניחו כי האפשרות לבטא דחפים אלו ללא גבול חיצוני מאפשרת לילד לפתח, בסופו של דבר, גבולות פנימיים חזקים וטובים יותר.
רק בשלב מאוחר יותר הצבת גבולות בסטינג הפכה לרצויה והחלה להיתפס כבעלת ערך טיפולי, וכותבים שונים הציעו כי פירושי המטפל מתקבלים רק לאחר שהציב גבולות ברורים.
Bellinson מדגישה כי אנליטיקאים קלאסיים לא עסקו בנושא הגבולות, ומציעה כי במובנים מסוימים עלינו לחזור לשורשים. אקטינג אאוט של ילדים הוא דרך תקשורת ולדבריה, עלינו להיות פתוחים יותר לקבל סוג תקשורת זה.
בנוסף, אקטינג אאוט מהווה פעמים רבות הדגמה חיה של הסימפטום של הילד, ואם הילד "מתנהג למופת" בחדר הטיפולים, סביר להניח כי הוא מסתיר מאתנו את בעיותיו המרכזיות. עלינו לצפות לראות כעס, עוינות, אגרסיביות והרסנות בטיפול מאחר ואנו אובייקט ההעברה. רק כך נוכל לראות במו עינינו את קשייהם של המטופלים, לעבוד איתם וללמד אותם דרכים לשלוט בהם.
Bellinson תוהה מדוע, בעצם, אנחנו רואים שבירת חוקים בחדר הטיפולים כשונה כל כך מהתנהגויות אחרות בטיפול? לדבריה, ילד תלותי בבית יהיה תלותי גם במטפל וילד עם חרדת נטישה יפתח חרדת נטישה גם מול המטפל. אך בעוד שלעולם לא נאמר לילד חרד להפסיק להיות חרד, אנו דורשים מילד הרסני ואגרסיבי להפסיק להיות אגרסיבי והרסני בטיפול.
אנו מעודדים ביטוי ורבלי של העברה שלילית ומרשים למטופלים לומר לנו שאנחנו מגעילים, טיפשים, חסרי יכולת ובעלי טעם רע בבגדים ורהיטים. אבל ילדים, מטבעם, אינם ורבליים. הם משחקים את רגשותיהם, כולל הכעס וההרסנות שלהם.
Bellinson מתארת כי יכולתה לשאת את ביטויי הדחפים ההרסניים של מטופליה מאפשרת להם להתחיל להכיר בהם ולשלוט בהם. בדומה לכלבלבים אשר מושכים את הרצועה בכל כוחם ונובחים על כלבים גדולים אך ממהרים להתחבא מאחורי בעליהם במקרה שהרצועה אכן נשמטת- ילדים לומדים לשים לעצמם גבולות במקומות בהם אף אחד אחד לא מגביל אותם. נקודות אלו הן נקודות דרמטיות בטיפול, בהן הילד קולט את התנהגותו ומתחיל לרצות לשלוט בה, וגם מבין כי השליטה נמצאת בידיו.
בן, הילד שהוצג בתחילת המאמר, הופנה לטיפול על רקע התנהגותו ההרסנית. הוא הגיע לכדי יצירת בלגן מאסיבית כל כך רק פעמים ספורות במהלך הטיפול, תמיד לפני או אחרי הפסקות בטיפול, וכך המחיש את עוצמת כעסו על המטפלת. באחד ממקרים אלו, כאשר Bellinson אספה את הקלפים שפיזר, הוא התיישב לצידה והחל ליצור בית קלפים, בניסיון ליצור מבנה רב קומתי מההריסות. בשבועות שלאחר מכן הוא המשיך לבנות מבנים מקלפים והתמודד עם רמות תסכול גבוהות בניסיונו ליצור מבנה גדול. בחלק מהמקרים הוא רצה לבנות עם המטפלת ובמקרים אחרים הוא העדיף שכל אחד יבנה מבנה משלו. כאשר המבנה של המטפלת היה גבוה משלו, הוא הפיל אותו - לפעמים לאחר שזנח את המבנה שלו בעודו ממתין לכך שהמבנה של המטפלת יהיה גבוה דיו ואז יוכל להרוס אותו. לבסוף, בהיעדר תגובת כעס מספקת, הוא התעייף מדפוס זה וחזר לעבודתו. התנהגות זו הקבילה להתנהגותו בבית ספר - הוא נהג להרוס לא פעם את עבודותיהם של חברים לכיתה. בבית הספר, תמיד המורה דרש ממנו להפסיק את התנהגותו ההרסנית ומעולם לא התאפשר לו להחליט לבד כי הוא רוצה להפסיק אותה.
יש לציין כי בלגן הקלפים שבן יצר היה ביטוי מוגבל יחסית של האקטינג אאוט שקדם לו. במקרה מסוים הוא הכריז כפי שעשה לא פעם שלעולם לא יבוא שוב לטיפול. הוא דפק על השולחן, השליך כסאות, ולאחר שהמטפלת ציינה כמה הוא כועס, עבר לילקוט שלו וטלטל אותו עד לקריעת הרצועות. את שאר הפגישה הוא העביר בדיבור נזעם על רצונו שלא להגיע יותר לטיפול, כאשר מדי פעם הוא חטף את הטלפון של המטפלת במטרה להתקשר לאמו וליידע אותה על החלטתו לסיים את הטיפול. Bellinson מתארת שהיתה מתייחסת למשאלה זו באופן רציני יותר לולא האופן בו התחיל וסיים את הפגישה: הוא הגיע מוקדם יותר, דפק על הדלת ודרש להיכנס מוקדם יותר ולאחר שעזב את החדר דפק שוב ודרש להיכנס בחזרה כדי לחפש ספר ש"איבד". הוא כעס על המטפלת וביטא את כעסו כפי שביטא כעס תמיד - על ידי הרס והשלכה - אך יכל גם לסיים לכעוס מאחר והתאפשר לו לבטא את זעמו במלואו כאשר המטפלת מוכנה לשאת אותו עד שיהיה מסוגל לווסת את עצמו. הוא יצר בלגן בקליניקה של המטפלת ואז הפנה את הזעם כלפי רכושו, ולאחר מכן ביטא את הזעם מילולית ולא פיסית.
בפגישות שלאחר מכן, הוא ארגן מחדש את הרהיטים במקום לזרוק אותם, כאשר באחד המקרים הוא ביצר את עצמו מאחוריהם כך שהמטפלת לא יכלה להגיע אליו. באופן מעניין, הוא ביצר את עצמו כך שלו היה מרחב רב והמטפלת לא יכלה לזוז, אך באופן שלא אפשר לו לצאת מהחדר מבלי להזיז את הביצורים. הוא כעס ורצה שהמטפלת תדע זאת ותתרחק ממנו אך בו זמנית, תיקשר את המשאלה שלו להישאר איתה בחדר ולא להימלט.
תהליך העבודה אשר Bellinson מציעה רצוף במלכודות העברה נגדית, לדבריה. ילדים אלו מעוררים תחושה של חוסר שליטה בהורים, מורים ומטפלים, ואנו חווים חרדה סביב האפשרות לאפשר התנהגויות הרסניות בחדר הטיפולים עקב המסורת עליה התחנכנו לפיה עלינו לרסן ילדים ולהבהיר להם שאנחנו מסוגלים לכך, לעצור אותם לפני שיאבדו כל רסן ולהקנות להם שליטה עצמית שעדיין אין להם.
תפיסות אלו גורמות לנו להרגיש שלא בנוח עם אקטינג אאוט וכאשר הם חשים את חוסר הנוחות שלנו, אנחנו אכן עלולים למצוא את עצמנו לבסוף עם ילד חסר שליטה. לעומת זאת, כאשר אנו מאפשרים לילד לתקשר את הרסנותו הוא מסוגל בסופו של דבר למצוא גם את גבולותיה. עם זאת, אנו מסוגלים לכך רק כאשר אנו מצליחים לחוות את הילד לא כמפלצת חסרת שליטה אלא כילד שמתקשר את הבלבול והחרדה שלו דרך זעם.
Bellinson מתארת כי בעבודה עם ילדים אשר מאתגרים את הגבולות, היא דואגת מראש להגן על עצמה או על אביזרים שהיא חרדה להם כדי למנוע מעצמה הגבלה של התנהגות הילד או חרדה מציפה שתמנע ממנה להיות קשובה אליו. כך, למשל, היא מתארת מודרכת שלה אשר התקשתה לשאת התנדנדויות של מטופלת על הכסא: ההתנדנדות הציפה אותה בחרדה וב"תסריטי אימה" בהם הילדה נפצעת והיא נאלצת להתמודד עם ההשלכות ההרסניות. היא הציעה למטפלת לומר למטופלת כי היא מרגישה חרדה ומתקשה להקשיב לה כאשר היא מתנדנדת כך- ולא לאסור עליה את ההתנדנדות או להעביר מסר שהיא בעייתית לכשעצמה. המטפלת עשתה זאת והילדה הפסיקה להתנדנד מלבד מקרים בהם חשה צורך לעורר חרדה במטפלת- ועל כך ניתן היה לדבר מאחר והנושא כבר דובר וזכה לעיבוד ראשוני.
בדומה, Bellinson מתארת כי לקראת פגישות עם ילדים הרסניים ומפרי גבולות היא מקפידה לשמור בכיסה מפתחות לכל חדר כדי שאף פעם לא תינעל ללא יכולת אמיתית להשתחרר ועם בגדים שתרגיש בנוח אם יתלכלכו. גם הקליניקה עצמה היא קליניקה בטוחה בה ילדים יכולים לבטא את הרסנותם ללא חדש שיפגעו. כך, הילד מקבל מרחב לביטוי הסימפטומים במלואם וזוכה להזדמנות ללמוד לשלוט בהם בעצמו, מבפנים.
Bellinson, J. (2009). You Can't Do That - Or Can You? Historical and Clinical Perspectives on Limit Setting in Child Psychotherapy (2009). Journal of Infant, Child & Adolescent 87-95
