צוות בטיפולנט
הרצאתה של O'Shaughnessy עוסקת בהמשגת התקופה של תחילת החיים ובאופן ספציפי- בחוויות ראשוניות של א א-אינטגרציה, דיס-אינטגרציה ואינטגרציה.
O'Shaughnessy מתארת כי על פי Bick התינוק מגיע לעולם במצב א-אינטגרטיבי, כאשר הוא פסיבי וחסר אונים, וזקוק לאובייקט מכיל אשר יחווה באופן קונקרטי כעור. לתפיסתה זהו המצב הנורמלי הקודם לעמדה הסכיזואידית פרנואידית, אך O'Shaughnessy מציעה כי מצב כזה של א-אינטגרציה פסיבית משמעה שהתינוק כבר חווה טראומה כזו או אחרת ומשתמש בעור כמיכל בניסיון נואש לשרוד ולהימנע מדיס-אינטגרציה.
O'Shaughnessy מדגישה כי למרות המחלוקת שלה עם Bick, רעיונותיה של Bick אכן מתארים באופן מדויק ביותר את חוויתם של חלק מהמטופלים, בדרך כלל החולים יותר.
Bick הציעה כי במצב הפרימיטיבי ביותר חלקי האישיות אינם נחווים כמאוגדים על ידי חוט מקשר כלשהו ולכן עליהם להיות מוחזקים יחד באופן שנחווה כפסיבי, באמצעות העור אשר נחווה כגבול. Bick כינתה זאת 'פונקציית העור הראשונית', וטענה כי תהליכי הפיצול הראשוניים והאידיאליזציה של העצמי והאובייקט נשענים על תהליכי הכלה מוקדמים יותר המיוצגים על ידי העור. תפיסה זו תואמת לתפיסה השכיחה לפיה התינוק הרך הוא פסיבי לגמרי מבחינה נפשית. עם זאת, O'Shaughnessy טוענת כי סוגיית הפסיביות-אקטיביות של האגו התינוק הרך היא סוגיה בלתי פתורה המלווה אותנו מזה זמן רב.
אירועי הלידה מהווים שינוי דרמטי עבור התינוק אשר לאחר ציפה במעטפת המימית נדחף למסע מחוץ לאם ואל האוויר בו, לטענתה של Bick, התינוק מחפש באופן נואש אחר אובייקט, כאשר האובייקט האופטימלי הוא הפטמה בפה, כשהוא אחוז בידיה של האם, עם קולה וריחה המוכרים. כך, כאשר הכל קשורה התינוק אכן מצוי במצב של א-אינטגרציה אך לא במצב פסיבי אלא במצב אקטיבי של חיפוש אחר אובייקט. מציאת האובייקט המספק את הצרכים הרגשיים ואת הצורך בהזנה מסייע לתינוק לנוע ממצב של א-אינטגרציה למצב של חיבור או אינטגרציה (שבירה בהתחלה) המכוונת אל האובייקט. כאשר התינוק זוכה למודעותה האוהבת של האם לגבי חרדותיו והדחיפות של צרכיו, לצד החזקה פיסית אשר ממשיכה את ההחזקה הרחמית שאבדה, התינוק יכול למצוץ באופן אקטיבי את הפטמה- אשר סוגרת את החור שבפיו ומספקת את רעבונו- בעוד שהקשב הפסיכולוגי של האם ממתן את החרדות ומספק את התשוקות. התינוק, כפי שאנו יודעים, מקיים עם האם יחסים הדדיים ויוצר גם הוא אינטראקציה עם האם. אם החוויה היא טובה דיה, התינוק יחוש מוכל מבחינה פסיכולוגית ויפנים את החוויה. חלקי האישיות יוחזקו יחד מבפנים, תוך התכווננות לאובייקט המספק. עם זאת, הוא יתנדנד בין חוויות הכלה אלו לבין מצבים רודפניים הנגרמים עקב רעב, אי נוחות, השהיית הקשב וכן הלאה. כל אלו הם אובייקטים רעים אשר מאיימים בדיס-אינטגרציה, לעתים אפילו בהכחדה, והוא נלחם בהם על ידי זימון האובייקט הטוב לעזרתו.
תינוק שאינו אקטיבי באופן זה הן בהשגת סיפוק והן בהתמודדות עם מצוקה, הוא תינוק פסיבי אשר ממשיך לסבול מצוקה משמעותית. ייתכן שאמו אינה יכולה לאהוב אותו ואפילו שונאת אותו, ייתכן שהיא נסוגה מבחינה פיסית ואינה יכולה לקבל ולווסת את התקשורת וההשלכות הרגשיות שלו. סיבות אחרות יכולות להיות טראומות ברחם ובלידה, או טמפרמנט מולד אשר מביא לכך שבמקום דומיננטיות של דחף החיים תהיה דומיננטיות של דחף המוות שתתבטא בנטייה להתקיף חיבורים (ביון) בתוכו ומול אחרים. טמפרמנט מסוג זה מצמצם את היכולת לרצות או לשאת חוויות חדשות, כך שאפילו לידה נורמלית והשינוי שנלווה לה נחווים כבלתי נסבלים ומאיימים באופן קיצוני.
כל אחד מגורמים אלו, בפני עצמו או באינטראקציה זה עם זה, עשויים למנוע את הטרנספורמציה המדהימה בה תינוק אקטיבי פיסית ומנטלית מחפש ונמצא על ידי אם אקטיבית מבחינה פיסית ומנטלית, ומצב הא-אינטגרציה מתחיל להפוך למצב של חיבור מנטלי. במקום הטרנספורמציה הנורמלית התינוק נותר במצב של א-אינטגרציה ובהתאם לנסיבות מרגיש מותקף, נחדר או ננטש מול אובייקט אשר אינו נחווה כגוף עם חיים פסיכולוגיים אקטיביים. במקום זאת, הוא פוגש עור שלא מסייע לו פסיכולוגית. במצב זה התינוק נותר חסר אונים באמת, ללא עזרה, ונותר כלוא בפנטזיה הישרדותית של שכיבה פסיבית בתוך עור מכיל- פנטזיה המייצגת סוג של חזרה לרחם- אך העור נחווה פעמים רבות כאובייקט עוין, בלתי מתרצה ודולף שיש לשלוט בו באופן נוקשה כדי למנוע התפזרות של חלקי האישיות המצויים בא-אינטגרציה.
O'Shaughnessy מציעה כי התחלה קשה זו, ובפרט כאשר תנאי המצוקה אינם משתנים, לא תוכל להביא ליחסי ההפנמה-השלכה הנורמליים והאקטיביים עם האובייקט של העמדה הסכיזואידית-פרנואידית, אלא להתפתחות לקויה.
O'Shaughnessy ממחישה את דבריה בדוגמה קלינית הלקוחה מטיפול בילד בן 12 אשר הגיע לאנליזה שבור מבחינה נפשית ולאחר שלוש שנים יכל לשקם את חייו ולימודיו.
לאחר כשנה של טיפול, Hugh ציין כי כעת הוא יכול לראות 'תנועה דו סיטרית', ו-O'Shaughnessy הבינה את דבריו כמיצגים את השינוי שחל בו ואפשר לו להרגיש שדברים עוברים ממנו אליה וממנה אליו. בשלב זה חלה ירידה משמעותית בחרדה שלו, והוא הרפה משליטתו הנוקשה בהוריו אשר יצאו לראשונה בחייהם לחופשה בת שבועיים בלעדיו. Hugh המחיש את האימה שחש לקראת נסיעתם: הוא ישב בחדר המשחקים, נראה חרד ביותר, כאשר שתי ידיו מונחות על השולחן והוא פוכר בעצבנות את אצבעות ידיו, שהיו עטופות בכפפות עור חומות ומכוערות שהיו גדולות עליו בכמה מידות. כאשר הוא מתקשה לדבר מרב חרדה, Hugh הראה למטפלת כיצד האגודל של אחת הכפפות "נקרע והשאיר חור", ובכך ביטא את התחושה שהוריו נקרעים ממנו ואת האופן בו הם מפסיקים למלא את הפונקציה שמילאו עבורו, של עור "כפפתי", מגן, והופכים לכפפה מכוערת ומחוררת שמותירה חור דרכו הוא יכול ליפול ולהתרסק לחתיכות. במהלך השבועיים של נסיעת הוריו, Hugh הגיע לקליניקה בכוחות עצמו בדרך ארוכה שכללה נסיעה באוטובוס, רכבת, רכבת תחתית והליכה. הוא הרגיש שנסיעתם של הוריו הותירה אותו עם עור קרוע, חור שממנו עוד ועוד חלקים של עצמו נופלים מדי יום. הוא בילה את הפגישות כאשר הוא עומד מול החלון, צופה בעלים המועפים על ידי הרוח החורפית. בקול חנוק מאימה הוא אמר שהוא יכול לראות שאחד העצים נותר ללא עלים, דבר שביטא את האימה האולטימטיבית שלו: שהעצמי שלו יתפזר כמו עלים ברוח, יוכחד ויפסיק להתקיים.
חומר זה מדגים כיצד Hugh, למרות התקדמותו ויכולתו לראות את "הדרך הדו-סטרית" בינו לבין אחרים, עדיין נזקק לאישור לכך שחתיכות אישיותו הפסיכוטית מצויות במה שביון כינה 'הצטברות' (agglomerated) במקום להיות מחוברות יחד באופן הנורמלי, וכי ללא מיכל הוא חווה חרדות פסיכוטיות בהן העצמי נחווה כמתפזר באופן חסר אונים ופסיבי, בלתי אינטגרטיבי עד כדי הכחדה. דיס-אינטגרציה חסרת אונים ופסיבית כזו היא חוויה שונה מהחוויה הנורמלית של פיצולי האגו האקטיביים של העצמי והאובייקט אשר נוצרים כהגנה מפני חרדה מהממת אשר עשויה גם היא להביא למצב של דיס-אינטגרציה.
במהלך היעדרותם של הוריו, Hugh השקיע מאמצים רבים בהגעה לפגישות. היצמדותו לאנליזה מעוררת תהיה לגבי תהליך של הזדהות דביקה, אך O'Shaughnessy נוטה לראות את הגעתו למפגשים מפרספקטיבה של 'אוריינטציה'- Hugh שמר על אוריינטציה כלפי האנליזה שלו, אותה חווה כ'דך דו סטרית' בשלב זה, מתוך צורך נואש באוריינטציה אקטיבית כלפי האובייקט שלו.
O'Shaughnessy מתארת כמה מבלבל אזור זה, הקשור בטבעו של האגו המוקדם, ובשאלות הנוגעות למידת האקטיביות/פסיביות שלו, יכולותיו, טבעם של מצבי א-אינטגרציה, דיס-אינטגרציה ואינטגרציה. לסיום, היא חוזרת לטענתה לפיה שלב של א-אינטגרציה פסיבית אינו מהווה חלק מחייו הנרמליים של התינוק, ושהעור כמיכל אינו פונקציה ראשונית נורמלית של האובייקט. היא מציעה כי ישנן סיטואציות בהן תינוק פגוע משתמש באמצעים נואשים כדי לשרוד ולהימנע מדיס-אינטגרציה. O'Shaughnessy טוענת כי להבדל זה יש משמעות תיאורטית וקלינית, המחלחלת אל הפרקטיקה הפסיכו-תרפויטית.
O'Shaughnessy, E. (2006). A conversation about early unintegration, disintegration and integration. J. Child Psychother., 32:153-157
