צוות בטיפולנט
רבים מהמטפלים/ות אשר התנסו בטיפול בנפגעי/ות תקיפה מינית עשויים להעיד על כך שאחד ההיבטים המטרידים והמורכבים בטיפול הוא הפגיעה העצמית אשר מאפיינת רבות מנפגעות התקיפה המינית. דייויס ופראולי (1994) מתייחסות למגוון היבטים כאובדנות, פציעה עצמית, שימוש בחומרים, הפרעות אכילה, יחסי מין לא מוגנים והתנהגויות סיכון עצמי (נהיגה חסרת אחריות, הליכה ברחובות חשוכים, נסיעה בטרמפים) כאל התנהגויות המהוות אנאקטמנטס של ההתעללות, ומסכנות גם את תהליך הטיפול. סקירה זו תעסוק בפציעות עצמיות בלבד, ולא במגוון ההתנהגויות האחרות המהוות ביטויים לפגיעות עצמיות חמורות.
פציעה עצמית מתייחסת לפגיעות עצמיות אשר גורמות נזק גופני מכוון אך אינן מיועדות לגרימת מוות, וכוללות בדרך כלל חיתוך עצמי, גרימת כוויות והכאה עצמית. חומרתן של פגיעות אלו עשויה לנוע מפציעות מתונות (שריטות, צביטות עצמיות) ועד לפציעות חמורות הגורמות נזק בלתי הפיך ו/או מצריכות התערבות רפואית. במרבית המקרים נמשכות התנהגויות של פגיעה עצמית בין חודשים לשנים, וקיים קונצנזוס לגבי נטייתן להתקבע כחלק מההתנהגות ומאסטרטגיות ההתמודדות (Nixon et al, 2008).
מגוון רחב של מודלים ניסו להסביר את תפקידיה של הפגיעה העצמית והצביעו על האופן בו היא מסייעת בויסות רגשות עוצמתיים, הפחתת מצבי דיסוציאציה וחיזוק תחושת השליטה. האופן בו הפגיעה העצמית מסייעת בהיבטים אלו אינו ברור, אך נראה כי לצד גורמים פסיכולוגיים מעורבים בו גורמים ביולוגיים כהפרשת אנדורפינים ושחרור מתח גופני-נפשי, והמרה של הכאב הנפשי לכאב פיסי.
שכיחותן של פגיעות עצמיות בקרב כלל האוכלוסיה ובקרב אוכלוסיות פסיכיאטריות שנויה במחלוקת, אך מרבית המחקרים מסכימים על שכיחותן הגבוהה בקרב נפגעות תקיפה מינית. בעבר התמקדו מודלים אטיולוגיים בקשר הישיר בין הפגיעה המינית לפגיעה העצמית, אך מחקרים חדשים מתמקדים באלמנטים מתווכים כסימפטומים פוסט טראומטיים ודיסוציאציה (למשל, 2008 Klonsky et al).
החוויה הסובייקטיבית של הפציעה העצמית והצורך בה כמובן משתנים מנפגעת לנפגעת, אך מספר מודלים מציעים הסברים מרכזיים ושכיחים לשימוש בה.
הסבר מרכזי לשכיחות פציעות עצמיות בקרב שודות טראומות מיניות מתמקד בקשיים הרגשיים הנלווים לפגיעה המינית ובהיעדר אסטרטגיות יעילות להתמודדות עמם. נפגעות רבות, ובמיוחד נפגעות אשר חוו פגיעות מיניות מתמשכות בגילאים מוקדמים, חוות סימפטומים של דיכאון, חרדה, פוסט טראומה, דיסוציאציה ועוד. התמודדות עם סימפטומים אלו, המלווים במצוקה רגשית עזה, מצריכה אסטרטגיות התמודדות וכוחות אגו חזקים במיוחד אשר לרבות מהנפגעות לא היתה הזדמנות לרכוש ולבסס. זאת, עקב סביבת המחיה המזניחה והמתעלמת אשר העלימה עין מהפגיעה המינית: כך, לדוגמא, ילדה אשר נפגעת מינית לאורך שנים לומדת כי אין טעם לפנות לסביבה לבקשת עזרה ואינה זוכה להכוונה מאדם מבוגר אשר יסייע לה ברכישת אסטרטגיות התמודדות עם כאב פיסי ורגשי. כך, נפגעת התקיפה המינית נאלצת להתמודד עם רמה גבוהה של מצוקה רגשית בהיעדר מיומנויות התמודדות יעילות, והפגיעה העצמית מהווה אסטרטגיה לויסות והרגעה עצמית.
בהקשר זה מדגישות פראולי ודייויס (1994) גם את נטייתן של רבות מנפגעות התקיפה המינית לרמות עוררות גבוהות עקב היעדר דמויות הוריות אשר מסייעות לילדה לרכוש מיומנויות ויסות עצמי. לטענתן, חסך זה מביא לקושי בויסות העצמי במצבים של עוררות פיסיולוגית גבוהה. אצל נפגעות, סיטואציות של עוררות וחרדה מקושרות פעמים רבות לסיטואציות מיניות וכך גם בבגרות סיטואציות מעוררות חרדה יתרגמו לעוררות מינית, מעין "אירוטיזציה של הפחד". בהקשר זה, הפגיעה העצמית מבטאת הן אסטרטגיה להרגעה עצמית והסחת דעת מהכאב הנפשי לכאב הפיסי, והן "אירוטיזציה" של הכאב הפיסי.
הסבר מרכזי נוסף מתייחס לאופן בו הפציעה העצמית משחזרת את הפגיעה המקורית בגוף. דייויס ופראולי (1994) מצביעות על כך שהפגיעה העצמית, על אף הכאב הנלווה לה, משחזרת מציאות מוכרת ובו זמנית משמרת את הקשר עם האובייקט המתעלל המופנם. לטענתן, הפגיעה העצמית מהווה שחזור של הפגיעה המקורית אך הפעם השליטה באופן ההתעללות בגוף, עיתוי ההתעללות והפסקתה נמצאת בידי הנפגעת בניגוד לעבר בו הפוגע הוא שניהל את טיב הפגיעה. השילוב בין שחזור לבין העברת השליטה בפגיעה הגופנית מידיו של פוגע חיצוני לידיה של הנפגעת עצמה- מהווה חוויה עוצמתית עליה מתקשות הפוגעות בעצמן לוותר.
אלמנט משמעותי נוסף בפגיעה העצמית קשור בחווית האשמה אשר רבות מנפגעות התקיפה המינית נושאות עמן. האשמה, אשר נובעת פעמים רבות (ובמיוחד בקרב נפגעות גילוי עריות) מהכניעה לפגיעה המינית, מתחושות נעימות שהתעוררו במהלכה ומהאהבה לתוקף, מעוררת צורך בענישה עצמית. הפגיעה העצמית מאפשרת ענישה באמצעות כאב ו"סגירת חשבון" עם אותו "גוף בוגדני" אשר פיתה, נהנה או לא הצליח לעצור את ההתעללות- להרגשתה של הנפגעת.
היבט מרכזי נוסף המסביר את הפגיעה העצמית בקרב נפגעות תקיפה מינית נוגע לשימוש בה בקרב נפגעות הנמצאות בתהליך טיפולי. פגיעות עצמיות, ופציעה עצמית בפרט, מעוררות תחושות עוצמתיות במיוחד בחדר הטיפולים. מחקרים אשר בחנו את חוויתם של מטפלים העובדים עם מטופלים הפוגעים בעצמם הצביעו על חוסר הבנה, כעס, דחייה, תסכול, חוסר אונים ופגיעה בברית הטיפולית (Zila & Kiselica, 2001). בהקשר זה, ניתן לראות כי הפגיעה העצמית מתקיימת גם בהקשר בין אישי: פציעה עצמית במהלך הטיפול היא בין השאר מסר על אוזלת ידה של המטפלת, חוסר האמון בה והידיעה הפנימית כי ניתן להמשיך ולהפגע גם במסגרת קשר אינטימי וקרוב האמור להגן ולעזור (גליק, 2010).
Treating the Adult Survivor of Childhood Sexual Abuse. (1994). Jody Messler Davies & Mary Gail Frawley, chapter eight, P. 149- 166. BasicBooks, A Division of Harper Collins Publishers.
2. Nixon,M.K., Cloutier P.F. & Aggarwal, S. (2002). Affect regulation and addictive aspects of repetitive self-injury in hospitalized adolescents, Journal of the American Academy of Child & Adolescent Psychiatry, 41, 1333-1341.
3. Klonsky, E. D., & Moyer, A. (2008). Childhood sexual abuse and non-suicidal self- injury: Meta analysis. British Journal of Psychiatry, 192(3) 166-170.
4. Zila, L. M., & Kiselica, M. S. (2001). Understanding and counseling self-mutilation in female adolescents and young adults. Journal of Counseling and Development, 79, 46-53.
5. גליק, ל. (2010). 'כתוּב בעור': מאפיינים התמכרותיים בפגיעה עצמית חזרתית. שיחות, כרך כ״ד, חוב׳ מס׳ 2, מרץ 2010
