צוות בטיפולנט
ההשפעה השלילית של קיום מערכת יחסים מינית עם מטופלים (הכוונה, לאורך המאמר כולו, היא הן למטופלים והן למטופלות) ידועה מזה זמן רב, והקוד האתי של הפסיכולוגים אוסר קיום יחסים מסוג זה. עם זאת, הקוד האתי אינו מציע הנחיות לגבי חשיפת רגשות מיניים כלפי המטופל מבלי לממשם בפועל.
משיכה מינית כלפי מטופלים שכיחה ביותר, כאשר 70%-90% מהמטפלים חווים משיכה לפחות למטופל אחד לאורך הקריירה שלהם, ומרביתם רואים רגשות אלו כאתיים. רגשות אלו עשויים להיות מלווים הן בהנאה ואמפתיה למטופל, והן בקנאה, אשמה וחרדה מולו. למרות שכיחותן של חוויות אלו, מרבית המטפלים חשים כי לא הוכשרו להתמודדות איתם, ורבים מהם דנים בהם עם קולגות, מדריכים ומטפליהם האישיים במטרה לעבד את הרגשות באופן מעמיק יותר. מטפלים מעטים בלבד שוקלים לחשוף את רגשותיהם המיניים בפני המטופלים, על אף שחשיפה עצמית מוכרת כיום כטכניקה שכיחה ובעלת השפעה חיובית. לעומת זאת, חשיפה עצמית של רגשות מיניים נמצאה בחלק קטן מן המקרים כתחילתו של תהליך אשר בסופו נחצו הגבולות המיניים בפועל.
על אף שמספר מחקרים בחנו את נושא החשיפה העצמית של רגשות מיניים כלפי המטופל, עדיין יש צורך בחקירה מעמיקה יותר של הנושא, מאחר ורבים ממחקרים אלו נערכו בהקשר של הפרת גבולות מיניים בפועל. חשיפת רגשות מיניים כלפי המטופל אינה שכיחה: הנתון הממוצע עליו מצביעים המחקרים הוא בין 5%-10% (אם כי יש גם מחקרים הטוענים כי 25% מהמטפלים חושפים את רגשותיהם המיניים), כאשר מרבית ה'חושפים' הם מטפלים גברים. כמו כן, מטפלים רבים תופסים חשיפה זו כלא אתית.
מחקרים אשר בחנו באופן אמפירי את השפעות החשיפה העצמית של רגשותיו המיניים של המטפל הניבו תוצאות בלתי עקביות. מחקר אשר בחן את השפעת החשיפה העצמית של הרגשות המיניים על תפיסת המטופל את המטפל מצא כי מטפלים שחשפו את רגשותיהם נתפסו כאטרקטיביים יותר ומקצועיים פחות ממטפלים שלא חשפו רגשות מיניים, וכי החשיפה העצמית נחשבה כהתערבות פחות טיפולית מהימנעות מחשיפה (Goodyear and Shumate 1996). לעומתם, Giovazolias and Davis (2001) מצאו כי מטפלים שדיווחו על חשיפת רגשות מיניים זיהו אפקט חיובי יותר של המשיכה על התהליך הטיפולי ביחס למטפלים שלא חשפו את רגשותיהם. יחד עם זאת, לטענת המחבר יש לסייג תוצאות אלו מאחר ודיווחי המטפלים עשויים לנבוע מניסיון להצדיק ולחזק את בחירתם לחשוף את הרגשות המיניים.
מרבית הספרות הקלינית אשר עוסקת בחשיפת רגשות מיניים של מטפלים כלפי מטופליהם מבוססת על תיאורי מקרה ולא על מחקרים אמפיריים. תיאורי מקרה אלו מצביעים על שימושים וגורמים מגוונים לשימוש בחשיפה עצמית.Searles (1959) היה אחד הראשונים שעסקו בהעברה נגדית אירוטית, והוא המליץ שלא לחשוף רגשות אלו בפני מטופלים נוירוטיים, אך הדגיש את חשיבות החשיפה של רגשות מסוג זה מול מטופלים פסיכוטיים, שלטענתו יכולים להרוויח מהדיבור הישיר על היבטים מיניים ומההבנה שהם יכולים להשפיע עמוקות על מטפליהם מבלי לגרום להם להתנהג באופן בלתי ראוי. Davis (1978) משתמש גם הוא בחשיפת העברה נגדית אירוטית ומתאר כיצד היא מסייעת להתמודדות עם התנגדות, דרך הבנת המטופל כי האנליזה חשובה למטפל יותר מתשוקתו המינית. Davies (1994) מדגימה שימוש בחשיפה עצמית של משיכה מינית במטרה לגרום למטופל לחוש כי הוא אכן יכול להיות מושא תשוקתם של נשים, כאשר היא מתארת כיצד בסופו של דבר חשיפה זו אף אפשרה לו לחוות רגשות אירוטים בעצמו. Slavin, Rahmani, and Pollock (1998) התומכים בגישתה ההתייחסותית של Davies ורואים בה חלק מהאפשרות ליצור עם המטופל "יחסים אמיתיים".חשיפה עצמית של רגשות מיניים כלפי מטופלים עם עבר של פגיעות מיניות וגילוי עריות הוא נושא רגיש במיוחד, כפי שעולה ממספר תיאורי מקרה. מחקרים מצביעים על כך שמטופלים אלו נמצאים בסיכון גבוה יותר למערכות יחסים מיניות עם מטפלים, ומספר כותבים התייחסו למורכבות המתעוררת מול מטופלים אלו סביב סוגיית החשיפה העצמית. חשיפת הרגשות המיניים עשויה להיות טראומטית עקב עברם של מטופלים אלו ומצד שני, חשיפת הרגשות מבלי לממש אותם בפועל עשויה להיות תרפויטית.אחת מדרכי ההתמודדות שמספר קלינאים מתארים מניסיונם (למשל, Bridges, 2004; Gorkin, 1985) היא מציאת איזון בין שתיקה והשתקה של הרגשות המיניים לבין חשיפה ישירה שלהם- איזון שכולל חשיפה מעודנת של רגשות כהתייחסות ל"הקנטות הדדיות" ול"אהבה הרכה" שבין המטפל למטופל. במילים אחרות, מטפלים אלו מציעים כי חשיפה ישירה של הרגשות המיניים עשויה להיות מאיימת ולא טיפולית בעוד שחשיפה עקיפה ומעודנת עשויה להיות אפקטיבית ולאפשר דיאלוג על רגשות משמעותיים בדיאדה הטיפולית.
Fisher מסכם את מאמרו בהבנה כי נושא החשיפה העצמית של רגשות מיניים הוא מורכב ביותר ונותר שנוי במחלוקת עקב הגבולות הדקים בהם הוא מאופיין, והאפשרות לפגוע באופן משמעותי במטופל כך שמרחב הטעות הוא קטן יחסית. לעולם אין לדעת כיצד יתקבל המסר שמעביר המטפל בחשיפתו את רגשותיו המיניים, ובפרט כאשר מדובר במטופלים עם עבר של טשטוש וחציית גבולות מיניים. יש הטוענים (למשל, Davies, 1994) כי ניתן להשתמש בחשיפת רגשות מיניים כאשר "כלו כל הקיצים" אך המלצה זו אמורפית ובעייתית. מעבר לכך, הגבול בין חשיפה של רגשות מיניים להטרדה מינית עלול להיות דק והנזק שעלול להיגרם למטופל הוא משמעותי ביותר. קשה מאוד למצא את "קו האמצע" המאוזן עליו ממליצים כותבים כ-Bridges & Gorkin, והנזק האפשרי, כאמור, הוא גדול ביותר. בשורה התחתונה, Fisher טוען כי בהיעדר מחקר אמפירי מספק והכשרה מקיפה בנושא, ובהתקיימם של סוגיות הנוגעות לגבולות- חשיפה עצמית של רגשות מיניים אינה מומלצת ואף עשויה להיות לא אתית. על סמך מסקנות אלו הוא מציע מספר המלצות לניהול רגשות מיניים:
• על מטפלים להמנע מחשיפה עצמית של רגשות מיניים מאחר וזו עשויה לגרום נזק למטופלים ולהיתפס על ידם כלא אתית. כמו בנוגע לכל התערבות, על המטפלים לשקול באופן עמוק את השפעותיה האפשריות של חשיפה עצמית של רגשות מיניים, ובפרט כאשר מתעוררת בהם תחושה כי זו האלטרנטיבה הטיפולית היחידה.• נראה כי קיימת נקודת האמצע התרפויטית, כחשיפה או הכרה ברגשות של דאגה ואהבה ברגשות הטיפוליים. חשיפה מסוג זה היא בעלת פחות פוטנציאל להזיק למטופל, אך גם במקרים אלו יש לשקול אלטרנטיבות טיפוליות עדיפות מאחר ולא ברור כיצד המטופל, ובמיוחד מטופל פגיע יותר, יפרש את החשיפה.• כאשר המטפל מפתח רגשות מיניים כלפי המטופל, עליו להיות זהיר ומודע במיוחד לנושאים שונים הנוגעים לניהול הטיפול כזמנים, מיקום המטופל בלוח הזמנים, מגעים לא מיניים, חשיפה עצמית באופן כללי וכן הלאה. באופן כללי, על המטפל לשים לב במיוחד לכל חריגה שלו מהתנהלותו הקלינית הרגילה. • הדרכה, התייעצות מקצועית וטיפול אישי חשובים במיוחד כאשר מתפתחים רגשות מיניים כלפי מטופלים.• בין אם המטפל זכה בהכשרתו להתייחסות לרגשות מיניים ובין אם לא, האחריות להתמודדות נאותה עם הרגשות המיניים חלה עליו באופן מלא.
Ethical Issues in Therapy: Therapist Self-Disclosure of SexualFeelings. By Fisher, Craig D. Ethics & Behavior, Vol 14(2), 2004, 105-121.
