צוות בטיפולנט
האפשרות להתאבדות הופכת את כולנו לאקזיסטנציאליסטים. ראיית התאבדות כאפשרות אנושית היא ראייה שונה מאוד מהראייה החברתית המקובלת התופסת אובדנות כמחלה, פשע או במקרה הטוב תאונה. התבוננות בהתאבדות כאפשרות העומדת בפנינו, בפנינו מכרינו ובפני מטופלינו מצריכה מאתנו התכווננות ייחודית. Keen מתאר כי כאשר מטופל ניצב בפני בחירות והחלטות משנות חיים אנו מתייחסים אליו כאל אדם, ולכן כאל מי שאמור לקחת אחריות על חייו. לעומת זאת, אך כאשר מדובר בהתלבטות לגבי המשך החיים- האנושיות שבמטופל פוחתת והוא הופך להיות חולה, בעיה קשה לניהול, גורם למבוכה ואי נוחות מקצועית. אנו מסרבים לראות בהתאבדות אפשרות שהמטופל, כאדם, אכן מתמודד איתה.
תפיסת התאבדות כאפשרות שאכן ניצבת פני האדם מאלצת אותנו להתמודד אם העמדה שאנו נוקטים- או לא נוקטים- כדי למנוע את האובדנות. האם יש לנו הצדקה לשלילת האפשרות להתאבדות, אשר אינה שוללת את התיאוריה שלנו ואת תפיסתנו את המטופל כאדם? על פי שבועת היפוקרטס, עלינו למנוע התאבדות בכל מחיר, אך איננו יכולים להחזיק בעמדה זו ובו זמנית להדגיש את אמונתנו באחריות האישית של כל אדם על חייו מבלי להיות צבועים. על בסיס תפיסה זו, Keen מציע הבחנה בין אובדנות שעלינו למנוע לבין אובדנות שלא מחובתנו למנוע.
Keen טוען כי מניעת אובדנות היא לגיטימית מבחינה מוסרית כאשר ניתן לזהות רמייה עצמית במוטיבציה להתאבדות. במטרה לזהות רמייה עצמית מסוג זה, עלינו להבין כיצד רמייה עצמית היא אפשרות בכלל, וסביב אובדנות בפרט. יש הבדל משמעותי בין אדם גוסס מסרטן המעדיף למות תוך זמן קצר בביתו ולא תוך זמן ממושך יותר בבית החולים, לבין אדם המנסה להתאבד לאחר שהתרושש ועם זאת- בשני המקרים מדובר בהתאבדות. כמו כן, יש הבדל בין אדם הנאלץ לבחור בין חיים של שעבוד לבין מוות, לבין אדם ההורג את עצמו כדי להעניש את אשתו. גם במקרה זה, למרות ההבדלים מדובר בהתאבדות, ו-Keen מציע כי לב ההבדל הוא ברמייה העצמית. ניסוח ההבדל בין מקרי אובדנות שונים כנובע מרמייה העצמית משמעו שהבחנתנו אינה נשענת על הבחנה בין התאבדויות "לגיטימיות" ל"לא לגיטימיות" ובין התערבויות "לגיטימיות" ו"לא לגיטימיות". עלינו להבין מהי רמייה עצמית וכיצד אנו מזהים אותה מבלי לרמות את עצמנו.
רמייה עצמית (Self-deception) היא תרגום שכיח למונח של סארטר mauvaise foi שמשמעותו המילולית שקר עצמי (bad faith). Keen מציע כי פרויד הדגיש את האופן בו דברים קורים לאדם ומשפיעים עליו, ואילו סארטר הדגיש את האפשרויות העומדות בפני האדם.
בהקשר זה, השאלה האם ומתי להתערב למניעת אובדנות נחשבת לשאלה ערכית הנפרדת מהמדע והתיאוריה. אלא שתפיסה זו היא תפיסה מדירה אשר אינה מאפשרת להתבונן בסוגיית מניעת האובדנות בהקשר תיאורטי, ובאופן ספציפי בהקשר של תפיסת המטופל כאדם בעל אפשרויות בחירה. במטרה לדון בסוגיית האובדנות מפרספקטיבה תיאורטית עלינו לפרש את האנושיות ואת האובדנות על בסיס סט הנחות השונה מסט ההנחות שאנו מחזיקים בדרך כלל כאנשי מקצוע.
התבוננות מסורתית וליטרלית ברעיונותיו של פרויד (ושלנו כממשיכי דרכו) מביאה אותנו להסיק שהתאבדות היא תמיד ביטוי למחלה ולכן יש למנוע אותה, כפי שיש לרפא מחלות. התפיסה המסורתית תראה את הרמייה העצמית הכרוכה במוטיבציה האובדנית במונחים של לא מודע ובמונחים של מאורעות פסיכודינמיים עליהם לאדם אין שליטה. בתפיסה זו האדם הוא קורבן של כוחות המצויים מעבר לכוחותיו. זוהי תפיסה נוחה אך יש בה מן הרמייה העצמית. התאבדויות רבות הן מתוכננות באופן מודע וכאשר אנו רואים תכנון זה, כמו פרויד, רק כתוצאה של מוטיבציות לא מודעות- אנו מחויבים לראות כל תכנית מודעת ככזאת או לספק קריטריונים המבחינים בין תכניות שהאדם אחראי עליהן לבין תכניות שהאדם אינן אחראי עליהן באופן מלא. אלא שקריטריונים אלו הופכים באופן בלתי נמנע ל"ערכים" הנפרדים מהתוכן הקוגניטיבי או התיאורטי של המסורת האנליטית שלנו.
Keen מתאר מצב תיאורטי בו אדם חש כי הדרך היחידה להתמודד עם האשמה שהוא חווה היא דרך התאבדות, וכי חיים עם אשמה הם בלתי נסבלים. מרבית האנשים, בהנחה שלא מדובר במעשה בלתי נסלח עד כדי כך, יניחו כי זוהי תפיסה מעוותת של חווית החיים. הוא מציע כי כדי להרגיש שהדרך היחידה להתמודד עם האשמה היא מוות, האדם צריך "לבחור" שלא לתפוס את ערכו או ערכו הפוטנציאלי, לדעת מה אסור לו לדעת. תפיסתו של פרויד המדגישה את מקומם של הדחקות והשלכות מסירה את האחריות מבחירות מסוג זה, אך השבת האחריות לאדם מעמתת אותנו שוב עם נושא הרמייה העצמית.
Keen מציע כי רעיון הרמייה העצמית מציע פירוש של החוויה האנושית אשר אינה מפריד הבין תיאוריה לבין ערכים מוסריים, ומאפשרת לתאר רמייה עצמית באופן שמסייע לנו להבחין בין התערבויות והתאבדויות לגיטימיות ובלתי לגיטימיות.
מבנה החוויה האנושית כולל רמייה עצמית תמידית, כמעט. החוויה של לרצות דבר מה, כמו לבצע ניסיון אובדני, אינה מהווה רמייה עצמית אם היא נחווית כ"שייכת" לנו. ה"בעלות" על חוויה נוצרת כאשר אנחנו חווים אותה כנמצאת תחת ידינו ומייחסת אלינו באופן קבוע. כותבים שונים טענו כי התנהגות אובדנית היא ניסיון לשמר את העצמי ולאו דווקא להרוס אותו. לפי תפיסה זו, משמעותו האמיתית של האקט האובדני עולה מהמטריצה של אינטראקציות חברתיות ותקשורתיות בהן הניסיון האובדני מהווה מסר של קריאה לעזרה. כאשר אנו קוראים את המסר משמר-החיים באקט האובדני אנחנו מניחים בעצם כי האדם אינו מתכוון למות באמת ואכן, ביטוי כוונות משמרות חיים דרך אקט אובדני מצריכות רמייה עצמית. אלא שגם זו הבחנה מורכבת מאחר וחיים אינם רק חיים במובן הביולוגי אלא גם במובן החוויתי. עבור אנשים מסוימים המשך ההישרדות הביולוגית תחת נסיבות חברתיות מסוימות מהווה פגיעה קשה כל כך באינטגרציה האישית עד שהיא שקולה למוות, בעוד שהפסקת החיים המכוונת משמרת את האינטגרציה ולכן גם את העצמי. החארקירי היפני, למשל, מהווה דוגמה למצב בו נסיבות פוליטיות, רפואיות או חברתיות מסוימות מובילות לרצון כנה למות מבחינה ביולוגית בשירות האינטגרציה של העצמי או ערכים אחרים בהם האדם מחזיק באופן עמוק. במצבים אלו אובדנות יכולה להיתפס כמשמרת-חיים מבלי שתהיה מסווגת כרמייה עצמית המצריכה התערבות מקצועית.
לצד זאת, הניסיון מצביע על כך שהתנהגויות אובדניות משמרות חיים עשויות לבטא רמייה עצמית. הרמייה העצמית נסובה סביב הפנטזיה שההתאבדות תביא לשינוי חיובי. התייחסות לשינוי בהקשר זה היא רמייה עצמית גם כן, מאחר ושינוי משמעו המשכיות ביגוד לרעיון הבלתי המשכי של סיום או הכחדה.
הפנטזיה האובדנית של "הם יצטערו על זה" או "הם ישמחו" היא דוגמה להיעדר בעלות על החוויה. האדם מאמץ את העמדה של ה"הם" ומתכנן דרכה את בחירותיו. משמעות האקט מבוססת על המשמעות שה"הם" מקנים למעשה האובדני, ולא על המשמעות עבור האדם עצמו. אלא שגם נקוד מבט זו חוטאת בהפשטה מסוימת מאחר ומשמעויותיה של כל אחת מהתנהגויותינו מכילה במידה מסוימת גם את נקודת המבט של האחר. למשל, המשמעות האישית שיש לקניית פרחים לבת הזוג מבוססת בין היתר על ההנאה שלה מהפרחים ומכך שהאדם עצמו הוא שגרם הנאה זו. ועל כן, מדוע פנטזיות אובדניות מבוססות על רמייה עצמית יותר מקניית זר הפרחים? Keen מציע כי הבדל טמון בכך שבסיטואציית קניית הפרחים יש הכרה בהשפעת האחר ובמשמעות שהוא מקנה לסיטואציה, ויש ציפייה להיותו של העצמי נוכח ועד למשמעות שהאחר מקנה לאקט. באובדנות, לעומת זאת, העצמי לא עומד להיות נוכח כאשר "הם" יכירו באירוע ואין שום אפשרות שהתגובה של ה"הם" תעשה לחלק מזו של העצמי, שכבר לא יהיה נוכח. במובן זה, הפנטזיות על החוויה של ה"הם" לאחר הניסיון האובדני היא חסרת משמעות לעצמי.
בדומה להתאבדות אשר ממוקדת בחוויה של ה"הם", התאבדות עקב תחושות אשמה קשות נובעת לא פעם מפנטזיה שהחיים יהיו נסבלים לאחר המוות שיפתור את האדם מאשמה ובמובן זה מבוססת על רמייה עצמית.
בהמשך מאמרו, Keen מתאר אלמנטים שונים של החוויה האנושית אותם ניתן לעוות לכדי תפיסה המבוססת על רמייה עצמית. הוא מציע כי חקר החוויה האנושית והמקומות בהם היא אותנטית או לחלופין מבוססת על רמייה עצמית מסייעות בהבחנה בין התנהגויות אובדניות המבוססות על רמייה עצמית בנוגע למוות והשלכותיו, לבין התנהגויות אובדניות אשר אינן מבוססות על רמייה עצמית, אלא על בחירה עמוקה. הוא מציע כי אופי ההתערבויות הטיפוליות סביב ההתנהגות האובדנית צריך להיות מושפע מהבחנה זו.
Suicide and self-deception. Keen, Ernest. Psychoanalytic Review, Vol 60(4), 1973-1974, 575-585.
