דיויד רועה, אמיר טל, ורד בלוש-קליינמן, יחיאל שרשבסקי, נעמי הדס לידור, עדי תלם ומקס לכמן
בעשורים האחרונים חל שינוי משמעותי בגישה הטיפולית, השיקומית והחברתית כלפי אנשים המתמודדים עם מגבלה ותיוג פסיכיאטרי. ראייתם כאנשים מודרים חברתית, שאינם ניתנים לשיקום ונזקקים למוסדות כוללניים, הוחלפה בהכרה בזכויותיהם ובמחוייבות לטיפול ושיקום בקהילה. בעקבות שינוי המדיניות בעולם המערבי, שעיקרו העברת מרכז הכובד מטיפול בבתי חולים פסיכיאטריים לקהילה, נוצר צורך להכין תשתית של שירותים מקצועיים שיסייעו בתהליכי השיקום, ההחלמה והשתלבות החברתית בכל תחומי החיים. הרקע המקצועי של אנשי המקצוע מהפרופסיות השונות בתחום בריאות הנפש (עובדים סוציאליים, פסיכיאטריים, מרפאים בעיסוק, פסיכולוגים ואחרים) אמנם העשיר את התפתחות השירותים החדשים האלה, אך בה בעת יצר לא פעם חוסר עקיבות ואף בלבול באופן מתן השירותים הנובע מהגישות השונות.
השיקום הפסיכיאטרי משתמש בידע ובמיומנות שמציע תחום בריאות הנפש, ובתוך כך מפתח גוף ידע וכלים פרקטיים ייחודיים לקידום ההחלמה וההשתלבות החברתית של אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית.
המאמר הנוכחי בוחן האם השיקום הפסיכיאטרי בארץ ראוי לקבל מעמד כמקצוע נפרד בתחום בריאות הנפש.
למאמר המלא לחץ כאן
