ד"ר אורלי וקנין סיכמה את המפגש דרך הגישה היונגיאנית, אשר מגדירה טראומה כחוויה שלא עברה סימבוליזציה. היא הציגה את הפעולה האקטיביסטית במרחב הציבורי כמעין "דמיון פעיל", שיכול לאפשר לחומר הטראומטי לקבל צורה ודימוי. לסיכום, תיארה כיצד המעבר של הטראומה מהפרטי לקולקטיבי, שנעשה דרך אמצעים כמו הקראת שירה או הצגת אומנות במרחב הציבורי, יכול לאפשר אינטגרציה נפשית והשבת קול, כאשר קיים מרחב אתי ומחזיק המונע הצפה מחודשת.
