במסגרת הרצאתו, התייחס עמי גופר להבנה של זיגמונד פוקס, אבי הפסיכואנליזה הקבוצתית, כי נפש האדם היא מטריצה אישית-חברתית. בתוך כך, ביקש גופר להציג את הטענה כי היחיד מתקיים תמיד בתוך הקונטקסט המשפחתי והקבוצתי שלו. לפיכך, הציע כי כוחו המרפא של הטיפול נעוץ בתנועה ההדדית (ריתמוס) המתקיימת בין שני הצדדים הכוללת רצון להיות במגע לצד מאבקי כוח.
