צוות בטיפולנט
תיאוריות פסיכואנליטיות הקדישו תשומת לב רבה לחרדות דיס-אינטגרטיביות המצויות על רצף ההפרעות ברציפות הפנימית. הפרעות אלו מתקיימות פעמים רבות לצד חרדות מוות והיכחדות הכוללות פאניקה מפני התפרקות הגוף והעצמי, חרדה מפני אובדן הזהות וגלישות פסיכוטיות.
המונח חרדות פרימיטיביות מתייחס לחרדות מערערות המאפיינות מצבים מנטליים גבוליים ופסיכוטיים. במאמר זה, McCarthy (2004) מבקשת להדגים כיצד השתתפות ומעורבות באמצעות ההעברה הנגדית בחוויות חרדה אלו מנגישות חוויות נפשיות אשר היו בלתי ידועות קודם לכן. McCarthy משערת כי מעורבות באמצעות ההעברה הנגדית, הן עם מטופלים נוירוטיים והן עם מטופלים פגועים יותר, מפגישה את המטפל עם חרדות קטסטרופליות של מוות, היכחדות ואובדן זהות כחלק מהקונפיגורציה ההתייחסותית הנוצרת בקשר הטיפולי. זאת, דרך ההזדהויות העזות הנוצרות בקשר הטיפולי וטשטוש הגבולות הזמני המתרחש בעקבותיהן.
הראשונים שעשו שימוש ברעיון החרדות הפרימיטיביות היו Klein (1932) אשר התייחסה אליהן כאל בסיס לעמדה הפרנואידית-סכיזואידית, ו- Sullivan (1953) אשר עשה בהן שימוש כבסיס לתיאוריה שלו על התפתחות האישיות. רעיונות דומים שתוארו היו חרדה פסיכוטית (Klein, 1932), חרדה להיכחדות האגו (Freud, 1956), חרדה בלתי ניתנת לחשיבה (Winnicott, 1965), פחד מפני דיס-אינטגרציה של הגוף (Mahler, 1968), חרדת דיס-אינטגרציה (Kohut, 1977) ועוד. חרדות קאונטר טראנספרנסיאליות בלתי מאורגנות, ובפרט כאלו המתעוררות עם מטופלים מופרעים ביותר אשר חוו טראומות חמורות, זוהו על ידי Bion (1967), Giovacchini (1979), Searles (1986), Adler (1985) ותיאורטיקנים נוספים מאסכולת יחסי האובייקט, אשר טענו כי יש לנתח את החרדות המתעוררות בהעברה הנגדית באופן תמידי. כותבים נוספים שביניהם Masterson (1976) ו- Kernberg (1984) הדגישו כי המעורבות הקאונטר-טראנספרנסיאלית עם מטופלים גבוליים מאופיינת בחרדות משבשות המתעוררות לצד ייצוגי אובייקט חלקיים של העצמי והאובייקט התואמים את רגשות דיכוטומיים העומדים בבסיסם. Little (1957), Searles (1958), Kohut (1977) ו-Atwood and Stolorow (1984) התייחסו לכרסום הבלתי נמנע בגבולות האגו המאפיין עבודה טיפולית עם מטופלים בעלי תפקוד גבולי או פסיכוטי. בניגוד ל-Bion (1967) ו-Rosenfeld (1965) אשר תהו לגבי יכולתם של מטופלים סכיזופרניים ליצור העברה סימביוטית, Searles תיאר את מיזוג ההעברה הנגדית הפסאודו-סימביוטי של המטפל המתעורר מול מטופלים פסיכוטיים. בדוגמאות הבאות, McCarthy מציעה כי השימוש שלה בהעברה הנגדית סייע למטופלים להרחיב את האסוציאציות שלהם אשר נוגעות לחרדות פרימיטיביות, ולזהות היבטים הגנתיים הנוגעים לקושי שלהם להבחין בן מציאות פנימית וחיצונית.
א', מטופל מדוכא ובעל קווים סכיזופרניים בגיל העמידה, הפך מתבודד יותר והתקשה לצאת ממיטתו בבקרים. תחושת הזהות האישית שלו היתה דיפוזית ויכולתו להקנות משמעות לאינטראקציות שלו עם אחרים היתה מוגבלת ביותר. פעמים רבות הוא דיבר באופן מעגלי ואינטלקטואלי אשר כיסה על הקושי שלו לזהות רגשות ולחשוב באופן לוגי. לעיתים, הוא חש כי McCarthy מסוגלת לקרא את מחשבותיו באופן ליטרלי, ולדעת מה הן רגשותיו ומחשבותיו. לחלופין, לעיתים הוא חש כי יש לו יכולת לערוך "מסעות מנטליים" ולנטוע מחשבות בתודעתם של אחרים.
בעוד שתפקודו הולך ומידרדר, McCarthy תהתה כיצד היתה חשה במקומו ועל משמעות ההישארות במיטה. בתגובה לתחושת החרדה אשר התעוררה בסוף הפגישה סביב תחושת העקרות וחוסר האונים, McCarthy ביקשה מהמטופל לתאר בפירוט את חדר השינה שלו וכל פנטזיה אפשרית המתחברת לתחושת האימה אשר הותירה אותו במיטה, מתחבא תחת השמיכה. למרות שהמטופל היה חסום וקונקרטי בהתחלה, הוא תיאר בהדרגה זיכרון של עצמו כבן שש המתעורר בתחושה מכאיבה כי אביו, הפסיכוטי לסירוגין, מושך בשערו בדממה.
בנקודה זו, McCarthy מתארת כי חשה מעין מיזוג עם א'. רגשות האימה והבלבול חסר החיבור לגבי מה שאמיתי או אינו אמיתי התעוררו לצד ההכרה המתעוררת בכך שבוחן המציאות של המטופל נפגע סביב היעדרה של הכרה בפגיעות סודיות אלו במשפחה. אובדן הגבול הקאונטר-טראנספרנסיאלי סייע לזהות כי הילד חסר האוריינטציה בן השש, אשר פחד כי תכני גופו ונפשו ישלפו ממנו, נותר מנותק בתוך המבוגר בעל התפקוד הירוד והמחשבה המופרעת. כילד מבועת בן שש, אשר מתקשה להבחין באופן מלא בין עצמו לבין הפיג'מה שלו, רמת הפרגמנטציה של האישיות איפשרה לו לסגת מאותם מצבים של מיזוג עם האב. בסופו של דבר, השימוש שלו בדימוי של עצמו כילד טראומטי בן שש הפך לאבן הבסיס ליכולתו לבסס חשיבה לוגית והקשרית.
גבר פרנואידי בשנות ה-30 לחייו, עם קווי אישיות גבוליים, סבל מעיוותי חשיבה וחרדה פרימיטיבית דיסוציאטיבית. למרות האינטליגנציה הגבוהה שלו, מידת הקונקרטיות של חשיבתו התבהרה במפגש בו התלונן על עייפותו הנצחית. למרות שתיאר קודם לכן כי בילה עם חברים עד שעות הבוקר המוקדמות, הוא לא הצליח לקשר בין עייפותו לבין שעות השינה המועטות שישן. הוא לא היה מסוגל לערוך אינטגרציה של אלמנטים בסיסיים של המציאות, כמו זמן ומגבלות פיסיות, אל תוך עולמו הפנימי, ויכולתו לחשיבה לוגית ובהירה היתה מוגבלת ביותר.
בניגוד לנטייתו הרגילה שלא לזכור חלומות, המטופל תיאר באופן חי בו לאחר סיום אימון בחדר כושר, הוא מפסיק לטפח כלב פראי בעודו נרדף על ידי דמויות מאיימות. המטופל התייחס באופן ספונטני לדמיון בין שמה הפרטי של המטפלת לבין המילה gym (חדר כושר) ולחרדה המתעוררת בו מפני התקשרות (הכלב). קישור זה אפשר לו להתחיל לתהות לגבי הפחד שלו מהמטפלת כנוכחות בולענית. כאשר ניתן היה להתבונן בתגובות המטופל לשאלותיה של McCarthy על החלום, היא חשה חרדה המתעוררת בה סביב האפשרות כי היא מתקשרת אל המטופל ככלב פראי, עד שזיהתה את כעסה עליו על שאינו מסוגל לעשות דבר מה שיסייע לעצמו. באופן לא מודע, המטופל תרגם את כעסה של המטפלת עליו לחרדה רודפנית מפני הכחדה. בסופו של דבר, יכולתו הגדלה לאינטגרציה כללה תפיסות פחות ילדותיות ויותר מדויקות של המציאות.
על בסיס דוגמאות אלו, McCarthy חותמת את המאמר בהתייחסות לכך שמעורבות קאונטר-טראנספרנסיאלית עם כל אחד ממטופלים אלו הדגישה את האספקט ההגנתי של החרדות הפרימיטיביות ואת הגלישה לתפקוד פסיכוטי
McCarthy, J.B. (2004). Primitive Anxiety and Countertransference Engagement. Psychoanal. Psychol., 21:618-621
