הגישה הבין- סובייקטיבית: עקרונות יסוד

צוות בטיפולנט

הפסיכואנליזה הפרוידיאנית, והזרמים הקלאסיים שהתפתחו על בסיסה, מוכרים היום כזרמים המבוססים על גישת ה"פסיכולוגיה של אדם אחד": תהליך פסיכולוגי בו המטפל צופה באופן אובייקטיבי באסוציאציות והחומרים הנפשיים שהמטופל מספק, מנתח אותם ומסייע למטופל לגלות את המציאות האובייקטיבית ששוכנת מאחורי הסימפטומים והקונפליקטים הנפשיים שלו (מיטשל ובלאק, 1995). במסגרת הגישה הקלאסית היו, כמובן, תיאורטיקנים ומטפלים שהדגישו במידות שונות את חשיבות חווייתו של המטפל. בעוד שפרויד, למשל, ראה תגובות קאונטר-טראנספרנסיאליות כנובעות מקונפליקטים לא מעובדים של המטפל, מטפלות כפאולה היימן וחנה סגל כבר הדגישו את המידע הרב שההעברה הנגדית של המטפל מספקת על המטופל. יחד עם זאת, בסופו של דבר גם גישות אלו, שנחשבו בזמנו לחדשניות ביותר, עדיין התמקדו בחווית המטפל ככלי אובייקטיבי לחקירת הפסיכולוגיה של המטופל.

גישת ה"פסיכולוגיה של אדם אחד" החלה להתערער בד בבד עם השתנות התפיסות החברתיות, המדעיות והפילוסופיות הרווחות אשר החלו להדגיש את מקומה המרכזי של החוויה הסובייקטיבית. האמונה בקיומה של אמת אובייקטיבית אותה ניתן לחשוף ולגלות התערערה במסגרת דיסציפלינות אקדמיות רבות וחלחלה גם לתחום הפסיכואנליזה.
הגישה הבין סובייקטיבית אשר התפתחה בארה"ב החל מאמצע שנות ה-70' מסמנת באופן ברור את רוח השינוי. מייסדי הגישה הם רוברט סטולורו וג'ורג' אטווד, כאשר עם השנים הצטרפה לקבוצה גם דונה אורנג'. הגישה הבין אישית נשענת על מקורות פילוסופיים ועל פסיכולוגיית העצמי הקוהוטיאנית, אך אינה מזוהה באופן מלא עם אף אחד ממקורות השראתה.
בלב הגישה הבין אישית עומדת ההתמקדות בחקר תופעות פסיכולוגיות מפרספקטיבה בין אישית ובכך היא מסמנת את המעבר מ"פסיכולוגיה של אדם אחד" ל"פסיכולוגיה של שני אנשים", כאשר במוקד עומדת ההנחה לפיה העולם הפנימי והבין אישי אינם מופרדים באופן דיכוטומי אלא מקיימים יחסי גומלים של השפעות הדדיות (גוברין, 2004).

Dunn (1995) מצביע על מספר הנחות יסוד של הגישה הבין אישית:
- הבנת המטפל את הפסיכולוגיה של המטופל נובעת תמיד מהסובייקטיביות של המטפל, כאשר פסיכולוגיית המטופל אינה נתפסת כדבר מה שניתן לתפיסה על ידי צופה חיצוני אובייקטיבי.
- הנפש אינה ממוקדת בחיפוש אחר פורקן ייצרי-דחפי אלא אחר קשר ותקשורת.
- הגישה הפוזיטיביסטית המכוונת לחיפוש אחר מציאות נפשית חבויה אשר מעבר לאינטראקציה הטיפולית היא שגויה מבחינה קלינית ואפיסטמולוגית, ולכן על הטיפול להתמקד בחקר החוויה הסובייקטיבית והעכשווית.

יש לציין כי על פי Dunn (1995) עמדות אלו מאפיינות לא רק את הגישה הבין אישית של סטולורו ואטווד, אלא גישות נוספות המדגישות את מקום החוויה הבין אישית והסובייקטיבית, כגישה הקוהוטיאנית, ההתייחסותית וגישתם של תיאורטיקנים כבנג'מין ואוגדן.
גובדין (2004) מתאר את השינויים התפיסתיים שחלו בעמדתה של הגישה הבין אישית לאורך השנים: בימיה הראשונים הגישה הבין אישית אימצה עמדה פילוסופית רלטביסטית הטוענת להיעדר אמת אבסולוטית ולקיום הידע בהקשר תיאורטי, חברתי, תרבותי וכד'. בהתאם לגישה זו, הידע ה"נחשב" היחיד הוא הידע הסובייקטיבי הנרכש במסגרת הקשר הבין אישי. גוברין (2004) מדגיש את בעייתיותה של גישה רלטיביסטית קיצונית זו אשר שלילתה את קיומו של ידע אובייקטיבי מקשה עליה לעגן את טענותיה, ומתאר כיצד עם השנים התמתנה הגישה. בשנות ה-90' סטולורו ואטווד כבר שללו את הרלטיביזם הקיצוני ואימצו גישה מתונה יותר המבוססת על קונטקסטואליזם ופרספקטיביזם. שינוי זה מאפשר לגישה הבין אישית להחזיק בעמדה המדגישה את החוויה הסובייקטיבית והקשר הטיפולי, מצד אחד, אך מבלי לוותר על תקפות הידע הנרכש וההבנה כי ההיסטוריה האישית משפיעה על האדם, מצד שני.
על בסיס העמדה התיאורטית ממנה יוצאת הגישה הבין אישית, קל להבין כי היא מציעה מודל טיפולי שונה בתכלית ממודל הטיפול הקלאסי. סטולורו ואטווד יוצאים נגד החקירה ה"אובייקטיבית" של המטפל את נפש המטופל ומדגישים את ה"מחויבות האמיתית של המטפל להבין את המשמעות העומדת מאחורי המצבים הרגשיים של המטופל. ההבנה היא מתוך הסובייקטיביות של המטפל, ולא מחוץ לה" (גוברין, 2004). בהקשר זה, אטווד וסטולורו מתייחסים גם לשימוש בהעברה וההעברה הנגדית לא כאל כלי לחקר חווית הטופל אלא כחלק מהחוויה הסובייקטיבית הנוצרת בחדר. הם מבקרים את ראיית ההעברה כעיוות תפיסתי של המטופל, ואת השימוש בהעברה הנגדית כאמצעי לחשיפת חוויה לא מודעת של המטופל (Dunn, 1995). לעומת זאת, הם מציעים כי העברה והעברה נגדית הם כלים לחקירת ההשפעות הבין אישיות ההדדיות, ולחקר השפעות אלו על המטופל.

כלומר, הן בהקשר לדפוסי ההעברה-העברה נגדית והן בהתייחס לחומרים והאסוציאציות שהמטופל מעלה, הגישה הבין אישית מעמידה במוקד הטיפול את חקירת החוויה הסובייקטיבית מתוך הזדהות קרובה ככל האפשר עם חווית המטופל.

ביבליוגרפיה

גוברין, ע. (2004). בין התנזרות לפיתוי- גילגוליה של הפסיכואנליזה באמריקה. הוצאת דביר.
מיטשל, ס ובלאק, מ. (1995). פרויד ומעבר לו. הוצאת תולעת ספרים.