נלי יואבי
כאשר אנו מדברים על אינטגרציה, אנו בעצם עוסקים בחיבור בין חומרים, בניית רשת קשרים, שילוב, סנכרון, התאמה בחירה נכונה של גישה, או גישות שונות, ממש כמעשה אמנות, שהרי כל תהליך מזמין אותנו – המטפלים - לרקום שיטה לאותו זוג, לאותה משפחה, לבנות התערבות מדויקת לאופי, לאנשים הייחודיים. זוהי פרקטיקת עבודה שאינה כתובה, היא טמונה באישיות של כל מטפל, ביצירתיות הטבועה בו, בגמישות לבנות את התוכנית שלו. אם כך, התאמה בין גישות ושיטות, משמעה אינטגרציה מעודנת ומושכלת של רעיונות, אשר יחד בזמן מרחב מסוים היא ורק היא אמורה להיות שם! היא, אותה פורמולה ייחודית הנשענת על גישה יחידה, או אקלקטיקה מעניינת של שיטות – זוהי הייחודיות של המטפל, לאבחן ולראות, להשפיע, לשנות.
האינטגרציה שאנו עושים - ההתאמה בין המודלים ובין חומרי העבודה שלנו, הינה כהדהוד ושיקוף ליצירה הטיפולית עם זוגות ומשפחות. האינטגרציה שאנו עושים מאפשרת את הסינרגיה בין זהויות נפרדות, בין נפשות שהנן עצמיים ייחודיים במרחב הזוגי-משפחתי. בתהליך זה אנו מבררים ומוצאים את הצורך הפרטי של כל אחד מהמטופלים אל מול השייכות למשפחה ו/או לזוג, התפקידים לחוד וביחד, השפה והתרבות המשפחתית, השושלות וההטבעות. כל כך הרבה מהויות מתגלות בתהליך זה, כל הרבה צורות ובתוך כל שני אנשים מתגלם עוד אחד – הקובייה, "השלישי" או העיגול המשותף - החיתוך שנולד מן האיחוד בין השניים!
על מנת ליצור אינטגרציה בשיטת הטיפול כמו גם בין המטופלים, עלינו לשאול שאלות שונות: מה נכון דווקא לזוג הזה? מהיכן נובעת הבעיה? מהו שורשן של ההפרעות? היכן נולדו הדפוסים? היכן מסתיימים החיבורים? כיצד כולם נפגשים?
יתרה מזאת, עלינו להעמיק גם מעבר לרובד הגלוי, שכן החומרים נמצאים אף יותר מכך ברובד הסמוי, בהבנתנו כיצד בליל של דברים הופך למהות, מתי יש כוונה עמוקה או סמויה ל"טעות" – בגידה, התעלמות, תוקפנות, נטישה – שהרי התנהגות קיצונית זו, שלכאורה נוצרה בטעות, מהווה נקודה מכוננת לשבירת שגרה, לפניה לטיפול, למהפכה.
פעמים רבות אקט זה אינו מודע, אך מהווה אופציה אל מול הדחקה, מהווה ערוץ לקבלת תשומת לב, מציב נכוחה את הצורך בקבלת עזרה. אם כך, אותה "טעות" מעודדת את הכניסה לתהליך המסייע לטפל בשורש הבעיה, זו הבוערת תחת אותה "טעות", לכאורה. הדינאמיקה הזוגית או המשפחתית ממש קוראת לנו למצוא את הפורמולה המדויקת, כמו שיקוי המורכב ממינונים נכונים, מדדים ספציפיים מכל תורה, ממש לאותו זוג ספציפי, לאותה משפחה.
אין יותר מותאם מן המרחב הזוגי-משפחתי שהרי במהותם השניים – הזוג, או המשפחה כולה – הם עצמם אינטגרציה לא פשוטה! כל אחד מודל בפני עצמו, כל אחד והמקום שלו, כל אחד וההשפעה שנוגעת רק בו ועם זאת כולם יחד כנשמה גדולה, בעלת גוון דומה ותבנית ייחודית לאותה משפחה – אותה ישות חיה שהשלט על דלת הבית המשותף הוא סימבול ראשון המייחד אותה.
מתוך כל זאת, ניתן להבין כי הסינרגיה בין מודלים טיפוליים היא הטבעית ביותר בטיפול משפחתי או זוגי – מעצם טבעה של משפחה, מעצם החיבור של אני-אתה.
בתחילת המסע, בצעד הראשון של המפגש הזוגי או המשפחתי - באינטייק, נוכל לבחור להחזיק בראשנו את אלפרד אדלר (בתוך דרייקרוס, 2000) עם מיקום הילדים במשפחה: הבכור, הסנדוויץ והצעיר. אלו הן נקודות חשובות להתחלה, על מנת שנוכל להבין את התפקיד האוניברסאלי של מיקום המטופלים, אם הם בכלל מזדהים עם המקום שנועד להם, אם נוצר בלבול בשל איזושהי מצוקה.
בתוך השיח הראשוני, מתגלמת מולנו תקשורת משפחתית – האשמה, פייסנות או צורת תקשורת אחרת. על צורות תקשורת אלו מרחיבה וירג'יניה סאטיר (1991), המגישה משחקי תקשורת והבנת תפקידים ומכאן מחדדת את אופי הדינאמיקה, את השפה ואת האוטומטיים של קשרי אני-אתה.
בשלב זה נתבונן גם על מבנה הישיבה וכיצד הוא מבטא את המבנה המשפחתי, אותו הדגיש סלבאדור מינושין (1982): מי מרגיש נוח להיות בפינה, מי עטוף על ידי בני משפחה, מי לא מוכן להיכנס לשורה. המבנה הזה רומז על התנועה, על מחנות וכוחות, על תבניות.
תוך כך, על ידי הקשבה עמוקה, מתגלם הסיפור האישי של כל אחד מבני המשפחה, על סמך מיקומו, תפיסתו, על פי מה שנוצר והתאפשר אל מולו. בנקודה זו משתלב מודל הנרטיב של מייקל וויט (1999). לפי וויט, החצנת הסיפור, ממש כפי שחווה אותו כל אחד מן הצדדים, מסייעת ליצור נפרדות בין חלקים, ובו זמנית ליצור חיבור בין סיפורים ולרקום סיפורים מיטיבים.
לעיתים ניכר כי הדפוסים כל כך נוקשים, כאילו הם מושרשים עמוק בעץ המשפחתי, קשורים לדורות קודמים, להרגלים מיותרים ולחוזים ישנים. אלה מזמינים אותנו למרחב הבין-דורי, עליו דיבר מוראי בואן (1985). המרחב הבין-דורי עשוי להאיר על הקושי לשחרר אחיזה וליצור איזון בין הלחוד והיחד. נוכל להעמיק בסוגיית הדפוסים, תוך עבודה על התייחסות המשפחה לנאמנות, אמון, זכאות ודיאלוג אמיתי, בהם עסק איבן בוזרמני נאז' (1987).
ישנן גישות נוספות המשתלבות היטב בתהליך ומסייעות לנו להיכנס אל המרחב המהותי של דינאמיקה פסיכוגנית - דינאמיקה שנוצרת מסיבות מגוונות ובאה לביטוי באופנים שונים. בטיפול, עלינו לזהות את הציר הדומיננטי, את הריקוד המסוים של הזוג או המשפחה. לאחר שגילינו את הציר הדומיננטי, עלינו לחקור אותו ולגלות מהם הרווחים שהוא מקנה. את כל אלו עלינו לבצע באמצעות טרנספורמציה של אותה אינטגרציה אקדמית-תיאורטית - עלינו להחליף את המילים הגבוהות ואת הניתוחים המלומדים לשפה נגישה ופשוטה, פתוחה ומכילה, כך שתתאים למרחב זוגי ו/או משפחתי חי ותוסס, כואב, דומם, מורכב, שמרני, או כל היבט אליו נצטרך לחבור, תוך בחירת מילים וג'סטות מתאימות.
עלינו כמטפלים ליצור אינטגרציה טבעית וזורמת המותאמת לאותו זוג או משפחה– כאילו הייתה זו אסכולה אחת פשוטה, כזו המותאמת לרגע הנוכחי, לאותם האנשים בדיוק. אינטגרציה זו היא שאוספת את השברים יחד, בשל היותה מתאימה בדיוק לסיטואציה ייחודית, לאותו זוג, לאותה משפחה, במצב הנוכחי - לאותה ישות חיה.
האינטגרציה הזו, הנבנית ברכות וחוכמה - היא היא התוכן הסמוי של המטפל, היא היוצרת ריפוי גלוי.
נלי יואבי היא MSC בפסיכולוגיה, מטפלת מוסמכת בפרט, זוג ובמשפחה
דרייקורס, ר. (2000). יסודות הפסיכולוגיה האדלריאנית. תל-אביב: המכון ע"ש אלפרד אדלר
וויט, מ., אפסטון, ד. (1999). אמצעים סיפוריים למטרות טיפוליות. הוצאת צ'ריקובר.
מינושין, ס. (1982). משפחות ותרפיה משפחתית. הוצאת רשפים.
Bowen, M. (1985). Family therapy in clinical practice. Jason Aronson.
Boszormenyi-Nagy, I. (1987). Foundations of contextual therapy: Collected papers of Ivan Boszormenyi-Nagy, MD. New York: Brunner/Mazel.
Satir, V., Banmen, J., Gerber, J., & Gomori, M. (1991). The Satir model: Family therapy and beyond. Palo Alto, CA: Science and Behavior Books.
