איילת בורד ולונה בן דיין
אירועי השבעה באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיהם חשפו באופן חד את המורכבות הנפשית הנלווית ללחימה של חיילי וחיילות סדיר, קבע ובעיקר אנשי ונשות המילואים. בניגוד לצבאות מערביים אחרים, בישראל יש היקף רחב וייחודי של שירות מילואים פעיל, שבו לוחמים בוגרים משתלבים בחיי משפחה ועבודה אזרחיים, אך נקראים שוב ושוב לחזית בעתות חירום. השילוב בין זהויות אלו – אזרח, הורה, בן או בת זוג, עובד מצד אחד, ולוחם מן השורה מצד שני – מחריף את מורכבות ההתמודדות עם מצוקה ואובדנות (Lomsky-Feder & Ben-Ari, 2012).
מאז ה‑7 באוקטובר ועד סוף שנת 2024 דווחו בצה״ל 28 מקרי אובדנות (צה״ל, 2024). לשנת 2025 טרם פורסמו נתונים רשמיים, אך על פי דיווחי התקשורת לאחרונה, נראה כי צפים יותר ויותר סיפורים הנוגעים למצוקה של חיילים וקושי ממשי בהתמודדות עימה.
נעשים תהליכים רבים כדי להתמודד ולספק שירותי תמיכה וסיוע מותאמים לאוכלוסיית החיילים בסדיר ובמילואים, במיוחד עקב מחקרים המצביעים על סיכון מוגבר לאובדנות לאחר החזרה מהלחימה, כאשר שיא הסיכון הוא 3-12 חודשים אחרי החזרה, יותר מאשר במהלך הלחימה עצמה (Fear et al., 2010, Ursano et al., 2020).
השקט שאחרי המלחמה אינו בהכרח שקט, ולעתים דווקא בו מתחדד הסיכון האובדני בקרב לוחמים ולוחמות. מאמר זה מבקש למקד את הזרקור בתקופת המעבר הרגישה מהחזית אל העורף, ולבחון מדוע רגע החזרה הביתה עלול להפוך לחלון סיכון ייחודי שאינו מקבל מענה מספק במציאות הקיימת. אף שקיימים מענים שונים לתמיכה נפשית בלוחמים ולוחמות, בישראל עדיין חסר רצף תמיכה מעברי סדור ומתואם המלווה את החזרה מהלחימה עד להשתלבות מחדש בשגרת היומיום. בתוך פער זה אנו מבקשות להציג המשגה של מודל "קו ראשון" להתערבות ומניעה מיידיות, כמרכיב פוטנציאלי בתוך רצף תמיכה רחב יותר שטרם עוגן כמערך קיים.
תחילה נסקור את מאפייני תקופת המעבר ואת גורמי הסיכון הייחודיים לה, לאחר מכן נציג את עקרונות מודל "קו ראשון", את יישומו האפשרי ואת ביטויו במענים הקיימים כיום בשטח, ולבסוף נדגים כיצד קווי סיוע נפשי, וספציפית מודל הפעולה הייחודי של סה"ר, עשויים להשתלב במהלך רחב יותר של טיפול, מניעה ועיצוב מדיניות התומכת בלוחמים עם שוך הקרבות.
מחקרים שנערכו בצבאות מערביים, ובעיקר בארצות הברית, בריטניה וקנדה, מצביעים על תבנית חוזרת וברורה בהתנהגות האובדנית של חיילים שנשלחים לחזית הלחימה. הממצאים מראים כי שיעור ההתאבדות נמוך יחסית במהלך תקופת הלחימה עצמה, גם כאשר מדובר בתנאי קרב אינטנסיביים ובחשיפה לאירועים טראומטיים (Bryan & Rudd, 2018). העלייה בסיכון אינה מתרחשת בהכרח מיד עם סיום המשימה, אלא לעיתים לאחר תקופה קצרה של חזרה לשגרה (Kim et al., 2017). דפוס זה תואם את אפקט ההשהיה, ומאיר על הצורך במעקב יזום והתערבות ממוקדת, בדגש על תקופת המעבר שלאחר הלחימה.
לתופעת העלייה בסיכון האובדני לאחר חזרה מלחימה תורמים מספר גורמים אפשריים:
• תפקוד קרבי תחת עוררות ודיכוי רגשי: חיילים נמצאים במצב הישרדות במהלך הלחימה, הם מצויים בעוררות גבוהה (Hyperarousal) הממוקדת במשימה ובשמירה על ביטחונם האישי והחברתי. במצב זה מופעל מנגנון של דיכוי רגשי (emotional numbing) המאפשר להמשיך לתפקד חרף הלחץ והחשיפה לאירועים קשים (Joiner, 2005). במסגרת מחקרים על פגיעה מוסרית והשתלבות בחיים האזרחיים נמצא שלוחמים לומדים "להחזיק הכול בפנים" ולהימנע מדיבור רגשי, דבר אשר ממשיך ללוות אותם גם לאחר השחרור ומקשה על בקשת עזרה. אותו מנגנון הגנה (דיכוי רגשות ושמירה על "שריון" רגשי), שהיה יעיל לתפקוד תחת אש, ממשיך לפעול גם אחרי החזרה, ועלול להפוך למכשול בפני פתיחה, עיבוד החוויה ופנייה לעזרה (Houle et al., 2022).
• ירידה בהחזקה ובהדחקה: עם סיום הלחימה וחזרה לבסיס עורפי או לאזרחות עלולה להתעורר תחושת קריסת ההחזקה. הירידה החדה באדרנלין והפסקת המסגרת הצבאית מאפשרת למלוא החוויות הנפשיות שנחוו אך לא עובדו לשוב בעוצמה לתודעה. כתוצאה מכך, יתכן כי יופיעו תסמינים כמו חודרנות, עוררות, רגשות אשמה או אובדן (Litz et al., 2009, Maguen & Burkman, 2013). זהו גם השלב שבו עלולה להתעורר ביתר שאת פגיעה מוסרית (Moral Injury), כאשר החייל עומד, לעיתים לראשונה, בפני הדילמות המוסריות או האירועים המורכבים שהיה מעורב בהם.
• אובדן התפקיד, המשמעות וקשיי השתלבות: במערך הצבאי קיימים צוות תומך, אחריות, שגרה מגוננת, תחושת תכלית, משמעות ומבנה. עם סיום המשימה, מתרחש אובדן של תפקיד הלוחם, אשר עבור חלק מהחיילים מייצר ריק קיומי, תחושת אובדן תכלית וקושי לבנות זהות או תפקיד חלופי במרחב האזרחי. במעבר לאזרחות מתווספים לעיתים קשיי השתלבות נוספים, כגון שינוי סטטוס, בעיות תעסוקה והתמודדות עם פציעות פיזיות או השלכות נפשיות (Fear et al., 2010, Bryan & Rudd, 2018).
• ירידה בתמיכה המיידית וחוסר שייכות: במהלך הלחימה שוררת לכידות יחידתית גבוהה ותחושת שותפות גורל. לאחר החזרה ל"שגרת חיים", רבים מהחיילים מתנתקים מהצוות עימו חלקו חוויות שקשה לתאר או להסביר את עצמתן. המשפחה והחברים האזרחיים הסובבים אותם בסיום הלחימה אינם תמיד מסוגלים להבין או להכיל את החוויה שחוו, מה שמעצים את תחושת הניתוק, בדידות וחוסר השייכות (Joiner, 2005).
• מעברים מהירים בין חזית לעורף: בישראל, ישנה מורכבות מועצמת בשל העובדה שרבים מהלוחמים הם אנשי מילואים, שחוזרים ישירות ממסגרת קרבית אל חיי היומיום האזרחיים, לעתים בתוך שעות או ימים ספורים. המעברים התכופים בין ״חזית״ ו״עורף״ יוצרים חוסר רצף תפקודי ורגשי שמעלה את הפגיעות הנפשית והסיכון האובדני (Ben-Shalom et al., 2005).
• טריגרים נקודתיים: בסיום הלחימה עלולות להתחיל תקופות טעונות רגשית כמו חגים, מועדי זיכרון או אירועים משפטיים, כגון חקירות פיקודיות הקשורות לשירות, אשר מחמירות את המצוקה.
• שימוש בחומרים: חלק מהחיילים פונים לאלכוהול או לסמים כמנגנון התמודדות קצר-טווח. אמנם הדבר עשוי לספק הקלה רגעית, אך בפועל הוא מגביר את הסיכון להתנהגות אימפולסיבית מסכנת חיים ולמעשים אובדניים (Bernert et al., 2015; Brenner et al., 2011).
• נגישות לאמצעים קטלניים: בזמן הלחימה נשק אישי אמנם נגיש אך נמצא תחת פיקוח, במסגרת מגוננת עם “שומרי סף” צמודים. לאחר החזרה לבית או לבסיס פתוח, החייל עשוי להישאר עם נשק אישי או עם גישה לאמצעים קטלניים מבלי שתתקיים אותה רמת השגחה רציפה (Stanley & Brown, 2012).
כך נוצרת מערכת מורכבת של פגיעוּת, בה מנגנונים פסיכולוגיים, חברתיים ומערכתיים משתלבים זה בזה, אשר יכולה להוביל לסיכון מוגבר בחודשים שלאחר החזרה מהלחימה (O’Connor & Kirtley, 2018).
מבחינה מחקרית וקלינית, תקופת המעקב הקריטית במניעת אובדנות בקרב חיילים היא תקופת החזרה מהלחימה, והיא מהווה הזדמנות משמעותית להתערבות.
תוכניות טיפול מעברי (Transition Care), אשר יושמו בצבאות מערביים, מציעות מודל יעיל של ליווי חיילים עם חזרתם מהלחימה. הן כוללות מעקב פסיכולוגי יזום, חונכות של לוחמים צעירים על ידי ותיקים יותר, וכן קווי תמיכה ייעודיים הפועלים 24/7 (Bryan & Rudd, 2018, Shalev et al., 2022). בנוסף, הגבלת נגישות לאמצעים (Means Safety) בתקופת הסיכון הראשונית, למשל על ידי אחסון נשק אישי בתנאים מבוקרים או הפקדתו באופן זמני, ולעיתים תוך פיקוח משפחתי, אשר מהווה רכיב מגן קריטי (Stanley & Brown, 2012).
נדבך נוסף בהתערבות קלינית הוא חיזוק תחושת השייכות: קבוצות יוצאי צבא, מפגשי צוותים לאחר לחימה ותמיכה משפחתית מודרכת נמצאו כמסייעים בצמצום תחושות בדידות וניתוק, ובהגברת החוסן מול הצפה רגשית (Joiner, 2005). שלושת מרכיבים אלה – מעקב יזום, הגבלת נגישות לאמצעים וחיזוק רשתות תמיכה חברתיות – מייצרים יחד מסגרת מניעתית יעילה במיוחד בחודשים שבהם הסיכון לאובדנות נמצא בשיאו.
בישראל קיימים מגוון מענים הפועלים במקביל למערכי בריאות הנפש הצבאיים והאזרחיים, כמו נט״ל, המציעה רצף שירותים ייעודי לנפגעי טראומה וליוצאי לחימה, ויכולה למלא חלק מהמרכיבים הנדרשים בתמיכה בתקופת המעבר, אך מערך מתואם ורציף של טיפול מעברי עדיין נמצא בשלבי התפתחות. קווי תמיכה ראשוניים, בהם ער״ן, ומודלים מקוונים כמו זה של עמותת סה״ר (סיוע והקשבה ברשת), יכולים גם הם לסייע בגישור על המרכיב החסר של קווי תמיכה בתוכניות המעבר, במיוחד כמענה זמין בתקופות מעבר שבהן הסיכון האובדני עולה. שילובם כחלק ממערך רחב של ניטור, הפניה וליווי עשוי לחזק את הרצף הטיפולי ולהוות מנוף משמעותי לצמצום סיכוני אובדנות בקרב לוחמים.
קווי תמיכה יכולים להוות מרחב בעל השפעה משמעותית – "לתפוס" את הלוחם רגע לפני התדרדרות. קווי תמיכה ראשונית מהווים ערוץ זמין, אנונימי ונגיש, המאפשרים ללוחם לפנות בזמן אמת בעת מצוקה. פעמים רבות הפנייה נעשית עוד לפני שהמצוקה מתגבשת להפרעה, לפני שמתקיימת פנייה לקב״ן או לגורמי טיפול רשמיים, ולפני שנעשים בפועל צעדים מסכנים. הערך הייחודי של קווים אלו נובעים מכמה היבטים משמעותיים.
ראשית, הם מציעים נגישות מיידית לאורך כל היממה, 24/7. ישנן לאורך היום, ולעתים קרובות בשעות הלילה המאוחרות, נקודות זמן שבהן הסיכון האובדני נמצא בעלייה, והאפשרות לפנות לעזרה מיידית יכולה להיות מצילת חיים (Shalev et al., 2022).
שנית, האנונימיות והיעדר הסטיגמה מהווים מרכיב קריטי. האפשרות לדבר באופן חסוי מפחיתה את החשש לפגיעה בקידום, בשיבוץ או במעמד ביחידה. עבור חיילים ומילואימניקים שחוששים מהשלכות פורמליות, קווים אלו מספקים מרחב בטוח להתבטאות אמיתית ולבקשת סיוע.
בנוסף, קווי תמיכה ראשונית יכולים להוות גשר מהיר ומתווך לטיפול. המענה הראשוני כולל לרוב הפניה לשירותי בריאות הנפש הצבאיים והאזרחיים ולמקורות תמיכה נפשית בקהילה, וכך הופך לערוץ המחבר בין מצוקה ראשונית לטיפול מקצועי מתמשך (Bryan & Rudd, 2018). מעבר לכך, הקו מאפשר התערבות ממוקדת סיכון: כבר בשיחה הראשונה ניתן לסייע בהורדת עוררות וחיזוק משאבים, זיהוי גורמי סיכון ונורות אזהרה, ובמידת הצורך עירוב הרשויות האזרחיות או הצבאיות. צעדים אלה יכולים להוביל להפחתת הסיכון המיידי.
מנגנוני ההשפעה של קווי התמיכה הראשונית נשענים על מספר תהליכים נפשיים מרכזיים במניעת אובדנות בקרב חיילים, כפי שעולה גם ממחקרים על מודלים של עזרה ראשונה נפשית בקווי סיוע בארה״ב (Gould et al., 2007, Gould et al., 2013). בראש ובראשונה, מתקיימת הפחתת מצוקה מיידית (de-escalation). שיחה אמפתית, הכוללת מיקוד בוויסות רגשי או גופני קצר, יכולה להביא לירידה מיידית בעוצמת המחשבות האובדניות ולהעניק ללוחם תחושת שליטה מחודשת ברגע של משבר (Joiner, 2005).
במקביל, השיח מאפשר שחזור תחושת שייכות ומשמעות. בהישען על תיאוריית האובדנות הבינאישית של Joiner (2005), הקו פועל לערער ברגישות את תחושת חוסר השייכות, את תחושת ה"נטל הנתפס", זאת באמצעות החיבור לקשר אנושי, אכפתי והכוונה לגורמי תמיכה בקהילה. בנוסף, השיח מעכב את המעבר ממחשבה לפעולה, בהתאם למודל המוטיבציוני‑ביצועי לאובדנות (IMV) של O’Connor (2018), באמצעות אתגור החשיבה האובדנית הצרה ("המצב לעולם לא ישתנה", "אף אחד בחיים לא יבין אותי" וכיוצא באלה), זיהוי משאבים פנימיים וחיצוניים והנגשת אסטרטגיות התמודדות יעילות (ראה תרשים 1).
לעיתים השיחה משמשת גם כמרחב לשיתוף ראשוני של חוויות הטראומה במידה והפונה חפץ בכך. מדובר בהזדמנות לשתף "מרחוק" מהאירוע, לנסח את חוויות הקרב באופן לא שיפוטי, לזהות גורמי חוסן אישיים ולבחון תחושות מורכבות כגון אשמה, פגיעה מוסרית או אובדן. בתוך כך ניתן גם לקבל הפניה לטיפול ייעודי בפוסט-טראומה, בהפרעות שינה, בכאב מתמשך או בשימוש בחומרים (Litz et al., 2009, Maguen & Burkman, 2013). חשוב להדגיש, התמודדות עם השלכות של טראומה מחייבת טיפול פסיכותרפי מוסמך במסגרת מקצועית ומתמשכת.
הספרות המחקרית מספקת עדויות עקביות ליעילות קווי התמיכה. מחקרי הערכה של קווי תמיכה כלליים מצביעים על ירידה מיידית במצוקה, בייאוש ובמחשבות אובדניות בין תחילת השיחה לסופה, עם שימור חלקי של הירידה בימים שלאחר מכן (Luxton et al., 2012). באוכלוסיות של יוצאי צבא וחיילים קיימות עדויות מצטברות, בעיקר מארצות הברית ובריטניה, על תועלת בקווי חירום ייעודיים כגון ה-Veterans Crisis Line, עם ירידה במצוקה, עלייה בפנייה יזומה (outreach) והיעזרות בשירותים נוספים בקהילה. ייחודם של קווי סיוע ליוצאי לחימה הוא ביכולת לתת מענה מותאם הקשר תוך שימוש באנשי צוות שמכירים את התרבות והשפה הצבאית. בכך הם מספקים תחושת שייכות והבנה עמוקה יותר, שמגבירה את הסיכוי לפנייה ולשימור הקשר עם מערכות טיפול נוספות.
על מנת לדייק את המענה מומלץ לספק לצוות הכשרה ייעודית בהקשר של לחימה, פוסט-טראומה, פגיעה מוסרית, הפרעות שינה ושימוש בחומרים (Bryan & Rudd, 2018). כמו כן, ישנה חשיבות רבה לשיתוף פעולה עם מערכות בריאות הנפש הצבאיות והאזרחיות – עמותות, מרפאות, קב״נים, קופות חולים ושירותים סוציאליים – כדי להנגיש קבלת מענה ארוך טווח ומותאם לצרכי החייל (Luxton et al., 2012).
בישראל קיימת פעילות שוטפת של קווי תמיכה ומענים נוספים המספקים סיוע במצבי מצוקה ואובדנות. סה״ר משתלבת בתוך מערך רחב זה כגורם המתמחה בשיח אנונימי ודיגיטלי בכתב, הזמין, בין היתר, ללוחמים ולמילואימניקים בתקופות מעבר רגישות, כאשר חלון הסיכון לאובדנות גבוה (Shalev et al., 2022). סה״ר אינו קו ייעודי לחיילים, אך חלק מהפניות המגיעות אליו הן של חיילים ומילואימניקים המצויים במצבי מעבר או מצוקה. כחלק מהמענה, ובמידת הצורך, מופנים הפונים גם למקורות תמיכה המשכיים, כמו אגף השיקום, גורמי בריאות הנפש בצבא, וגופים נוספים המספקים תמיכה טיפולית ללוחמים ולבני משפחותיהם.
רבים ממשרתי כוחות הביטחון נמנעים מלפנות לקבלת עזרה ותמיכה נפשית בשל החשש מסטיגמה, מהפגיעה האפשרית בתדמית האישית ומהשלכות על הקריירה הצבאית והאזרחית (Whittington & Basham, 2024, Grupe, 2023). בהקשר זה, המענה של סה"ר מהווה ערוץ ראשוני וזמין לפנייה דיסקרטית, המאפשר שיחה אנונימית ולא-שיפוטית בעת מצוקה, עובדה המהווה יתרון קריטי עבור משרתים החוששים מהשלכות פורמליות של פנייה לעזרה. הוא מאפשר הקלה ראשונית במצוקה באמצעות שיח אמפתי, השהיית תחושת הבדידות ולגיטימציה לחוויית הקושי, לצד סיוע בזיהוי כוחות אישיים וחיבור למשאבי תמיכה. עם זאת, המענה של סה״ר הוא נקודתי ואינו מחליף מסגרות טיפול מקצועיות.
השיחות מאפשרות גם חיזוק תחושת השייכות והמשמעות, שהן מרכיבים קריטיים בהפחתת סיכון אובדני (Joiner, 2005). במקרים בהם עולה צורך, סה״ר מהווה גשר מהיר לטיפול, באמצעות הכוונה לארגוני סיוע ייעודיים, קב״נים, מערך בריאות הנפש הצה״לי או מערכות טיפול אזרחיות.
מאז פרוץ המלחמה בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר התרחבה הפעילות של סה״ר לכלול גם שיתופי פעולה עם גורמים צבאיים כגון מצ״ח ופז״מ (גוף המאגד תמיכה במשרתי הסדיר והמילואים). שיתופי הפעולה עם הגורמים הצבאיים נעים על פני רצף. בקצה האחד, הם כוללים הגברת מודעות לזמינות של מענה אנונימי ובלתי-פורמלי, באמצעות:
• חשיפת פעילות סה״ר בפני חיילים, לוחמים ומפקדים שעשויים להיתרם ממנו.
• הנגשת כלים לחיזוק תחושת המסוגלות במסגרת אפליקציות למתגייסים ומשרתים.
• הרצאות העשרה מקצועיות של נציגי בריאות הנפש בצה"ל עבור מתנדבי עמותת סה"ר, ושל צוות סה"ר עבור מערך בריאות הנפש בצה"ל.
בקצה השני, במקרי חירום בהם מזוהה בסה״ר סיכון ממשי לאובדנות, מופעלת הערכת סיכון סדורה שבסיומה, מתבצע דיווח ישיר לגורמי צבא רלוונטיים לצורך התערבות מהירה ויעילה. בנוסף, כחלק משגרת המענה, מתבצעת גם הפניה של פונים המשרתים בצבא למענים הקיימים בתוך המערכת הצבאית אשר ביכולתם לספק התערבות מותאמת ומתמשכת. מנגנון זה יוצר גשר בין המרחב האזרחי-דיגיטלי של סה״ר לבין המענה הצבאי הרשמי, ומקטין את הסיכון שחיילים ומילואימניקים "ייפלו בין הכיסאות" בתקופות רגישות של חזרה מלחימה או במהלך שירות מילואים מתמשך.
מאפייני המענה של סה״ר: נגישות מקוונת מיידית, הקשבה דיגיטלית אמפתית ואנונימית, וחיבור מהיר לגורמי תמך וסיוע, בשילוב עם שיתוף הפעולה עם הגורמים הצבאיים, יוצר מעטפת שמחזקת את מערך הקו הראשון למניעת אובדנות. כך מתאפשרים איתור המצוקה, התערבות מולה, וגם חיבור רציף בין מרחבי התמיכה האזרחיים והצבאיים סביב הלחימה ובתקופת הסיכון הקריטית שאחריה (Bryan & Rudd, 2018).
הגברת ההנגשה והעלאת המודעות לקיומו של הקו לוּוּ בעָלייה של עשרות אחוזים בפניות בקרב אוכלוסיית היעד. (נתוני סה״ר 2023 - 2025). סביר שהגידול משקף שילוב של מרכיבים: הגברת מודעות והנגשת השירות בקרב אוכלוסיית המשרתים, לצד עלייה בצורך בפריקה, שיתוף ועיבוד בטוח של החוויה. בשלב זה אין בידינו הוכחה לסיבתיות חד-משמעית בין הגורמים, לכן נדרש ניתוח כמותי מבוקר (לפי ערוצי הגעה, סוג שירות ופרקי זמן) כדי לגזור מסקנות יישומיות לשיפור מודל ההתערבות. מגמה נוספת של עלייה מעל 110% נצפתה בכמות הדיווחים למשטרה על סיכון אובדני בקרב חיילים בגילאי 18-30 (נתוני סה״ר 2023 - 2025). נתון זה מלמד על תרומה ממשית להצלת חיים ומניעת אובדנות בקרב אוכלוסייה פגיעה זו.
העלייה בסיכון האובדני בקרב לוחמים לאחר לחימה נובעת משילוב בין גורמים פסיכולוגיים, מערכתיים וחברתיים, ומחייבת ראייה מערכתית רחבה. המאמר מדגים כיצד מודל "קו ראשון" מהווה נדבך במניעה ראשונית, אך גם את הצורך בהמשך רצף טיפולי ומעקב יזום בתקופת הסיכון שלאחר הקרב. מעבר למענה של קווי תמיכה, יש להעמיק את היישום של תוכניות טיפול מעברי, לחזק את שיתופי הפעולה בין גורמי הצבא, החברה האזרחית ועמותות הסיוע, ולהבטיח רצף תמיכה בין שדה הקרב, המענה הטיפולי והמרחב הדיגיטלי.
הידע שנאסף ממחקרים ומהתנסות בשטח עשוי לשמש בסיס לפיתוח מענים רחבים יותר, החל מתכניות שיקום רגשיות ומשפחתיות לחוזרים מהלחימה, דרך פיתוח מערכי הדרכה לשומרי סף במערכות צבאיות ואזרחיות, ועד לפיתוח כלים דיגיטליים לאיתור מוקדם של סיכון אובדני.
הרחבת השיח הציבורי והמקצועי סביב נושא האובדנות בקרב לוחמים מחייבת שינוי תרבותי ביחס לפנייה לעזרה, העלאת מודעות לאפשרויות התמיכה השונות, והכרה בחשיבותו של מענה אנושי זמין, אמפתי ואנונימי. מודל "קו ראשון" המיושם בישראל על ידי קווי סיוע מגוונים, ביניהם סה"ר, מדגים כיצד ניתן ליישם מרכיב אחד בתוך מעטפת מניעתית רחבה, כזו שמצילה חיים ומסייעת לחיילים ולמילואימניקים לשוב בשלום – לא רק מהחזית, אלא גם אל חייהם.
*ברצוננו להודות לד״ר ג׳וי בנטוב על הערותיה המועילות ועל הביקורת המקצועית שסייעו בכתיבת המאמר.
איילת בורד – פסיכולוגית שיקומית מומחית, רכזת מקצועית צפון אמריקה של עמותת סה״ר.
לונה בן דיין – עובדת סוציאלית, סמנכ״לית מקצועית של עמותת סה״ר.
צה״ל. (2024). סיכום מספר הנפגעים בצה״ל בשנתיים החולפות 2024–2023
Ben-Shalom, U., Lehrer, Z., & Ben-Ari, E. (2005). Cohesion during military operations: A field study on combat units in the Al-Aqsa Intifada. Armed Forces & Society, 31(4), 651–674
Bernert, R. A., Kim, J. S., Iwata, N. G., & Perlis, M. L. (2015). Sleep disturbances as an evidence-based suicide risk factor. Current Psychiatry Reports, 17(3), 554
Brenner, L. A., Ignacio, R. V., & Blow, F. C. (2011). Suicide and traumatic brain injury among individuals seeking Veterans Health Administration services. Journal of Head Trauma Rehabilitation, 26(4), 257–264
Bryan, C. J., & Rudd, M. D. (2018). Brief cognitive-behavioral therapy for suicide prevention. Guilford Press
Fear, N. T., Jones, M., Murphy, D., et al. (2010). What are the consequences of deployment to Iraq and Afghanistan on the mental health of the UK armed forces? The Lancet, 375(9728), 1783–1797
Gould, M. S., Kalafat, J., Harris, Munfakh, J. L., & Kleinman, M. (2007). An evaluation of crisis hotline outcomes: Part 2. Suicide and Life-Threatening Behavior, 37(3), 338–352
Gould, M. S., Cross, W., Pisani, A. R., Munfakh, J. L., & Kleinman, M. (2013). Impact of applied suicide intervention skills training on the National Suicide Prevention Lifeline. Suicide and Life-Threatening Behavior, 43(6), 676–691
Grupe, D. W. (2023). Mental health stigma and help-seeking intentions in police employees. Journal of Community Safety and Well-Being, 8(Suppl 1), S32–S39
Houle, S. A., Pollard, C., Jetly, R., & Ashbaugh, A. R. (2022). Barriers and facilitators of help seeking among morally injured Canadian Armed Forces veterans and service members: A qualitative analysis. Journal of Military, Veteran and Family Health, 8(3), 58–71
Joiner, T. (2005). Why people die by suicide. Harvard University Press
Kim, H. M., Levine, D. S., Pfeiffer, P. N., Blow, A. J., Marchiondo, C., Walters, H., & Valenstein, M. (2017). Postdeployment suicide risk increases over a 6‐month period: Predictors of increased risk among Midwestern Army National Guard soldiers. Suicide and Life‐Threatening Behavior, 47(4), 421–435
Litz, B. T., Stein, N., Delaney, E., et al. (2009). Moral injury and moral repair in war veterans. Clinical Psychology Review, 29(8), 695–706
Lomsky-Feder, E., & Ben-Ari, E. (2012). Reserve soldiers as transmigrants: Moving between the civilian and military worlds. Armed Forces & Society, 38(4), 593–614
Luxton, D. D., June, J. D., & Comtois, K. A. (2012). Can post-discharge follow-up contacts prevent suicide and suicidal behavior? Crisis, 34(1), 32–41
Maguen, S., & Burkman, K. (2013). Combat-related killing: Expanding evidence for moral injury. Depression and Anxiety, 30(5), 395–398
O’Connor, R. C., & Kirtley, O. J. (2018). The integrated motivational–volitional model of suicidal behaviour. Philosophical Transactions of the Royal Society B, 373(1754), 20170268
Shalev, A. Y., Bleich, A., & Ursano, R. J. (2022). Crisis lines and digital interventions for PTSD and suicide prevention. Current Psychiatry Reports, 24(3), 77–86
Stanley, B., & Brown, G. K. (2012). Safety planning intervention: A brief intervention to mitigate suicide risk. Cognitive and Behavioral Practice, 19(2), 256–264
Ursano, R. J., Kessler, R. C., Stein, M. B., et al. (2020). Suicide attempts in US Army soldiers returning from deployment: A prospective study of risk factors. JAMA Psychiatry, 77(1), 35–45
Whittington, M., & Basham, S. L. (2024). The role of stigma and confidentiality in police officer utilization of stress relief programs. Journal of Police and Criminal Psychology, 39, 402–410
