יוסי לוי בלז ויעל שובל צוקרמן
לפניכם הפרק "צמיחה ממשבר: האם זה אפשרי?" מתוך הספר "אחרי כל המדבר הזה: על טראומה, תנועה וצמיחה ממשבר", באדיבות המחברים והוצאת הקיבוץ המאוחד.
עד תחילת שנות האלפיים, לא עסקתי (יוסי) כלל בצמיחה פוסט־טראומטית. זה היה מבחינתי מושג מעורפל ולא מוכּר, כזה ששומעים עליו מדי פעם, מתעכבים לרגע וממשיכים. הייתי פסיכולוג קליני שעסוק כולו בכאב ובקושי, ונפגשתי עם אנשים שחוו דיכאון בעוצמה גדולה וחשו חוסר רצון אמיתי לחיות.
ואז הגיעה דפני אסף. קיבוצניקית במלוא מובן המילה, צנומה, פניה חרושות קמטים של אובדן, עיניה בורקות, וגופה משדר רצון עז לנוע. פגשתי אותה לראשונה כמה שנים לאחר שבתה, דורון החיילת, סיימה את חייה בגיל שמונה־עשרה בקפיצה מהגשר שליד מגדלי עזריאלי. רק שנים אחרי אותו מפגש בינינו באוניברסיטת חיפה, יכולתי להבין מה ראיתי מול העיניים שלי אז, רגע אחרי שסיימתי עוד הרצאה על אובדנות ומניעתה: את התגלמות המסע לצמיחה פוסט־טראומטית. עם השנים, וככל שהעמיקה ההיכרות בינינו ואיתה החשיפה לעוצמה האדירה שדפני הביאה לתחום מניעת האובדנות בישראל, למדתי מקרוב איך נראית צמיחה מתוך משבר ואיך נראות התפתחות, למידה וגדילה פסיכולוגית מתוך התהום.
דפני, שהלכה לעולמה בשנת 2018 , נהגה לומר לכל מי שהסכים לשמוע: "אני רוצה שדורון תהיה המתאבדת האחרונה", ולא עצרה רק במילים. באינספור פעולות, החלטות, ראיונות לתקשורת ויוזמות נפלאות — היא הפכה לדמות בולטת במאבק למניעת אובדנות, למרות השבר האישי הכואב שחוותה. המפגשים התכופים עמה, הקשר העמוק בינינו, המסע שיצאנו אליו כדי לכתוב יחד את הספר "מתחת לשמים השחורים: שיחות על כאב נפשי, אובדנות ותקווה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2022) — כל אלה גרמו לי להאמין כי צמיחה מתוך משבר היא לא רק אפשרית, אלא גם מתבקשת. זוהי צמיחה שיכולה להעניק לנו משמעות בעולם חדש שנוצר בעקבות טראומה.
הסיפור של דפני הוא לא יוצא דופן כפי שאולי נדמה לנו. בעולם שבו רוב הקשב הוא לתסמינים, הפרעות וקשיים לאחר טראומה או משבר, קל אולי לשכוח שתגובה אנושית למשבר אינה רק קריסה או הישרדות, אלא לעתים קרובות גם שינוי, התפתחות וצמיחה. בדיוק כפי שמעידים מחקרים רבים כיום — לצד הכאב והאובדן, יש גם פוטנציאל משמעותי ללמידה מחודשת, להתפתחות ולהפיכת המשבר למנוע של שינוי. כאן בדיוק בא לידי ביטוי המושג של צמיחה פוסט־טראומטית על נגזרותיו השונות: יכולתנו לא רק להתאושש, אלא גם להיבנות מחדש מתוך השבר.
הפסיכולוגיה הקלאסית, לאורך מרבית שנותיה, התמקדה בעיקר בזיהוי נזקים נפשיים והשלכות שליליות שיש לטראומה. גישות טיפוליות רבות שמו דגש על ריפוי פצעים נפשיים, אך הרבה פחות דגש על האפשרות שהמשבר עצמו יהווה נקודת מפנה. המושג "צמיחה" אמנם הוזכר בהקשרים פילוסופיים וספרותיים שונים, אך כמעט שלא קיבל התייחסות מחקרית עד סוף המאה העשרים. רק בשנים האחרונות החלו חוקרים לראות את התמונה המלאה: טראומה אינה רק גורם סיכון למצוקה נפשית, אלא גם פוטנציאל לצמיחה ולהתחזקות. מחקרים עדכניים מוכיחים כי גם אחרי האירועים הקשים ביותר, רבים מהנפגעים מדווחים על היווצרות של משמעות חדשה ושל שינוי חיובי — בין אם בתפיסת עולמם, בהבנת עצמם, ובכינון מערכות היחסים בעולם שלאחר המשבר.
הרעיון לפיו אירועי חיים מאתגרים יכולים להוביל, בדרכים שונות, לצמיחה ולהתפתחות נפשית אינו חדש. כתבי הקודש, תורות פילוסופיות וספרי פרוזה רבים מלאים בסיפורים על אנשים שהתמודדו עם מהמורות וקשיים אינסופיים, ולבסוף — התגברו עליהם וכמו נולדו מחדש. על כן, ניתן רק לתהות איך דווקא הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה המשיכו לחקור ולהתעמק בהשלכות השליליות שיש למשברי חיים, תוך התמקדות בתוצאות השליליות ובהפרעות הפסיכיאטריות שמולידים אירועים טראומטיים. כמה רבות נכתב על מנבאים אישיותיים ומצביים לPTSD, דיכאון וחרדה. כמה מעט נכתב על האפשרות שלצד זה, יעלו ויבואו גם עוצמה, התפתחות ולמידה.
אירועים קשים וטראומטיים כמו מלחמות, תקיפות פיזיות ותאונות, וכן אירועים משבריים כמו אובדן, פיטורין, גירושין ועוד, מאיימים לא פעם על שלמות הגוף או הנפש, ולעתים קרובות על שניהם גם יחד. אירועים ותקופות שכאלה יכולים לטלטל את עולמנו, לגרום לנו לאבד קואורדינטות וכיוון, ולזרוק אותנו אל עולם חדש ולא מוכּר, כמו תיירים בעיר זרה שאליה הם כלל לא התכוונו להגיע.
לעתים קרובות, אחרי אירוע טראומטי מופיעות תחושות קשות וכואבות. אנשים חווים תסמינים נפשיים שונים, כמו עצבות, ייאוש, חוויות חודרניות, שינויים בתיאבון ובדפוסי השינה, סיוטים וקושי להירגע. קשה מאוד להכיר את עצמנו לאחר הטראומה. אך אלה, כאמור, תגובות מוכרות, נורמליות, אפילו צפויות והגיוניות לאחר טלטלה כה גדולה. ויותר מכך, חשוב לדעת כי ברוב המקרים — רוב האנשים יתמודדו בצורה מוצלחת עם הקשיים, ויחזרו אט־אט לתפקוד הרגיל שלהם, למרות הכאב והסבל. זו הנקודה שבה מתחילה הצמיחה מתוך המשבר. לרובנו יש עוד אפשרויות מלבד לחוש כאב ולפתח חוסן שיסייע לנו לחזור לשגרה. אלה אפשרויות להתפתח, ללמוד, להעמיק ולהשתנות לטובה בעקבות הטראומה.
אחד האבות המייסדים של הרעיון כי ניתן לצמוח מתוך טראומה הוא ויקטור פרנקל, פסיכיאטר ונוירולוג יהודי־אוסטרי ומייסד גישת הלוגותרפיה —תיאוריה טיפולית המדגישה את החיפוש אחר משמעות כמקור לכוח נפשי ולחוסן. פרנקל, שנלקח עם משפחתו (שנספתה בשואה) למחנות הריכוז של הנאצים, מהווה דוגמה חיה לכוחה של הרוח האנושית להתמודד עם טראומה אכזרית ולהתמיר סבל עמוק לצמיחה ולהשגת משמעות מחודשת. חוויותיו הקשות במחנות הריכוז עיצבו את עולמו הפנימי והובילו אותו לפתח תיאוריה מהפכנית, לפיה גם בתנאים הקיצוניים ביותר, לאדם יש חירות פנימית לבחור כיצד להגיב לסבלו; וכי משמעות יכולה להיות הכוח שמאפשר לו לשרוד ואף לצמוח.
בזמן שנכלא במחנה ההשמדה אושוויץ, נאחז פרנקל בחיפוש עיקש אחר משמעות — לא כאידיאולוגיה מופשטת, אלא כצורך קיומי, כדרך לשרוד את הזוועות היומיומיות. בהשראת גישתו של ניטשה — שאמר, ״מי שיש לו 'לָמה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כל 'איך׳,״ — הבין פרנקל כי הכוח הפנימי שמעניק משמעות לסבל הוא זה שמאפשר לאדם לעמוד מול המציאות הבלתי נתפסת. בתוך הכאוס של המחנה, בעודו עד למוות, לרעב ולייסורים שאין להם גבול, הוא החל לתעד את חוויותיו ואת עקרונות החשיבה שאִפשרו לו ולשאר האסירים לשרוד — או להישבר.
אט־אט, מתוך התבוננות זו, הוא החל ליצור תיאוריה שלמה שביסודה ההבנה כי האדם אינו נשלט על ידי גורלו בלבד, אלא על ידי הדרך שבה הוא בוחר להגיב אליו. את התיאוריה הזאת הפך פרנקל לאחת הגישות הטיפוליות המשפיעות ביותר במאה העשרים — הלוגותרפיה — אשר רואה בחיפוש אחר משמעות את המניע המרכזי בהתפתחות של האדם.
שנה אחת בלבד לאחר שחרורו, הוציא לאור פרנקל את ספרו המוכּר ביותר, "האדם מחפש משמעות״ (1946), מסמך מכונן שמתאר לא רק את חוויותיו במחנה, אלא גם את עקרונות הגישה שפיתח בעקבות ניסיונו האישי. הספר, שתורגם לעשרות שפות ונמכר במיליוני עותקים, היווה הוכחה ניצחת לכך שגם במעמקי הסבל ניתן למצוא דרך לצמוח. אולי זו הסיבה לכך שהספר ממשיך להיות רלוונטי עד היום — זוהי עדות לכוחה של הרוח האנושית להפוך שבר למסע של התפתחות ומשמעות.
ברשימה שראתה אור לאחר צאת ספרו, כותב פרנקל את השורות הבאות:
“גם קורבנו האומלל של מצב חסר תקווה, הניצב מול גורל שהוא אינו יכול לשנותו, עשוי להתעלות על עצמו, לצמוח מעבר לעצמו, ובכך לשנות את עצמו. הוא עשוי להפוך טרגדיה אישית לניצחון." (מתוך "Optimism Tragic a For Case The". הרשימה לא נכללה בתרגום העברי לספר "האדם מחפש משמעות" מאת ויקטור פרנקל, שראה אור בהוצאת דביר, 1970).
המילים האלה, שנכתבו רק שנה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, הולמות שוב ושוב בכל מי שקורא אותן. הנה זרע הצמיחה, האפשרות לא רק להתמודד, אלא גם לצמוח מעבר לעצמך, לגדול ולהתפתח. הנה האפשרות להפוך טרגדיה אישית לניצחון הרוח. בעולם המחקר נקראת אפשרות כזאת "צמיחה פוסט־טראומטית" או "צמיחה מתוך משבר".
בעולם המחקר זה מתחיל פעמים רבות בטפטוף קל, וכך קרה גם במקרה זה: העניין המחקרי באפשרות לצמיחה מתוך משבר החל להתעורר כבר בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת. בתחילה היו אלה "טפטופֵי" מחקרים אשר הדגימו את האפשרות של שינויים חיוביים שנוצרים אצל בני אדם לאחר אירועים קשים. עדויות מהשטח החלו להצטבר, לפיהן אחרי מלחמה, מחלות, אובדן ושכול עשויים לצוץ שינויים חיוביים אצל הפרט, חלקם בעלי אופי לא מוכּר. מחקרים אלה הראו כי נפגעי טראומה ומחלה רבים מדווחים על הערכה מחודשת לחיים, על בניית מערכות יחסים משמעותיות יותר, על תחושת עוצמה אישית, ועל שינוי בסדר העדיפויות וחיי רוח עשירים יותר. כמו כן, נמצא כי הצמיחה מתרחשת דרך הבניה מחדש של סיפור חייו של האדם. ואולי הכי חשוב — שהגישה הזאת דורשת תחזוקה תמידית.
בהתחלה, טפטוף זה היה קל ולא משמעותי דיו, ביחס לכמות האדירה של המחקרים שתיארו את ההשלכות השליליות שיש לטראומה ולמשברים. אך לקראת סוף המאה היו אלה ריצ׳רד טדסקי (שעמו אנו משוחחים בפרק הבא) ולורנס קלהון שהבינו, בעיניהם החדות, שיש כאן דרמה אמיתית שמחכה להיכתב. והם אכן העלו אותה על הכתב, בין השאר הודות לעניין שהחל להתפתח בתקופתם סביב הפסיכולוגיה החיובית, במסגרתו הופנה זרקור גם להיבטים חדשים הנובעים מהתמודדות עם מצבי משבר.
הכתיבה הפסיכולוגית הראשונה על צמיחה פוסט־טראומטית היתה בספרם של טדסקי וקלהון משנת 1996, The Posttraumatic Growth Inventory: Measuring the positive legacy of trauma, שהפך לאורים והתומים של התחום. למעשה, השניים היו אלה שטבעו את המושג "צמיחה פוסט־טראומטית" (Posttraumatic Growth) ושפתחו דלת חשובה מאין כמותה להמשך המחקר בנושא. הודות לשניהם, חקר האופנים השונים שבהם טראומה יכולה לשמש זרז לשינויים חיוביים קיבל תנופה משמעותית, והתופעה החלה להיחקר לעומק בתחילת שנות האלפיים. בשנת 2004 כתבו השניים את המאמר הקנוני והמשפיע ביותר שלהם (שצוטט מאז ביותר מעשרת אלפים מאמרים!) והפכו את תיאוריית הצמיחה הפוסט־טראומטית למוקד עניין עבור אנשי מקצוע, מטפלים וחוקרים מרחבי העולם. אחרי הטפטוף הזה, הגיע הגשם — ובעקבותיו מבול.
כדי להבין את הצמיחה הפוסט־טראומטית לעומק, בנו טדסקי וקלהון מודל מחקרי רחב שמסביר כיצד היא מתרחשת. הם היו הראשונים להבין כי זה איננו תהליך לינארי, אלא כזה שמתפתח כתוצאה ממפגש עמוק עם המציאות החדשה. כלומר, כאשר אדם חווה משבר עמוק שמערער את כל מה שהוא מכיר, הוא מתחיל לבחון מחדש את עולמו הפנימי. תהליך זה כולל שלושה שלבים עיקריים:
1. פירוק ההנחות הקודמות שלנו על החיים והעצמי.
2. יצירת תפיסות חדשות שמתאימות לעולם שאחרי הטראומה.
3. חיזוק הזהות החדשה שנבנית מתוך התהליך.
מדובר בתהליך של שינוי פסיכולוגי עמוק שבו נעסוק בהרחבה בפרקים הבאים. בתהליך זה האדם אינו חוזר להיות מי שהיה לפני המשבר, אלא הופך לאדם אחר — לעתים חזק, מודע וגמיש יותר מאי־פעם.
היום ניתן לומר כי צמיחה פוסט־טראומטית הִנה נושא מוכּר ומקובל, אך עדיין חשוב מאוד לדבר עליה, להכיר אותה ולהרהר בה בעת שאנחנו או מישהו בסביבתנו מתמודדים עם משבר, קושי, טראומה או אובדן. ולא בכדִי: בסופו של יום, מדובר באחת מהתופעות הפסיכולוגיות העמוקות ומעוררות ההשראה ביותר. כיום תיאוריית הצמיחה הפוסט־טראומטית זוכה להתעניינות והערכה רבה בחקר הפסיכולוגיה והרווחה האנושית, שכן היא מציעה תובנות על כוחו הפנימי של האדם להתמודד עם אתגרים קשים ולפתח מתוכם חוזק, אומץ ופרספקטיבות חדשות על החיים.
מכיוון שצמיחה פוסט־טראומטית נוטה להיות מפורשת בדרכים רבות, ומכיוון שלעתים קרובות זהו מושג שאפשר לבלבל אותו עם תופעות אחרות (שכבר הוזכרו), נתייחס לרגע לשאלה: מה צמיחה פוסט־טראומטית אינה?
צמיחה פוסט־טראומטית אינה חוסן. מדובר בשני מושגים נפרדים שלא נמצאים בהכרח בהלימה זה עם זה, ולפעמים אף עלולים לסתור האחד את השני. כפי שראינו, חוסן משמעו היכולת לשמור על יציבות לנוכח טראומה ולהצליח לחזור במהירות יחסית לשגרת החיים שלפני האירוע. לעומת זאת, צמיחה פוסט־טראומטית היא שינוי עמוק שמתרחש בעקבות טלטלה וחוויית כאב משמעותית. כדי שיתרחש שינוי פנימי מהותי כזה, הטראומה צריכה להלום בנו, לערער את הנחות היסוד שלנו, וליצור קרקע חדשה להבנה עצמית מחודשת. אין זה מקרה שטדסקי וקלהון מתארים את האירוע המכונן של הצמיחה הפוסט־טראומטית כ"רעידת אדמה פנימית" — כזאת שמותירה את האדם מול מציאות שאינה מוכּרת לו עוד. חוסן יכול דווקא למנוע את רעידת האדמה הזאת, ולכן אנשים בעלי חוסן גבוה שעוברים טראומה עשויים אמנם לשוב במהרה לשגרה, אך לא לחוות בהכרח צמיחה פוסט־טראומטית. כמובן, אין כאן כללים מוחלטים. לכל אדם יש דרך שונה לעבד טראומה ואין מסלול אחד שמתאים לכולם: יש מי שישובו לחייהם הקודמים, יש מי שיחוו משבר מתמשך, ויש מי שיבנו עולם חדש מתוך הכאב.
צמיחה פוסט־טראומטית אינה תחושת אושר או שמחת חיים או תחושת הקלה. זה אינו תהליך שמוחק את הטראומה, את הכאב או את השבר. אנשים שחווים צמיחה פוסט־טראומטית אינם אנשים שהמשבר שלהם הפך לפתע לברכה, אלא כאלה שלמדו ליצור משמעות חדשה לצד הכאב, לא במקומו.
מי שעובר תהליך של צמיחה מתוך טראומה עדיין נושא עִמו את הצלקות וחי עם הכאב. בכך, המודל של טדסקי וקלהון שונה מהתפיסות הקלאסיות של הפסיכולוגיה החיובית, משום שהוא אינו טוען שהצמיחה תופסת את מקומה של המצוקה, אלא להפך — שהיא מתקיימת לידה, מתוך ההכרה בה. במילים אחרות, אדם יכול לחוות את חייו כמשמעותיים ומלאים יותר בעקבות טראומה, ועדיין להמשיך לחוות כאב נפשי או דחק פוסט־טראומטי. לא רק שאין כאן סתירה, אלא שהמחקרים מראים כי במקרים רבים, ביטויי הדחק עצמו — המחשבות החודרניות, הפלאשבקים והטלטלה הנפשית — הם שמניעים את הצמיחה. כלומר, הצמיחה הפוסט־טראומטית אינה מפחיתה את עוצמת הכאב, אלא עושה בו שימוש כמנוף להתפתחות.
במחקרים רחבי־היקף שהתבססו על ניתוחי־על של מאות מחקרים, נמצא שוב ושוב כי קיימת זיקה הדוקה בין צמיחה פוסט־טראומטית לבין עוצמתם ותדירותם של תסמינים פוסט־טראומטיים, כגון מחשבות חודרניות ופלאשבקים. כלומר, תהליך הצמיחה והתסמינים אינם הפכים זה של זה, אלא מתקיימים לא פעם במקביל. לכאורה, ממצא זה עשוי להישמע מבלבל, שכן ניתן להניח שתהליך של צמיחה מקטין את עוצמת הקשיים הנפשיים. אך למעשה ההפך הוא הנכון. תסמינים פוסט־טראומטיים מעידים שהאדם מצוי דווקא בתהליך נפשי עמוק — שבו הוא מכיר במשבר, מעבד אותו ומתמודד עם משמעותו. כלומר, הטלטלה הפנימית, המחשבות החודרניות והפלאשבקים אינם רק ביטוי לכאב, אלא גם משקפים עיבוד אשר מאפשר הסתגלות מחודשת למציאות. לעתים, דווקא ההתמודדות הישירה עם השאלות והזיכרונות הכואבים היא שמניעה תהליך של שינוי פנימי וצמיחה.
אחד המחקרים המרתקים בנושא הוא מחקרם של פרופ' זהבה סולומון, פרופ' רחל דקל וצוותם, שהתמקד בפדויי שבי ממלחמת יום הכיפורים. חיילים אלה, שנפלו בשבי במהלך המלחמה, נבדקו מספר פעמים לאורך שלושים וחמש שנה, תוך השוואת נתוניהם לאלה של חבריהם מהיחידה שלא חוו שבי. המחקר סיפק עדות נדירה להשפעות ארוכות הטווח של טראומה קיצונית, אך גם לצמיחה אפשרית בעקבותיה. הממצאים חזרו על עצמם שוב ושוב: שיעורים גבוהים יותר של תסמינים פוסט־טראומטיים שהופיעו בנקודת זמן מסוימת (למשל, בשנת 1991) ניבאו רמות גבוהות יותר של צמיחה פוסט־טראומטית במדידה מאוחרת יותר (2003). באופן דומה, רמות גבוהות של תסמיני פוסט־טראומה בשנת 2003 ניבאו שיעורי צמיחה גבוהים יותר בשנת 2008 . ממצאים דומים התגלו גם במחקרים שנעשו לאחר התקפת הטרור על מגדלי התאומים ב־ 2001. שוב ושוב נמצא כי דווקא מי שחוו תסמינים פוסט־טראומטיים משמעותיים — מי שנאבקו בטראומה, שזיכרונותיהם רדפו אותם ושחוו כאב עמוק — היו גם אלה שפיתחו במרוצת השנים תחושת משמעות מחודשת וחוו צמיחה משמעותית יותר.
בדצמבר 2010 התחוללה שריפת יער בשמורת הכרמל. במשך חמישה ימים נשרפו כעשרים וחמישה אלף דונם של חורש טבעי ונספו ארבעים וארבעה בני אדם. מיליוני עצים עלו באש. מעבר לטראומה הלאומית זו היתה טראומה לטבע, ליער, לחי ולצומח. כחודש שלאחר השריפה, חלקים נרחבים מהשמורה היו מפוחמים ושחורים. באוויר עמד ריח של שריפה. של כיליון. זה נראה בלתי אפשרי שמשהו יצמח מכל השחור הזה. אבל שנה לאחר מכן הנוף החל להיראות אחרת: מבין הגזעים המפויחים החלו לנבוט צמחים חדשים, זנים חדשים, והירוק שב לתפוס את מקומו. לצד סימני השריפה — עולם חדש נוצר.
זוהי תופעה מוכּרת במצבי שריפה גדולים. אחרי שהלהבות שוככות והגחלים מתקררים, היער מתחיל לעבור תהליך ריפוי איטי וטבעי: בעלי חיים שניצלו מהאש חוזרים אליו; ועם בוא גשמי הסתיו, עשבים שחיכו רדומים מתחת לאפר מתחילים להנץ ולנבוט. לשריפה ביער, מסתבר, יש גם יתרונות, שכן היא מאפשרת לזנים חדשים של צמחייה לנבוט, דבר שלא התאפשר כאשר עצי היער הגבוהים הסתירו את אור השמש מהאדמה. הניצנים האלה, הנביטות החדשות, נוצרים לא למרות השריפה, אלא דווקא בגללה. אולי בזכותה. זוהי צמיחה מתוך טראומת השריפה.
שריפה היא המשגה טובה לאדם במצב טראומה. גם אצל האדם, השריפה/הטראומה יוצרת בקיעים של ממש בנפש ואזורים הרוסים, ומכלה אזורים שהיו חיים. וכמו בטבע, גם האדם זקוק לזמן ולעתים אף ל"שריפה" פנימית כדי לפנות מקום לצמיחה מחודשת. לאחר הטראומה, אם נצליח להחזיק מעמד, נוכל להבין משהו על עצמנו, על מאבקנו ועל יכולתנו להכיל את האסון. לטראומה יש גם יכולת לפתוח את לבנו, על מנת שנסתייע באחרים, ואולי גם למצוא כוחות פנימיים ולתמוך במי שנפגע כמונו מאותה "שריפה". בנוסף, לאחר הטראומה — כל טראומה — העולם נראה אחרת. האחרוּת הזאת עשויה לשנות את תפיסותינו לגבי מה חשוב, מה משמעותי ומה בעל ערך בחיינו, ואף לאפשר לנו להבין טוב יותר מהו תפקידנו בעולם החדש הזה.
צמיחה פוסט־טראומטית (או בשמה האחר ״צמיחה מתוך משבר״, Stress-related Growth) מוגדרת כשינויים פסיכולוגיים חיוביים המתחוללים כתוצאה מהתמודדות עם נסיבות חיים מאתגרות במיוחד, הכרוכים בשיקום ובנייה מחדש של הנחות יסוד ואמונות ליבה שהזדעזעו כתוצאה מהמשבר. צמיחה זו כוללת למידה חדשה, התפתחות אישית ובין־אישית, וגיבוש תפיסות עולם חדשות ותובנות לגבי זהותנו, תפקידנו ומטרותינו. חשוב לשים לב שבשונה מהתפיסה המקובלת על טראומה כאירוע העלול ליצור תסמינים פוסט־טראומטיים — ההתבוננות על טראומה בהקשר של צמיחה פוסט־טראומטית היא רחבה יותר: הטראומה נתפסת כמצב משברי משמעותי, כרעידת אדמה פסיכולוגית, כמערכת של אירועים ונסיבות חיים המאתגרות או מערערות באופן משמעותי את הנחות היסוד של האדם ביחס לעצמו ולעולם. מתוך הערעור הזה נולדת האפשרות לצמיחה.
אחד הממצאים המעניינים בתחום הצמיחה הפוסט־טראומטית הוא העובדה שאנשים שעוברים משבר גדול נוטים לאמץ זהות מחודשת — לא רק בתחושות הפנימיות שלהם, אלא גם באופן שבו הם פועלים בעולם. למשל, מחקרים על ניצולים של אסונות טבע מראים כי רבים מהניצולים מתחילים לתרום לקהילה, משנים קריירה או רוקמים מערכות יחסים חדשות בעקבות האסון. זהו דפוס שחוזר שוב ושוב — האירוע הקשה מפרק את העולם הישן, אך מתוך ההריסות מתגלים שבילים חדשים.
צמיחה פוסט־טראומטית אינה מתרחשת מעצמה. לעתים היא אמנם מתפתחת באופן טבעי, אך היא אינה תהליך פסיבי או אוטומטי, אלא מצריכה מאבק פנימי והתמודדות פעילה. השינויים החיוביים נוצרים לא מתוך שכחה או הדחקה, אלא מתוך עיבוד, הסתגלות ובנייה מחודשת של תפיסות, ערכים ומשמעות. צמיחה פוסט־טראומטית אינה אפוא דבר־מה שקורה מעצמו. היא דורשת מחויבות ובחירה אקטיבית להתייחס אל המשבר לא רק כאל פצע, אלא כאל הזדמנות לשינוי. אך כדי להתחייב למסע כזה, השלב הראשון הוא להיות מודע לכך שהדבר בכלל אפשרי — כלומר, שצמיחה מתוך טראומה אינה מיתוס או אשליה, אלא אופציה ממשית.
צמיחה פוסט־טראומטית אינה תוצאה של תהליך, אלא של טרנספורמציה עמוקה — התמרה פנימית שמתרחשת בעקבות ההתמודדות עם שינויי החיים שהולידה הטראומה. זו אינה חזרה למצב הקודם, אלא התהוות מחדש. כאשר מדברים על שינויים חיוביים בהקשר של צמיחה פוסט־טראומטית, הכוונה היא לא לשינויים "אובייקטיביים" או לשינויים שהחברה מכתיבה, אלא לכאלה שהאדם עצמו חווה כחיוביים. במילים אחרות, הצמיחה אינה מוכתבת מבחוץ, אלא נמדדת דרך עיניו של האדם עצמו, על פי מה שהוא חווה כרצוי ומשמעותי עבורו.
גם בטווח הארוך צמיחה פוסט־טראומטית אינה ערובה לאושר או לשמחת חיים. הבנייה המחודשת של העצמי לאחר הטראומה, ושל הנחות היסוד ואמונות הליבה של העצמי, כרוכה בהתנתקות מסיפור חיים ומזהות שהתקיימה בעבר. התנתקות זו יכולה להיות מלוּוה בתחושות אובדן ואבל, בקושי בשל השינויים, ולפעמים גם במצוקה ממשית הקשורה לחרדה. עם זאת, בניית המבנה האישיותי החדש, הזהות החדשה, תוך קבלה של מורכבות המציאות, עשויות בהחלט להוביל להשלמה, לרגיעה ולתחושת נוכחות עזה יותר ביום־יום.
מחקרים ועדויות של אנשים שצמחו מתוך הטראומה מצביעים על מספר תחומים עיקריים שבהם באה הצמיחה לידי ביטוי. טדסקי וקלהון, ואחריהם חוקרים רבים נוספים, ניסו לפרק את המושג הרחב למאפיינים ברורים יותר, כדי להבין כיצד נראה תהליך הצמיחה וכיצד הוא מתבטא בחיי היום־יום. אבל חשוב לומר שוב, רגע לפני שנצלול למאפייניה של הצמיחה הפוסט־טראומטית, כי אין דרך אחת לצמוח מתוך טראומה. זהו תהליך אישי, ייחודי וסובייקטיבי, המשתנה מאדם לאדם, מתרבות לתרבות, ולעתים גם בהתאם לאופי האירוע הטראומטי. עבור חלק, הצמיחה תבוא לידי ביטוי בחיזוק מערכות יחסים; עבור אחרים — בשינוי תפיסות עולם או בגיבוש משמעויות חדשות. ולעתים היא תתבטא דווקא בתחושות של חוסן פנימי ושליטה מחודשת על החיים.
עם זאת, המאפיינים הבאים הם אלה שמתקיימים אצל רוב האנשים שעברו צמיחה פוסט־טראומטית בעקבות משבר:
1. שינויים בתפיסת העצמי וגמישות מוגברת
אנשים משתנים. כל הזמן. מעגלים חדשים נוצרים במוח, ואילו אחרים נחלשים ונעלמים. אך ישנם שינויים שמותירים בנו חותם עמוק יותר. שינוי דרמטי, כזה שיוצר זעזוע פנימי, עשוי לחשוף בפנינו דברים שלא הכרנו על עצמנו — את הכוחות שלנו, את היכולת שלנו להתמודד, את מי שאנחנו באמת. ייתכן שנגלה בעקבותיו שיש בנו חוזקות חבויות, בלתי מנוצלות. לעתים, המאבק בדחק, בקושי ובכאב עשויים להיות מנוע של צמיחה — כוח שמגדיר אותנו מחדש ומחזק את האמון שלנו בעצמנו.
ואכן, צמיחה פוסט־טראומטית היא גם תהליך של למידה עצמית. רבים מאלה שהתמודדו עם טראומה מדווחים כי הם למדו להכיר טוב יותר את עצמם, את גבולותיהם, את כוחותיהם, ואת מה שהם מסוגלים לשאת ולעשות. אך לצד ההכרה בכוחות האישיים, תהליך הלמידה כולל גם התבוננות כנה על החלקים הפגיעים: על הצרכים שלא קיבלו מענה, על המקומות הרגישים, ועל המשאבים שדורשים חידוש והזנה. גם זו למידה.
היכרות עמוקה עם עצמנו במצבי משבר מביאה איתה לעתים בהירות פנימית, בעקבות התבוננות על אזורים שבמשך שנים הודחקו או לא זכו לתשומת לב. לעתים, דווקא מבט כזה מאפשר לאדם לפתח תובנות חדשות וכישורים נוספים ולהעז להתנסות בדרכים חדשות. מה שמפתיע הוא, שפעמים רבות, כאשר אנו פוגשים אנשים שעברו טראומה, אנו מגלים בהם עמידות חדשה: איזו יכולת להתמודד עם אתגרים בסבלנות פנימית, בחוסן שצמח מתוך הכאב. במובן זה, צמיחה פוסט־טראומטית מתבטאת גם בגמישות נפשית מוגברת, ביכולת לנוע בלי להיתקע ובלי להיצמד רק למה שמוכּר ובטוח. וכיוון שגמישות מחשבתית היא אולי אחד המשאבים הפסיכולוגיים החשובים ביותר, האפשרות לאמץ חשיבה גמישה לאחר טראומה פותחת דלתות חדשות, מאפשרת אופקים רחבים, ומייצרת שבילים חדשים למסע.
2. שינויים ביחסים הבין־אישיים
בני אדם הם יצורים חברתיים. הקשרים שאנו יוצרים והאופן שבו אנו חווים את האחרים סביבנו מעצבים את עולמנו הפנימי לא פחות מהחוויות האישיות שלנו. לכן, זה כמובן לא מפתיע שכאשר מתרחש שינוי עמוק בנפש בעקבות טראומה, הוא מתבטא לא רק בחוויותינו הפנימיות, אלא גם באופן שבו אנחנו מתחברים לאחרים. ואם נַפנה לשם את תשומת לבנו, נוכל לגלות כי כאשר הקרקע רועדת והמציאות משתנה, נפתחת גם אפשרות לקשרים בין־אישיים חדשים, עמוקים ומשמעותיים יותר. הכאב והבדידות שחווים אנשים בעת טראומה מלמדים אותם עד כמה חשוב הקשר האנושי, ועד כמה חשוב לדעת שמישהו נמצא לצִדנו בעת צרה.
צמיחה פוסט־טראומטית מתבטאת לעתים קרובות בשינוי והעמקה של קשרים בין־אישיים קיימים. כך, למשל, אנשים שעברו טראומה מדווחים על הערכה רבה יותר של חברויות ושל קשרים משפחתיים. הם חווים באופן מלא יותר אמפתיה ואכפתיות לאחרים — הן כפרטים והן כחלק מקבוצה — ויוצרים קשרים עמוקים יותר עם סביבתם. במקרים רבים, החומות שביססנו במשך שנים קורסות, ובמקומן נוצרת פתיחות אמיתית לָאחֵר. לא פעם אנשים שעברו משבר מדווחים כי למדו על חשיבות קשריהם הבין־אישיים לאחר שנודע להם עד כמה הסובבים אותם יכולים לעמוד לצִדם בעת משבר. הם למדו שאפשר להיעזר באנשים אחרים בעת צרה ולסמוך עליהם — ותובנה זו היא בעלת ערך רב. בשל כך, אנשים שעברו טראומה חריפה הופכים לעתים קרובות לאנשים פתוחים יותר, שחוששים פחות מאינטימיות וממפגש כן ואותנטי. במובן זה, ה"אחר" — שבעבר אולי נתפס כמאיים או כזר — יכול להפוך פתאום לשותף למסע, למקור של תמיכה וצמיחה הדדית. כלומר, מתוך הקושי מתחזקים הקשרים ומתחזקת תחושת השותפות והשייכות, ואלה יוצרים יחדיו רשת של ביטחון ותמיכה ותחושת מוגנות, שמאפשרות המשך צמיחה והתפתחות.
מחקרים בתחום הצמיחה הפוסט־טראומטית מצביעים על כך שחוויות של שותפות במצבי לחץ קיצוניים עשויות לחזק ולהעמיק את תחושת החיבור האנושי. ניצולי אסונות, לוחמים שהתמודדו עם קרבות קשים, חולים שנאבקו יחד במחלה קשה — כולם מדווחים על תחושה מחודשת של סולידריות, אחווה וחיבור לאחרים.
3. שינויים בהשקפת העולם ובהערכה לחיים
אנשים רבים שעברו טראומה מדווחים על שינויים בהשקפת עולמם, על נקודות מבט חדשות שהתווספו לחיי היומיום שלהם, ועל הערכה מחודשת לגבי הדברים החשובים באמת בחייהם. לא פעם מתוארים תהליכים של השתחררות ממרדף אחר עניינים חומריים ומהיאחזות במה שהיה או במה שיהיה, לטובת יכולת עמוקה יותר לחיות כאן ועכשיו, להיות נוכחים בהווה ולהעריך את מה שיש ברגע זה. לעתים, תובנות אלה שונות בתכלית מהתפיסות שהיו להם לפני המשבר. לפעמים השינויים באים לידי ביטוי בפרטים הקטנים — למשל, בהבנה מחודשת של חשיבות המשפחה, או ברצון להתמקד בעיסוקים מהנים שבעבר נדחקו הצידה מחוסר זמן או חוסר תשומת לב.
מאפיינים שונים של החוויה הטראומטית אף מובילים לפעמים להערכה מחודשת של היבטים יומיומיים שנתפסו בעבר כמובנים מאליהם. כך, למשל, אפשר להתחיל להבחין ביופיים של רגעים קטנים בחיים: שקיעה צבעונית, שמיים תכולים וצלולים, או רגעים של שקט ושלווה. כאמור, חוויית המשבר עשויה גם לעורר רצון להשקיע יותר בקשרים האישיים, להחיות מערכות יחסים קרובות שהפכו שגרתיות, ולהקדיש תשומת לב להנאות קטנות של היומיום. המוּדעות לאפשרות של אובדן, או לחלופין תחושת ההקלה של מי שניצַל ממנו, עשויות לעורר הלך רוח של הכרת תודה ומחויבות מחודשת לחיים. עבור חלק מאיתנו, תהליך זה מוביל להאטה מכוּונת של קצב החיים או להתאמה שלהם למה שנכון לנו באותו הרגע.
מאפיין נוסף של שינוי, הנמצא לעתים קרובות בהקשר של צמיחה בעקבות משבר, מתקיים במישור הרוחני — גם עבור אנשים ללא רקע דתי או רוחני. חשיפה לאירועים טראומטיים מפגישה את האדם עם ארעיותם של החיים, ומעוררת שאלות קיומיות על המוות הבלתי נמנע, על משמעות החיים ועל תכלית הקיום. כתוצאה מכך, רבים חווים הגדרה מחדש של מערכת האמונות שלהם, בין אם מדובר בערכים אישיים, תפיסות רוחניות או השקפות דתיות. עבור אנשים מאמינים, טראומה עלולה להוביל לערעור תחושת הביטחון הדתי ולהחלשה של המחויבות האמונית, אבל לחלופין — היא עשויה לחזק את האמונה. הדת יכולה לשמש כמנגנון תמיכה משמעותי, כדרך ליצירת תחושת שליטה, וכאמצעי להעניק משמעות לאירוע הטראומטי ולחיים שאחריו.
כמו בית שנהרס בסופה, אשר בנייתו מחדש מאפשרת שינוי והתאמה לצרכים חדשים, כך גם הנפש יכולה למצוא מסלולים חדשים ולהגשים חלומות ויעדים שבעבר נראו בלתי אפשריים. לכן, התקופה שלאחר המשבר יכולה להפוך לזמן של חיפוש משמעות, יצירת שינוי והכוונה מחודשת של החיים.
אם כן, צמיחה פוסט־טראומטית באה לידי ביטוי בשלושה תחומים עיקריים: שינוי בתחושת המשמעות והזהות, שינוי ביחסים הבין־אישיים, ושינוי בהשקפת העולם. אנשים שחוו טראומה מדווחים לעתים קרובות על חיפוש מחודש אחר מטרה או כיוון משמעותי לחייהם, על העמקת הקשרים האישיים ועל הערכת הווה גדולה יותר. ראוי לציין כי מחקרים שונים מצביעים על כך שלעתים ניתן לזהות חמישה תחומים עיקריים של צמיחה פוסט־טראומטית. לצד השינויים בתחושת במשמעות, ביחסים הבין־אישיים ובהשקפת העולם, מתוארים גם שינויים בתחושת המסוגלות האישית — הבנה שהאדם חזק יותר מכפי שהיה נדמה לו, ובעל יכולת להתמודד עם אתגרים שלא דמיין קודם לכן — וכן התפתחות רוחנית, הבאה לידי ביטוי בהעמקת האמונה, בהתרחבות תפיסות ערכיות ובחיבור מחודש לממד הרוחני של החיים. כך או כך, כל הגישות מדגישות כי צמיחה פוסט־טראומטית אינה רק צעד הישרדותי, אלא שינוי עמוק במאפיינים שונים של האדם.
ייתכן שאלה המילים החשובות ביותר בפרק זה: צמיחה מתוך טראומה אינה תופעה נדירה. להפך, מדובר בתגובה נפוצה, חוצת תרבויות ומגזרים, שמתרחשת כאשר אירוע טראומטי מערער את כל מה שהכרנו, אך בו־בזמן פותח דלתות לשינוי ולתובנות חדשות. פעמים רבות, המשבר עצמו משמש ככוח מניע לשינוי — לא משום שהכאב נעלם, אלא משום שהוא מאלץ אותנו להגדיר מחדש את חיינו. כך היה, למשל, עבור אנשים רבים שחוו את מגיפת הקורונה: התקופה הזאת ערערה אמונות בסיסיות בנוגע לביטחון אישי, יציבות כלכלית, משמעות העבודה או ניהול מערכות יחסים. אך לצד החרדה והקשיים, זו היתה עבורם גם נקודת מפנה — רגע שהוביל להערכה מחודשת של החיים, לחיזוק קשרים אישיים, לשינוי בקריירה או לגיבוש סדרי עדיפויות חדשים.
מחקרים מצביעים שיש שישים־שבעים אחוז מהאנשים שחוו טראומות קשות — אסונות, מחלות, אובדן או פגיעות גופניות — מדווחים על שינוי חיובי בעקבות ההתמודדות שלהם. בין אם מדובר באנשים שאיבדו אדם קרוב בהתאבדות, או בנשים שהתמודדו עם סרטן השד, או בשורדי אסונות טבע או מלחמות — בכל הקבוצות הללו נמצא כי רבים מהמשתתפים לא רק חזרו לתפקד, אלא אף חוו תחושת משמעות מחודשת, תחושת מסוגלות גבוהה יותר ושינוי מהותי בפרספקטיבה על החיים. כלומר, צמיחה מתוך משבר אינה נחלתם של מעטים, רוויי יכולות וכוחות פנימיים. היא אמנם דורשת תהליכים פנימיים וחיצוניים, והיא לא מתרחשת סתם כך, אבל היא אפשרית. ההבנה הזאת, שהיתה בעבר בשולי המחקר הפסיכולוגי, נמצאת כיום בלב העיסוק המדעי בטראומה, והיא מציבה בפנינו שאלה מרכזית: כיצד נוכל להעצים את הצמיחה הזאת ולהפוך אותה לחלק מובנה מההתמודדות עם המשבר? על כך נרחיב בפרקים הבאים בספר.
אף על פי שמדובר בתהליך אישי, ולמרות היותו נסתר מן העין לא פעם, חוקרים שונים ניסו לכמת את תהליך הצמיחה הפוסט־טראומטית, על מנת שאפשר יהיה למדוד עד כמה אדם אכן נמצא בתהליך כזה. בכדי להעריך שינויים חיוביים שחלים בעקבות התמודדות עם טראומה, פותחו מספר מדדים מחקריים, בהם שאלון הצמיחה הפוסט־טראומטית (PTGI: Posttraumatic Growth Inventory). שאלון זה מאפשר לבחון עד כמה אדם חש שהמשבר שחווה הוביל אותו לתובנות חדשות, להתפתחות אישית ולשינויים חיוביים בתפיסת עולמו. אז אם גם אתם עברתם חוויה קשה או משבר משמעותי, עברו על השאלות שלפניכם ושאלו את עצמכם: עד כמה אני מזהה שינוי באספקטים הבאים של חיי?
•האם בעקבות המשבר שיניתי את סדרי העדיפויות שלי והבנתי טוב יותר מה באמת חשוב לי בחיים?
•האם למדתי להעריך יותר את חיי או שמצאתי בהם ערך מחודש?
•האם התחלתי לפתח תחומי עניין חדשים שלא עסקתי בהם בעבר?
•האם התהליך גרם לי לסמוך על עצמי יותר, ולהרגיש חזק/ה ובעל/ת יכולת להתמודד עם אתגרים?
•האם חוויתי העמקה של תובנות רוחניות או שינוי בתפיסותי לגבי משמעות החיים?
•האם מצאתי כיוון חדש בחיים או דרך חדשה שמשמשת אותי כעת?
•האם למדתי להרגיש קרוב/ה יותר לאנשים סביבי ולפתח מערכות יחסים משמעותיות יותר?
•האם הפכתי פתוח/ה יותר רגשית ומוכן/ה להביע את רגשותי בפני אחרים?
•האם התחזק בי הביטחון ביכולות שלי להתמודד עם קשיים, הודות לידיעה שכבר צלחתי מצבים מורכבים?
•האם אני מרגיש/ה מחויב/ת יותר למצות את הפוטנציאל שלי ולמצוא דרכים חדשות לממש את עצמי?
•האם למדתי להעריך יותר את הרגעים הקטנים בחיי?
•האם אני מגלה יותר חמלה כלפי אחרים, בגלל הבנה מעמיקה יותר של סבל והתמודדות?
•האם גיליתי בתוכי חוסן שלא הייתי מודע/ת אליו בעבר?
•האם אני מבין/ה טוב יותר את הצורך שלי בקשרים אנושיים, ומאפשר/ת לעצמי להיעזר באחרים?
אם מצאתם את עצמכם משיבים בחיוב לרבות מהשאלות האלה, ייתכן שאתם עוברים תהליך של צמיחה פוסט־טראומטית, שבו המשבר אינו רק חוויה כואבת, אלא גם מנוף ללמידה מחודשת ולמציאת משמעות חדשה.
אם יש משהו שאנחנו יכולים ללמוד מכל המחקרים, המקרים האישיים והעדויות לאורך השנים, זה שצמיחה מתוך טראומה אינה מיתוס אופטימי, אלא תהליך ממשי שאנשים רבים חווים. אך כדי לאפשר את הצמיחה הזאת, אנו צריכים שני דברים עיקריים: 1) הכרה בכך שהמשבר יכול להיות נקודת מפנה ולא רק מכשול, ו־ 2) קשרים חברתיים, רגשיים ואישיים שיעזרו לנו לנווט את דרכנו. צמיחה אינה אומרת שהכאב נעלם, אלא שהוא משתנה — שהוא הופך למנוע לצמיחה, ולא למעמסה בלבד. הדרך לא תמיד ברורה, אך היא אפשרית, ולפעמים, היא אפילו בלתי נמנעת. המודעות לכך חשובה, וזה מה שניסינו להדגיש בפרק זה. ולא פחות חשוב הוא הידע לגבי התהליך המוביל ממשבר לצמיחה ומקיפאון לתנועה, שבו נעמיק בפרקים הבאים.
פרופ’ יוסי לוי בלז הוא פסיכולוג קליני, מטפל וחוקר מוביל בתחומי הכאב הנפשי, הטראומה והצמיחה. הוא ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי באוניברסיטת חיפה, חבר המועצה הלאומית למניעת אובדנות ויועץ בכיר לגופים ציבוריים ולאומיים. מאז שבעה באוקטובר שירת במילואים בחיל המודיעין ולקח חלק בהקמה ובפיתוח של ארגוני סיוע ובהכשרת אנשי טיפול. הוא פרסם שלושה ספרים וכמאה וחמישים מאמרים מדעיים.
ד"ר יעל שובל צוקרמן היא עובדת סוציאלית, פסיכותרפיסטית, וחוקרת בתחום הטראומה. היא ראש תוכניות בבית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש לואיס וגבי וייספלד באוניברסיטת בר אילן, מנהלת קלינית של תוכנית "אדוות להחלמה", חברה במועצה הלאומית לפוסט-טראומה ויועצת בכירה לגופים שונים. היא שירתה כקב"נית, ובמלחמת "חרבות ברזל" עסקה, בין היתר, בקליטת החטופים שחזרו מהשבי ובטיפול בחיילים המתמודדים עם פוסט-טראומה.
