ד"ר איל פרוכטר
לפניכם הפרק "פוסט טראומה - סיפור אישי" מתוך הספר "פציעה שקופה: מסעות ריפוי מעוררי השראה של לוחמות ולוחמי צה"ל וכוחות הביטחון", באדיבות המחבר והוצאת ספרי קפה.
ב-22 ביולי 1993 היום התחיל כרגיל במוצב ריחן שברצועת הביטחון, בפתיחת ציר. אני והתאג"ד חיכינו בבסיס להקפצה, ולצערנו, זו אכן הגיעה עם הפצצה כבדה. קפצתי עם החובש שלי גד ליפסקי ז"ל וכיתת ההתערבות לסייע לכוח פתיחת הציר שנאלץ לכבוש מחדש את מוצב צד"ל "רזלן".
בשלב כלשהו, נאלצנו לצאת תחת מטר המרגמות מהנגמחו"ן הממוגן לטפל בפצוע של גולני, ובדרך נהרג החובש שלי מפגיעה ישירה. לאחר שנים, התברר לי כי מכוח ההתערבות שהיה איתנו, פיתחו כמה לוחמים פוסט־טראומה.
פעמים רבות מאז, וגם היום, אני שואל את עצמי – מדוע אדם אחד יפתח PTSD, ואחר – כמוני, יישאר רק עם שריטה בנפש וזיכרון קשה וכואב.
הבסיס להבנת ההבדל טמון בשלוש המילים: ביו-פסיכו-סוציאל. כדי לפתח את הפוסט־טראומה, צריך את החיבור שבין מועדות ביולוגית (נטייה מולדת לפתח מחלה כלשהי), למצב נפשי-מנטלי, ולתפיסה חברתית ספציפית כדי לפתח את ההפרעה.
הבסיס הביולוגי ל"פציעה השקופה", הינו כמובן החזק מכולם. מדובר במועדות גנטית, אשר תוביל בין היתר למבנה מוחי ספציפי, אשר אם קיים, האדם שייחשף לטראומה נמצא בסיכון גבוה לפיתוח PTSD. מהי אותה נטייה גנטית, איש אינו יודע עדיין. יש עבודות המלמדות כי הבעיה הינה באזור המוחי של האמיגדלה, אולם עדיין אין ממצאים שהינם חד־משמעיים בנושא. מהו הרצף הגנטי שגורם לאדם להיות מועד? גם זו עדיין חידה, ואולי העובדה שיש לנו היום את ניתוחי הגנום המלא תאפשר לנו ללמוד ולגלות זאת.
בכל מקרה, ברור שהחלק הביולוגי גורם לכך שהזיכרון הטראומטי אינו עובר עיבוד מספיק במקום המיועד לכך במוח, ולכן הוא אינו נשלח לאפסון הרגיל ב"מגירות הזיכרון". המוח נשאר בשל כך עם זיכרון חי ולא מעובד, אשר הופך מקוטע אולי, אבל תמיד פעיל מאוד, מאיים מאוד, ולא ניתן להכלה.
על החלק הפסיכו-סוציאלי ידוע הרבה יותר. מובן היום, שהתמודדות עם הטראומה הינה כמו מאזניים. על הכף האחת, מונחות הדרישות הנפשיות והפיזיות להתמודדות עם האירוע – כאב, חרדה, עצב, אדרנלין, אבל, פחד, שנאה ועוד. מולה במאזניים, בכף השנייה, יש את המשאבים שלנו. משאבים רגשיים כמו הידיעה שהילדים שלנו במקום בטוח, שיש לנו בית לחזור אליו. משאבים פיזיים, כמו שינה, אכילה סדורה, בגדים יבשים וטמפרטורת גוף וסביבה סבירות. משאבים אלו ואחרים, יכולים לאפשר לנו להתמודד טוב יותר גם עם אירועים קשים.
משאבים פסיכו-סוציאליים משמעותיים נוספים, וחשובים לא פחות, הינם חברים, ובעיקר היכולת והפתיחות לשתף אותם בקשיים שלנו. גורם אחר שהוכח כמסייע קשור להבנת הסיטואציה והסיבה בעטיה אנחנו באירוע מסוכן. הבנת מטרת האירוע, ועדיף גם את ערכה של השליחות שמאחוריו, מאפשרת למתמודד לדעת למה הוא נמצא בתוך אירוע קשה ושיש לכך משמעות. את הבנת הסיטואציה ניתן לקדם באמצעות תרגול מקדים או לכל הפחות בתדרוך טוב שכולל "מקרים ותגובות".
ערך משמעותי נוסף, יש לתפקיד של המתמודד באירוע. אנשים שהותקפו ללא תפקיד רלוונטי שיאפשר להם לתרום ולסייע באותה סיטואציה, יתקשו פעמים רבות למצוא דרך להתמודד מול האימה, בעוד שמי שהינו בעל תפקיד באירוע, יתפקד – אפילו באוטומט – גם תחת פחד משמעותי, ולכן יהיה פחות קשוב לאימה הבסיסית שברקע.
אם נסתכל על אירועי השבעה באוקטובר דרך משקפיים אלו, נבין את עוצמתם. במרבית המוצבים, ובוודאי שביישובים האזרחיים, לא קרה דבר ממה שהתכוננו אליו. לא צפינו את עוצמת המתקפה, ולא את החוסר הארוך מאוד בצבא וב"מגינים" הטבעיים. רבים מתושבי הדרום, וגם מהחיילים והשוטרים שנלחמו באזור, לא ידעו מה מצבם של קרובי המשפחה שלהם, וגם לא תמיד הבינו את תמונת המצב – מתי ואם תבוא עזרה. חלקם נדרשו לשבת במקלטים בבתיהם, ולקוות שהמחבלים שטובחים בחבריהם לא יגיעו אליהם.
במצב זה, קשה ביותר להתמודד עם האימה, ובהמשך קשה עוד יותר לעבד אותה ולהפוך את הזיכרון למובן ונשלט, גם אם נורא ועצוב. העובדה שהבתים נשרפו, האנשים פונו, החטופים ואופן החזרתם או אי־החזרתם, וכמובן הלחימה שנמשכת – מהווה עול מתמשך ובלתי נסבל אשר אינו תורם להתמודדות.
כאשר הוקפצנו מהנגמחו"ן, ידענו לאן אנחנו יוצאים. ידענו שיש לנו תפקיד (לטפל, לחבוש ולהביא מזור), ידענו שיש מטר של מרגמות, וקיווינו לצאת ממסתור יחסי אחד ולהגיע למסתור יחסי שני בו היה הפצוע. ידענו גם שאנחנו עושים כעת את תפקידנו, כפי שתרגלנו מאות פעמים קודם לכן, ושיש בכך סיכון, אולם אין לגביו התלבטות. חלק מהחיילים שנשארו בנגמחו"ן שלנו באופן פסיבי ולא יצאו ממנו כדי לפעול בדרך כלשהי, נשארו תקועים עם האימה, ולכן פיתחו בהמשך פוסט־טראומה. אנחנו ידענו שכשיש פצוע בקצה השני, יש ערך לסיכון ולתפקוד שלנו.
גדי ז"ל שהיה חובש לוחמה אווירית, קיבל את צל"ש מפקד חיל האוויר על אומץ ליבו ועל ההקרבה להגשמת ייעודו של החובש.
פרופ' איל פרוכטר, יו"ר המועצה הלאומית לפוסט־טראומה, מנהל רפואי ומייסד-שותף בעמותת עיקר.
