חיפוש

טיפול בהורות בגישת EMDR – תיאור מקרה

חיה ספוקויני

 הקדמה

לאורך שנות עבודתי כמטפלת, השתדלתי ועודני משתדלת להעמיק ולחקור את נושא הטיפול בהורות, אותו מצאתי כיעיל ומשמעותי מאוד עבור הורים וילדיהם. מתוך ניסיוני ראיתי כי שילוב גישת EMDR בתהליך הטיפולי עם הורים, מאפשר זיהוי ועיבוד של תבניות חשיבה אשר מונעות מהם לממש את ההורות לה הם שואפים, תוך הזמנה לבניית תבניות הוריות חדשות ואדפטיביות יותר במקומן. אציין כי הטיפול בהורות שונה מטיפול אישי-פרטני בילד או בכל אחת מהוריו כמטופל עצמאי, משום שההורות עומדת במוקד הטיפול כאשר ההורה וסגנון ההורות שלו עומדים במרכז כאמצעי להטבת מצבו של ילדו.  

במאמר זה אני מבקשת להציג את התהליך הטיפולי שעברתי עם רון (שם בדוי) ומיכל (שם בדוי), הורים לליאור (שם בדוי) בן ה-4.5, אשר התמודד עם קשיי נפרדות ועצמאות. לאור גילו הרך של ליאור והמידע שעלה בפגישת האינטייק, החלטתי שהטיפול יתמקד בהוריו, כאשר מטרת הטיפול הייתה שיפור ההבנה של ההורים את ילדם ואת תפקודם ההורי, תוך חיזוק המשאבים והאמונה של ההורים בכוחותיהם וביכולתם לעזור לליאור. בתוך כך, אתמקד  בתהליך הטיפולי של מיכל על מנת להדגים את השימוש בגישת EMDR כגורם אשר תמך בשינוי משמעותי בהורות שלה לליאור.

ליאור, רון ומיכל – רקע

רון ומיכל, הורים בשנות השלושים המאוחרות לחייהם, פנו לטיפול בעקבות קשיים רגשיים של בנם ליאור בן ה-4.5, אח בכור לליאם בת השנה. פנייתם של ההורים לטיפול נעשתה על רקע הקושי של ליאור לישון לבד בחדרו, אשר גרם לו לעבור מדי לילה לחדר ההורים. בנוסף, למרות שבעבר הסתגל למסגרת הגן, באותה עת הוא הפגין קשיי הסתגלות לגן (טרום חובה): הוא התקשה לקום בבוקר, התלונן על כאבי בטן וכאבי ראש, בכה ממושכות וכעס על שנשאר בגן לבד. זאת ועוד, ליאור התקשה להעסיק את עצמו באופן עצמאי ונעזר בעיקר במסכים או במשחק משותף. כמו כן, נהג להתפרץ בבכי ובצרחות כאשר הוריו רצו לצאת מהבית.

בפגישת האינטייק סיפרו ההורים כי ליאור נולד בלידה קשה, שלאחריה נאלצו הרופאים לבודד אותו להשגחה. יומיים לאחר הלידה ליאור חלה בצהבת ונאלץ להישאר באשפוז תחת פוטותרפיה (טיפול שכיח בצהבת היילוד) ליומיים נוספים. אמו שיתפה כי באותם ימים קשים של האשפוז, הוא היה בוכה בעריסה ונאסר עליה להוציאו, על מנת למקסם את החשיפה של עורו לאור המוקרן. מיכל הרגישה שהיבט זה היה בלתי נסבל עבורה ואמרה כי לראות אותו לבדו בעריסה הייתה חוויה קשה במיוחד. בסוף תהליך ההחלמה וברגע שהרשו לה לאחוז אותו, היא הוציאה אותו מהעריסה ומאז, למעשה, הוא היה כל הזמן על הידיים.

ההורות לליאור הייתה קשה, אינטנסיבית ודרשה משאבים רגשיים רבים. הוא תואר  על ידי הוריו כתינוק לא רגוע, שהתקשה מאז ומתמיד להירדם במיטתו וישן בעיקר עם ההורים. רון תיאר את ההרדמה של ליאור כ״פרוייקט״, וציין כי פעמים רבות הוא היה יוצא לעשות איתו סיבובים ברכב עד שנרדם, וכשכבר הצליח להירדם, הוריו היו הולכים על קצות האצבעות כדי לא להעירו. מיכל השלימה את התמונה וסיפרה כי הוא היה בוכה שעות ארוכות ונרגע רק כשהיה בקרבתה. משום שהרגישה שליאור לא יצליח להסתדר בלעדיה, היא  ויתרה על החזרה לעבודה וטיפלה בו עד כניסתו לגן. תיאור זה הדגיש בוודאי את האופן בו גם מיכל התקשתה להיפרד מליאור וכיצד קשרים בין הורים לילדים משמרים דינמיקות מסוימות במעגלים הדדיים.

קשיי הנפרדות של ליאור בלטו לא רק בשלב ההרדמה והשינה, אלא גם עם כל פרידה ממיכל. היא תיארה כי ליאור התקשה מאוד להיפרד ממנה גם במהלך היום, וכי כל ניסיון שלה לצאת מהבית היה מלווה בהתפרצות כעס מצדו, ואשמה מצידה. גם לאחר שהייתה יוצאת היה קשה מאוד להרגיעו, והוא סרב לאכול ולשתות. לרוב, הוא היה ממשיך לבכות עד לחזרתה של מיכל, אך גם כשחזרה, לעיתים היה דרוש לו זמן רב עד שהצליח להירגע. מיכל סיפרה בבושה כי לפעמים התסכול היה גובר עליה והיא הייתה צורחת עליו או משאירה אותו לבכות ויוצאת מחדרו; לעיתים היא הרגישה כי אם היא לא תצא, היא  עלולה אף להכותו.

בספרה, "טיפול בהורות", מתארת אסתר כהן (2017) את חשיבותו של הוויסות הרגשי של ההורה בכל הנוגע לטיפול בילד. היא גורסת כי כשלים במערכת מתן-הטיפול (caregiving) בילד, קשורים לא פעם בקשיים בוויסות הרגשי של ההורה. מערכת מתן-הטיפול מבוססת על ההתנהגויות ההוריות אליהן נחשפנו בעבר, ומופעלת כאשר היא חשה בגירוי מצד הילד (תינוק או בוגר). הפעלתה גורמת להערכה של הגירוי ולתגובה אליו – מה הילד צריך ממני כהורה, כיצד אוכל לספק את צרכיו ואיזו התנהגות תתאים לכך. בחירת ההתנהגות נעשית מתוך מאגר התנהגויות שקיימות במערכת אשר התעצבו מתוך חוויות העבר של ההורה.

כשלים במערכת מתן-הטיפול באים לידי ביטוי כאשר ההורה, המתמודד עם מצבי המצוקה של הילד, נכנס בעצמו להצפה וחרדה למול המצוקה של ילדו, ובתגובה לכך חווה את עצמו נזקק. על מנת לגונן על עצמו מתחושת הנזקקות ולהתרחק פיזית ומנטלית מתפקיד נותן הטיפול, ההורה מגיב לילד באופן שלא מאפשר לו לעזור בוויסותו הרגשי ובפתרון בעיותיו. כך, למשל, אמו של ליאור הייתה מגיבה בצרחות וביציאה מהחדר למול בכיו הבלתי פוסק של בנה, אשר היה נותר בוכה בחדרו ללא היכולת לווסת את רגשותיו. 

כאשר ניסיתי לברר עוד על דרך חינוכו של ליאור, למדתי כי הוריו החזיקו בגישות שונות. רון האמין כי ליאור מפונק וצריך "שפשוט ידחפו אותו יותר", ואילו מיכל מן הצד השני ביקשה לגונן והסבירה כי לליאור "אופי רגיש שאינו מאפשר לו להסתדר לבד". במהלך השיחה לא יכולתי שלא להבחין במאמץ שהשקיעה מיכל בתיאור הקושי ותחושת חוסר האונים שהיא חווה בזמן ההתפרצויות של ליאור, לצד אמירה חוזרת ונשנית ש״גם היא הייתה מהילדים החרדתיים שלא מסתדרים".

אמירתה סקרנה אותי ושאלתי אותה על כך. היא סיפרה לי שתמיד הייתה ״פחדנית״, התקשתה חברתית והרגישה בודדה. היא מציינת כי בבית ילדותה הוריה ציפו כי הילדים יהיו ״טובים״, יצליחו בלימודים ויהיו שקטים. אף אחד מהוריה לא נתן מקום לבכי או לכעס, מכיוון ורגשות אלו נחוו אצלם כבעיה המבטאת חוסר עצמאות, ילדותיות וכפיות טובה. מיכל שיתפה כי כשהייתה מפחדת בלילה או חוזרת מבית הספר בוכה, היא הייתה מסתירה זאת כדי שלא ישימו לב. בתור ילדה, היא חשה שהתמודדה עם העולם לבדה והביעה רצון שחוויה זו לא תשתחזר בהורות שלה לליאור.  

תיאור אלמנט החרדה בחווייתם של מיכל וליאור מהדהד את טענתו של בולבי (1980), כי משימתו של התינוק במהלך שנת חייו הראשונה היא להפנים התנסויות ממשיות בטוחות עם הדמויות המטפלות על מנת לייצר ייצוגים קוגניטיביים פעילים שיעזרו לו להתמודד באופן מטיב במצבי מצוקה. התקשרות בטוחה מהווה מעין מנגנון תרמוסטטי שמטרתו לעזור לילד לווסת בין הצורך להישמר (להיצמד לאם), לבין הצורך לחקור את הסביבה. תינוקות בעלי התקשרות חרדה אמביוולנטית, לעומת זאת, יחששו להתרחק מהאם ולשחק בצעצועים בחדר לא מוכר, יבטאו מצוקה קשה בפרידה מן האם ויתקשו להירגע עם חזרתה לסביבה. אותם תינוקות יגלו בהמשך חייהם רמת חרדה גבוהה ויידבקו לאם או לגננת, לצד התנהגות המאופיינת באימפולסיביות, חוסר אונים וחוסר שליטה. בולבי (1988) מציע כי אותם ילדים יפתחו לא פעם בהמשך חייהם, תבניות מחשבה המבוססות על כך שאינם ראויים לאהבה. אין ספק כי בעת הפנייה, ליאור ביטא התקשרות מסוג זה: הוא היה קשור מאד לאמו, ונצמד אליה או התקשה לעזוב אותה גם בסביבה מוכרת של קרובי משפחה וחברים.


נושאים נוספים שיכולים לעניין אותך:

ο סקירת יום העיון יישומים קליניים של מנטליזציה בעבודה עם הורים וילדים

ο הפרקטיקה של הטפול בהורות: עקרונות, משימות ותהליכים בגישה אינטגרטיבית

ο התמודדות עם פוביה ספציפית: תיאור מקרה בגישת EMDR

הבסיס לעבודה בגישת ה-EMDR

ההצפה הרגשית שחוותה מיכל בזמן האינטייק, יחד עם היסטוריית ילדותה וחזרתה על האמירה כי היא ״לא מסתדרת", סימנו לי כי ייתכן וטמונה כאן תבנית לא אדפטיבית מעברה. תבניות בלתי אדפטיביות משתמרות אצל מבוגרים היות ובעבר הן היו מועילות עבורם; ככל הנראה, תבניות מסוימות עזרו למיכל להתמודד בעבר עם אירועי חיים מורכבים או כאלו שנחוו עבורה כטראומתיים. עם זאת, דומה כי כיום, כפי שקורה כאשר מדובר בתבנית בלתי אדפטיבית, צורת החשיבה שהיא מייצרת מגבילה את מיכל ואינה מאפשרת לה לסמוך על עצמה ועל בנה.

גישת ה-EMDR, או בשמה המלא Eye Movement Desensitization and Reprocessing, היא שיטת טיפול אינטגרטיבית המתמקדת בעיבוד מחדש והקהיה שיטתית של אירועים טראומתיים באמצעות גירוי בי-לטרלי (גירוי של שתי אונות המוח), בדרך כלל מסוג תנועות עיניים. גישה זו נחקרה רבות והוכחה כיעילה לטיפול במגוון תלונות נפשיות הקשורות בין היתר לטראומה ולחרדה (אורן, 2003). ניכר כי שימוש בגישת EMDR מסייעת בעיבוד מהיר של זיכרונות טראומטיים, תורמת להטבה במצב הקוגניטיבי והרגשי ומובילה להקלה ניכרת בסימפטומים התנהגותיים-גופניים.

גישה זו מבוססת על מודל ה־(AIP (Adaptive Information Processing, אשר מניח כי תבניות החשיבה שלנו מנחות את הרוב המוחלט של פעולותינו (Solomon & Shapiro, 2008). במהלך חייו, חשוף האדם לכמויות עצומות של פיסות מידע מסוגים שונים (תמונות, צלילים, ריחות, טעמים, מחשבות, רגשות ותחושות גוף) העוברות עיבוד במוחו ונשמרות כזיכרונות. מתוך התנסויות וזיכרונות אלו, נוצרות תבניות החשיבה אשר מעצבות את התנהגויותיו. תבניות חשיבה אלו עשויות להיות אדפטיביות, בעוד שאחרות עשויות להיות בלתי אדפטיביות. כך, לפי מודל זה, התבניות האדפטיביות מהוות עבורנו משאב המאפשר לנו לתפקד היטב ולהתפתח, ואילו תבניות שאינן אדפטיביות מהוות את מקור החולשות והקשיים הפוגעים באיכות חיינו.

תבניות שאינן אדפטיביות עשויות להשפיע עלינו דרך סיטואציות המתרחשות בהווה באמצעות העירור המחודש של זיכרונות שלא עברו עיבוד מלא. כך, כאשר סיטואציה כוללת את הטריגר המתאים, היא עשויה להוביל להתעוררות המחודשת, במודע או שלא במודע, של זיכרון שנוצר "שם ואז" ולהשתחזר במצבים שונים המתרחשים ב"כאן ועכשיו". לרוב, התגובה שלנו אל מצבים אלו תהיה לפי אותה תבנית לא אדפטיבית שהתפתחה בעבר (אורן וסגל, 2020) ונתקשה להשיג מולם ויסות רגשי מיטבי. כלומר, נחווה אותם באותה העוצמה הראשונית ותגובתנו תהיה דומה לתגובה שהפעלנו בעבר.

בהמשך לכך, מיקולינסר ושייבר (2007) טוענים כי על מנת שהורים יעמדו במשימת הוויסות הרגשי עבור ילדיהם, עליהם להיות מסוגלים לקרוא את הסימנים של הילד העולים בקשר לצרכים של תלות, מצוקה או אוטונומיה, ולהיענות להם. פעמים רבות, רגשות חזקים העולים אצל ההורה מתוך האינטראקציה עם ילדו, מסמנים את הימצאותם של קונפליקטים בלתי פתורים וזיכרונות טראומטיים שהודחקו אצל ההורה ומקשים עליו לזהות, להבין ולפרש את התנהגות הילד וצרכיו (Fraiberg, Aelson & Shapiro, 1975). בהתאם לכך, דומה כי אירועים שנחוו אצל מיכל כקשים בילדותה, כמו דחייה על ידי הדמות ההורית, דה-לגיטימציה לרגשותיה הקשים ובדידותה הרבה, עלו באותה העוצמה כאשר טריגרים מההווה הפעילו אותם. כאשר הם עלו, מיכל הגיבה לליאור דרך תבניות חשיבה בלתי אדפטיביות שהתפתחו בעברה. לידתו הקשה של ליאור וחווית האימהות הראשונית באשפוז אחריה, הציפו אצל מיכל את תחושת חוסר האונים שחשה כילדה והפעילו שוב את אותה התבנית שאומרת כי היא "לא מסתדרת".

מתוך כל האמור לעיל, ניתן היה לייצר פורמולציה ראשונית להורות. כך, התרשמתי כי הניסיון של מיכל לגונן על ליאור ולשמור אותו קרוב ותלוי בנוכחותה, העניק לה, באופן לא מודע, תחושת שליטה ואף שימר את אימהותה כבעלת ערך. במהלך שלוש וחצי השנים הראשונות לחייו של ליאור, התקדשה דיאדה זו כעומדת בראש סדרי העדיפויות של הבית, לצד כל הקשיים והמגבלות שיצרה. עם זאת, בעקבות לידתה של ליאם, אחותו הקטנה של ליאור, מיכל לא יכלה יותר להיות זמינה עבורו כבעבר וקשיי ההסתגלות והנפרדות החלו לצוף ולהוות בעיה בתוך התא המשפחתי. לפיכך, הבנתי כי מרבית העבודה הטיפולית תהיה מול מיכל ומול החוויה הילדית שמתעוררת בה במסגרת ההורות שלה.

מהלך הטיפול

התהליך הטיפולי עם הוריו של ליאור ארך כארבעה חודשים, וכלל 16 פגישות. בפגישה הראשונה שני ההורים נכחו והיא הוקדשה לחיזוק הכוחות והמשאבים של ליאור באמצעות העבודה על העמדה ההורית. זאת, על מנת להתחיל בביסוס שפה חדשה בבית, השמה דגש על תחושת המסוגלות והנראות להם זקוק ליאור בתהליך לנפרדות ועצמאות.

לא טובה מספיק

בפגישה השנייה, לאור ההצפה הרגשית שחוותה מיכל מול ליאור ותחושתי כי קיימות תבניות לא אדפטיביות העומדות בבסיס הצפה רגשית זו, החלטתי להיפגש עמה באופן פרטני. כחלק מתהליך עיבוד הזיכרונות בגישת EMDR, ביקשתי ממנה להעלות אירוע מהשבוע האחרון בו הרגישה מוצפת במיוחד. מיכל סיפרה על סיטואציה שקרתה באותו הבוקר, בה ליאור בכה ללא הרף ואמר שאינו רוצה ללכת לגן. סיטואציה זו גרמה לה להרגיש חוסר אונים והובילה לתחושה כי היא לא יודעת כיצד לעזור לליאור או איך להרגיעו.

ביקשתי ממיכל לבדוק איזו מחשבה, תחושה ורגש מתלווים לזיכרון אותו היא העלתה. היא שיתפה כי המחשבה שעולה בראשה היא שהיא לא אמא טובה, והיא חשה בושה ואשמה הבאות לידי ביטוי במועקה חזקה הנעה מהחזה לכיוון הגרון. בשלב זה, ביקשתי ממיכל לדפדף באלבום הזיכרונות שבראשה עד שתגיע לאירוע הראשוני ביותר בו חוותה חוויה דומה המלווה בתחושה כי היא לא טובה מספיק. היא נזכרה ביום הולדתה החמישי, בו אמה ערכה לה מסיבה גדולה עם כל החברים ובני המשפחה: ״אני זוכרת שהדלת נפתחה וכולם נכנסו, כל הבית היה מלא ברעש, ופחדתי. אני זוכרת שניסיתי להתחבא מאחורי החצאית של אמא והיא כעסה שאני מתנהגת כמו תינוקת".

בשלב זה, ביקשתי ממנה לדרג כמה מצוקה מעורר בה זיכרון באמצעות סולם sud (סולם של 0-10; 0-אין מצוקה, 10-מצוקה גבוהה מאד) כאשר היא נזכרת בו כעת, והיא דירגה את מידת המצוקה בספרה 6, וציינה כי היא מלווה במחשבה השלילית "אני לא בסדר". הזיכרון העלה בה רגשות אשם, כעס ודחייה והיא חשה מועקה ומעט כבדות בנשימה. בשלב הבא, שאלתי אותה איזו אמונה חיובית הייתה רוצה לבסס בזיכרון זה במקום האמונה השלילית, והיא בחרה באמירה "אני בסדר". כשהתבקשה לדרג כמה היא מאמינה למחשבה זו היא דירגה 3 בסולם voc (סולם לדירוג מידת האמונה באמונה החלופית מ-1 ועד 7).

לאחר הזיכרון הראשוני שמיכל העלתה, ביקשתי ממנה לחפש את האירוע המשמעותי ביותר העולה מתוך התבנית "אני לא טובה". היא סיפרה כך: "אני זוכרת את עצמי בבת המצווה, צריכה לדרוש דרשה מול כל הקהל ומתביישת נורא. עליתי לבמה והתחלתי לקרוא את הדרשה הכי מהר שאני יכולה כדי שזה כבר ייגמר. אני זוכרת שאמא שלי אמרה שלא הבינו שום דבר ואחר כך רק רציתי שיסתיים כבר האירוע". הפעם, מידת המצוקה שמיכל חוותה הייתה גבוהה קצת יותר (7) והיא תיארה רגשות עצב, אכזבה ותחושת מועקה בבטן ובחזה. המחשבה השלילית שהתלוותה לזיכרון זה הייתה "אני לא מסתדרת – אני לא טובה" ואילו האמונה החיובית החלופית שהיא בחרה בה היא "אני טובה כמו שאני" (voc 2).

את סיום הפגישה הקדשנו לתרגול מיומנויות של ויסות, נשימה וקרקוע, על מנת לעזור למיכל לזהות את הסימנים המקדימים להצפה הרגשית שהיא לעיתים חווה מול מצבי ההתפרצות של ליאור. זיהוי הסימנים המקדימים נועד להחזיר לה את האפשרות לשליטה וויסות רגשי עצמי, בהם תוכל גם להשתמש בהמשך לטובת וויסותו הרגשי של ליאור. כך, אף על פי שנגענו בנושאים כואבים בפגישה, יכולנו גם לדבר על כלים פרקטיים להתמודדות עמם.

עוד מעט יהיה בסדר

בפגישות 3 ו-4 התמקדנו בתמונה המייצגת את זיכרון יום ההולדת מגיל חמש של מיכל, יחד עם המחשבה, הרגשות והתחושות שעלו בקרבה. תוך כדי כך, הנחיתי אותה לעקוב עם עיניה אחרי נקודת אור המרצדת מצד לצד. זהו עיקרון מפתח בעבודה בשיטת ה-EMDR, שכן דרך תנועות העיניים מתרחש גירוי דו־צידי (BLS) של שתי ההמיספרות המוחיות, המאפשר עיבוד של זיכרונות טראומטיים מכאיבים. תיאוריה בולטת המסבירה את השפעת גירוי זה, קשורה לעומס הנוצר על הזיכרון העובד (working memory) של האדם (Maxfield, Melnyk & Hayman, 2008). כלומר, משום שיכולת הקיבול של הזיכרון העובד היא מוגבלת, ככל שנוצר עליו יותר עומס במהלך העיבוד, הוא פונה למחיקה או השמטה של חלק מן המידע הנלווה לזיכרון ועל ידי כך הופך אותו עמום יותר ופחות טעון רגשית. בנוסף, כתוצאה מהגירוי, הזיכרון ה'לא מעובד', שאוחסן עד כה באזור הלימבי טעון הרגש, עולה למודעות של האדם כאשר מופעלים במוחו אזורים קורטיקליים "רציונליים" יותר, בהם מאוחסנים שאר הזיכרונות. כך, דרך העלאת הזיכרון לחלקים מודעים ו"רציונליים" יותר של המוח, מתאפשרת אינטגרציה טובה ומודעת יותר בין הזיכרונות לחוויה הרגשית.

לאחר שהמטופל מתבקש להעלות תמונה, היגד שלילי, רגש ותחושת גוף הקשורים לזיכרון, מתחיל הסט הראשון, במהלכו הוא מתבקש לעקוב אחר הגירוי הדו-צידי. לאחר כחצי דקה של מעקב אחרי הגירוי, מתבקש המטופל לתאר מה הוא חווה תוך כדי הגירוי ואחריו. לאחר מכן, מתחיל סט נוסף של הגירוי הדו-צידי בו מתבקש המטופל לשים לב למה שעלה בתוכו קודם לכן. תהליך זה חוזר על עצמו שוב ושוב (כל תהליך כזה הוא סט בפני עצמו), ונמשך כל עוד תגובותיו של המטופל (האסוציאציות שלו) משתנות. שלב זה מסתיים כאשר המטופל לא חווה מצוקה בהקשר לזיכרון, או שרמת המצוקה פוחתת באופן משמעותי (אורן וסגל, 2020).

בתחילת העיבוד, מיכל תיארה תחושת מחנק בגרונה, שלאחר שני סטים, העלתה רגשות עצב: "הייתי רק ילדה, למה היא כל כך כעסה עלי?". ככל שהתקדמנו ומיכל עיבדה את הזיכרון יותר לעומק, עלו בעיניה דמעות על אותה ילדה שחיכתה כל כך למסיבת יום ההולדת שלה, ובסוף חוותה מפח נפש גדול. בסט הבא, היא הביעה כעס על כך שהיא בוכה כמו "תינוקת", ואני, בתגובה, תיקפתי את רגשותיה ואמרתי שמותר לבכות כשעצובים. בסט הבא, הדמעות הציפו את עיניה וכשהיא נרגעה מעט, היא אמרה שמעולם לא יכלה לבכות בנוכחות אימה. תובנה זו העלתה תמונות נוספות מאירועים בחייה בהם רצתה לבכות, אך לא העזה. ככל שתיארה אירועים אלו יותר לעומק, היא חשה כי גרונה חנוק.

המחנק החל להשתחרר אט אט ככל שהתקדמנו ועם השחרור עלתה לראשונה גם תחושת בדידות: "אני זוכרת את עצמי בוכה בשקט במיטה כדי שלא ישמעו אותי. פחדתי שיחשבו שאני לא בוגרת". בשלב זה, הבדידות והעצב החלו לעורר במיכל כעס על הוריה ועל כך שלא היו שם בשבילה: "איך היא יכלה להכריח אותי לחייך כדי שלאורחים יהיה כיף בזמן שאני פחדתי והייתי כל כך עצובה?". במקביל לעיבוד הזיכרון האישי שלה מילדותה, עם ההתקדמות בתהליך מיכל החלה להיזכר בפעמים בהן ליאור בכה גם הוא והיא מצאה את עצמה מפחדת שגם הוא יהיה בודד כמו שהיא הייתה.

בשלב הבא, עיבוד התמונה התרחש מזווית שונה. מיכל חזרה לתמונה המקורית של יום ההולדת ותיארה כי במבט על התמונה מן הצד השני של הכיסא, היא רואה בלונים ומתנה גדולה שקיבלה מסבתה. התמונה מצד זה הייתה צבעונית ושמחה, והיא מצאה עצמה נזכרת שבסוף בעצם גם נהנתה באותו יום ההולדת: "הלוואי שיכולתי להגיד לעצמי שזה בסדר לפחד ושעוד מעט אני אהנה ויהיה בסדר" היא אמרה. הזמנתי אותה לנסות לעשות זאת בדמיונה בסט הבא, ומיכל התרגשה מאוד מהתיקון שהכניסה לתמונה וחשה תקווה ואופטימיות. לקראת סיום העיבוד מיכל אמרה שכמו שעזרה עכשיו לעצמה, היא יכולה לעזור גם לליאור: ״חשוב לי שידע שמותר לו לפחד אבל שבסוף הוא יצליח ויהיה בסדר".

על פי גישת ה'טיפול בהורות', ההחזקה הרגשית והמנטלית של המטפל את ההורה בצעדי השינוי שהוא עושה, מהווה מקבילה סימבולית להחזקה שהורה מספק לילד בתהליכי השינוי ההתפתחותי והבין-אישי שלו (כהן, 2017). הן המטפל והן ההורה מספקים חוויה בעלת שני ממדים: מחד, חוויה אמפטית המכילה את הפגיעות שעולה (התחברות) אצל ההורה/ הילד, ומאידך, אמונה שניתן לאתגר את הפגיעות ולעודד לעבר התמודדות שתאפשר צמיחה (מובחנות). כך, ההתייחסות שלי למיכל באופן המנוגד לחוויה השלילית שהייתה לה עם אימה בילדותה, עזרה ליצור תיקון לחוויית ההתקשרות הראשונית וקידמה את יכולתה לעבד את זיכרונות מציפים.

נפרדות ועצמאות

בשתי הפגישות הבאות גם רון הגיע, ויחד עם מיכל חשבנו על בנייה של חשיפה הדרגתית של ליאור למצבי נפרדות ועצמאות. בשלושת השבועות שחלפו מאז תחילת הטיפול, ניכר היה כי ליאור החל להרחיב את הזמנים בהם הוא משחק לבד, ואף הצליח ליהנות מיכולתו היצירתית ומסקרנותו. ההורים שיתפו בתחושתם כי ליאור פנוי יותר לנסות להסתדר במשחק לבדו לפני שהוא קורא להם לעזרה, דבר אשר היווה עבורי סימן כי ליאור מתחזק ותחושת המסוגלות שלו עולה. על כן, החלטנו לעבוד עם ליאור על חווית הפרידה וההסתגלות לגן, שכללה הכנת טקס קצר ותרגול הפרידה בבית, תוך שימוש בחפץ מעבר להקלת המצוקה. ההורים הבינו כי עליהם לצאת בביטחון משער הגן על מנת לשדר לליאור כי הוא מסוגל להתמודד, ולסמוך על צוות הגן שיוכל לעזור לו בעת שהם יוצאים.

בפגישה הבאה רון ומיכל שיתפו אותי כי ליאור השתפר מאוד בטקס הפרידה, ולמרות שבחלק מן המקרים ביקש "רק עוד חיבוק אחרון", ניכר כי אינו מפחד כבעבר. באופן שמחזק את תחושתם, גם הגננת תיארה בפניהם כי הוא פנוי יותר למשחק ולמידה. מיכל שמחה על התהליך ושיתפה אותי כי היא הופתעה מהיכולת שלה לתת לו יד ולהרגיש כי היא מסוגלת להוביל אותו לגן בביטחון. כאשר ליאור חזר הביתה, הוא סיפר לה שהתגעגע בגן אבל "חיבק אותה חזק בלב". יכולת זו של ליאור להשתמש בסימבול כגורם הרגעה (״לחבק בלב״) ללא הצורך בחיבוק 'ממשי', סימנה עבורי שהחלה להיבנות אצלו יכולת לתחושה מופנמת של קביעות אובייקט (Mikulincer et al., 2011) ותחושת קביעות לגבי עצמו, המהווה שלב חשוב בדרך לבניית זהות אוטונומית ואינדיבידואלית (Mahler, 1994). בהמשך פגישה זו, למדו רון ומיכל כיצד לתרגל עם ליאור כלים נוספים להרגעה וויסות, והחליטו להתחיל בחשיפה למצבים בהם סבתו שומרת עליו כשהם נוכחים בבית, על מנת שבהמשך יוכלו לצאת מהבית ולהשאירו עמה לבד.

טובה כמו שאני

פגישות 7 ו-8 הוקדשו שוב לטובת עבודה פרטנית עם מיכל, לצורך עיבוד אירוע בת המצווה שעלה בתחילת הטיפול. כשמיכל העלתה את תמונת הזיכרון בראשה, היא תיארה תחושת חוסר נוחות סביב הפה והכתפיים. היא הרגישה כי היא לא מסוגלת לדבר וכי היא לא מוצאת מילים למחשבות שבראשה. תגובתה גרמה לי להבין כי החוויה של אותה ילדה מפוחדת וחסרת אונים, אשר לא הייתה מסוגלת להסביר להוריה במילים את שעבר עליה, עוברת שחזור בתוך החדר. הפעם, באופן השונה מחווייתה הראשונית, הענקנו שם לחוויה של מיכל. שיום חווייתה אפשר לה להתחבר לרגשות הכואבים ולהצליח לשתף אותי בהם. דרך כך, התאפשר לה לחוות תיקון עבור אותה הילדה שלמדה להסתיר את רגשותיה כדי להיות "בסדר".

התחושה החזקה של הצורך להיות ״בסדר״ כילדה, עלתה אצל מיכל גם בסט הבא. היא נזכרה בטקס יום הזיכרון בו התביישה להישאר על הבמה משום ששכחה ללבוש חולצה לבנה. היא שיתפה באותו הרגע כי הייתה לה הרגשה שהיא כפופה ועולה בה הרצון להזדקף. עוד נזכרה כי באותה תקופה היא הייתה הולכת בכיפוף על מנת שלא לבלוט, ולמרות שידעה שמבחינה חיצונית היא נראית טוב, קונן בה הרצון שלא ישימו לב אליה, שלא יראו שאינה מסתדרת בעולם ושלא יראו שהיא לא טובה מספיק: "תמיד הרגשתי שאני לא מספיק טובה, לא הרגשתי שאני שווה ולא רציתי שיצחקו עלי". בסט הבא סיפרה: "הייתי קצת קוף אחרי כולם. העדפתי ללכת אחרי אופנות של אחרים ותמיד החברות שלי היו חזקות ממני. זה היה לי נוח שלא הייתי צריכה להחליט כי ככה הייתי מוגנת".

עם התקדמות הטיפול והעמקת הקשר, מיכל שיתפה בתחושות הקנאה שעולות בה אל מול אחותה הקטנה. למרות שאחותה הייתה זו שעשתה צרות להוריה, בחווייתה, תמיד היא הייתה הילדה האהובה מכולם. מנגד, מיכל נותרה בתחושה שלא משנה כמה היא התאמצה מול הוריה, תמיד הרגישה שזה לא מספיק. בחדר, היא הביעה כעס על הוריה שלא ראו את הקושי שלה ואת הפחד שהרגישה, ואף הכריחו אותה לדרוש דרשה בבת המצווה מול קהל הנוכחים. אותה חוויה גרמה לה להרגיש  "קטנה ומתביישת".

עיבוד הזיכרונות הכואבים אפשר גם לזיכרונות שונים ואחרים לעלות. מיכל נזכרה כי היו לה חברות וחברים שאהבו אותה ונהנו לבלות במחיצתה: "פתאום אני חושבת על זה שדווקא הייתי אחלה חברה, אולי הם נהנו להיות איתי כי באמת היה להם כיף?". היא נזכרה שתמיד רצתה לעזור לאחרים וגם כיום היא מהווה בית אומנה עבור שני גורי כלבים. עלתה בה התובנה כי יכול להיות שההורים שלה פשוט לא ראו אותה וזה בכלל לא קשור אליה. היא הוסיפה כי אם הם היו רואים אותה כפי שהיא, הם היו מבינים שיש לה מעלות רבות ואז היא לא הייתה מתביישת כל-כך בעצמה.

בשלב זה רמת המצוקה שלה ירדה ל-0 לפי דירוגה והתחלנו בהטמעה של ההיגד החיובי: "אני מספיק טובה כמו שאני". מתוך העיבוד, מיכל הבינה כי ליאור זקוק לה על מנת שתתווה יחד איתו את הדרך הנכונה עבורו ותאמין בו ובכוחות הטמונים בו. האמונה שלה בנכונות ההיגד (voc) עלתה בהדרגה ל-7, ואילו אני מצדי מצאתי את עצמי מהרהרת במושגו של ויניקוט (2004) – "אם טובה דיה".

להצליח לישון לבד

את הפגישה התשיעית רון ומיכל ביקשו להקדים אחרי שעבר עליהם לילה לבן, במהלכו ליאור נכנס למיטתם והפריע להם לישון. הם הביעו תסכול מהמצב הבלתי אפשרי עבורם, ומיכל הוסיפה כי היא מרגישה שהוא כבר גדול ואין להם מספיק מקום לישון יחד. רון שמח על כך ושיתף כי הוא כבר מזמן רצה שליאור יישן בחדר שלו וכי הוא חושב שילד בגיל כזה צריך לדעת לישון לבד.

הבקשה של מיכל לנפרדות מליאור ריגשה אותי ובדקתי איתה ממה היא חוששת כרגע. היא שיתפה כי היא מפחדת שליאור יהיה זקוק לה ולא יקבל מענה, אך הסבר פסיכו-חינוכי על השלב ההתפתחותי בו הוא נמצא ועל החשיבות של נפרדות בתוכו עזרו לה להתגייס לתהליך. בנוסף, דיברנו על היכולת שלהם כהורים לעזור לליאור לסגל מיומנויות הרגעה וחוסן. בעוד שניתן היה לזהות את שיתוף הפעולה וההסכמה שעלו מצדם של רון ומיכל, עדיין הרגשתי את החשש מתהליך זה, ולכן שאלתי אותם האם יש משאב, תכונה או כוח שיוכלו לעזור להם בתהליך עם ליאור. מיכל בחרה ביכולת להאמין בעצמה ולהיות חזקה עבור ליאור, ואילו רון בחר ביכולת שלו להתמדה בתהליך.

על מנת לחבר בין היכולות בהם רון ומיכל בחרו לעבודה היום-יומית שעשו כבר בשלב זה, ביקשתי מהם להדגים לי כיצד הן באו לידי ביטוי לאחרונה. כל אחד מהם שיתף בסיטואציה שקרתה בשבוע האחרון והדגשנו שוב את היכולת שלהם לנווט בבטחה את התהליך. על פי לאוב (2001), "המשאב הוא כמו המייצג באופן סמלי זיכרון קונקרטי של ביטחון וכוח פנימי. כשם שהילד אוחז בחיתול המייצג עבורו את האם, הקליינט יכול לאחוז במשאב המעוגן המייצג עבורו תחושה של כוח פנימי". דרך העלאת הסיטואציה, המשאב שבחרו קיבל תמונה ברורה ואותת עבורם על קיומו של ציוד חיוני שכבר נמצא ברשותם בתהליך העבודה. באופן כללי, צורת עבודה זו תורמת לתקווה ולאופטימיות ביחס לאפשרות פתרון הבעיה, ומחזקת את המטופלים, גם כזוג וגם כהורים. רון ומיכל יצאו בתחושה כי יוכלו לצלוח את הדרך העומדת בפניהם, יחד.

לצאת מהתקיעות

הפגישה העשירית שלי עם רון ומיכל התרחשה לאחר שבועיים מהפגישה הקודמת. במהלך השבועיים שעברו עד לפגישה זו, תמכתי בהורים על מנת לדייק עבור ליאור את המעבר לשינה בחדרו כתהליך אמפתי המעודד עצמאות ובטחון. בפגישה הנוכחית, שיתפו אותי רון ומיכל כי ליאור כבר נרדם לבדו ובשבוע האחרון אף ממעט לקום באמצע הלילה. רון סיכם ואמר: "הרבה זמן רציתי לעזור לליאור אבל הרגשתי שמשהו כל הזמן תקוע. אני גאה במיכל שהיא עושה כאלה מאמצים בשביל ליאור וזה פשוט מרגש אותי לראות אותם יחד".

סיכום

הפגישות עם מיכל ורון נמשכו לאורך חודשיים נוספים וכללו התערבויות שנעשו במרחב ההורי, כך שלאחר 6 מפגשים נוספים הסתיים הטיפול בהצלחה. מתוך הטיפול שתיארתי וכפי שאני רואה זאת, במערכת ההורית האמוציונלית טמון פוטנציאל גבוה להפעיל תבניות עבר שאינן אדפטיביות. כשאלו מופעלות, קיימת האפשרות לעבד אותן מחדש ולהחליפן בתבניות אדפטיביות.

עוד מצאתי כי שימוש בגישת EMDR מאפשר לי לקיים את תהליך הטיפול בהורות בצורה עמוקה אך מהירה באופן משמעותי, שכן באמצעות האינטגרציה ואופן העיבוד בתהליך ניתן להאיץ את עיבודן של 10-15 אסוציאציות העולות מהמטופל בפגישה, לעומת עיבוד של אסוציאציה אחת או שתיים בגישה הדינמית. תהליך מואץ זה, מאפשר להורים לחוש את השינוי לו הם מייחלים בצורה מהירה יותר, לצד חיזוק כוחותיהם המניע את התגייסותם ומושקעותם בתהליך הטיפולי.

בהצגת המקרה המובאת לעיל ביקשתי להראות כי עיבוד אירועים קשים מעברה של מיכל תוך שימוש בגישת ה-EMDR, אפשרו לה לזהות, לעבד ולשחרר תבניות מחשבתיות והתנהגותיות שלא שירתו אותה עוד, ולפתח במקומן תבניות חדשות ואדפטיביות יותר, הנדרשות למימוש ההורות לה היא שואפת. זה הוא בעיניי ההיבט המספק והמרגש ביותר בעבודת EMDR, וחשוב לציין וללמוד מן המקרים בהם אנו מצליחים לתמוך במטופלינו בעת ההתפתחות הנדרשת מהם.

על הכותבת - חיה ספוקויני

עובדת סוציאלית ומטפלת מוסמכת בהבעה ויצירה (M.A.A.T), בוגרת שלב 1+2 בלימודי EMDR מבוגרים. מטפלת  בחרדה, דיכאון, טראומה ומשברי חיים. מקבלת לטיפול אונליין ובקליניקה ביישוב אלומה.

מקורות

אורן, א. (2003). EMDR: Eye Movement Desensitization and Reprocessing. אוחזר מתוך: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=35 

אורן, א., סגל, ד. (2020). EMDR: הפסיכותרפיה של המאה ה-21: תיאוריה, יישום, סיפורי טיפול. מודן.

מודן.ויניקוט, ד. ו. (2004). משחק ומציאות. עם עובד.

כהן, א. (2017). טיפול בהורות: גישה אינטגרטיבית לטיפול בבעיות ילדים באמצעות הוריהם. הוצאת אח.

לאוב ברורית (2001). מעטפת "חיבור למשאבים" בפרוטוקול EMDR הסטנדרטי. אוחזר מתוך: https://www.emdr.org.il/wp-content/uploads/2018/05/brurit-rc-heb.pdf

Bowlby, J. (1980). Attachment and loss: Loss, sadness and depression. London: Hogarth press

Bowlby, J. (1988). Developmental psychiatry comes to age. American Journal of Psychiatry, 145, 110

Fraiberg, S., Adelson, E., & Shapiro, V. (1975). Ghosts in the ursery: A Psychoanalytic Approach to the Problems of Impaired Infant-MotherRelationships. Journal of American Academy of Child Psychiatry, 14(3): 387-421

Maxfield, L., Melnyk, W. T., & Hayman, C. A. G. (2008). A working memory explanation for the effects of eye movements in EMDR. Journal of EMDR Practice and Research, 2(4), 247-261

Mikulincer, M., & Shaver , P. R. (2007). Attachment in adulthood: Structure, dynamics, and change. New York: Guilford Press

Mikulincer , M., Shaver, P. R., & Rom , E. (2011). The effects of implicit and explicit security priming on creative problem solving. Cognition and Emotion, 25, 519-531

Solomon, R. M., & Shapiro, F. (2008). EMDR and the adaptive information processing model: Potential mechanisms of change. Journal of EMDR Practice and Research, 2(4), 315–325