חיפוש

העברה שהיא בנקאית: ניסיונות למודלים חלופיים לתשלום בטיפול

עמית וולק

תודה למיקי תודר על המאמר 'שתיקת הכספים' ולאוהד מורן על הקריאה המקדימה וההערות.

הקדמה

במהלך שנות עבודתי כפסיכולוג, התנסיתי במספר דרכים חלופיות לתשלום השעתי ה'סטנדרטי' והמקובל בעבור הטיפול. ברצוני לשתף במוטיבציה להתנסויות הללו, לתאר את ההשפעה שלהן על היחסים הטיפוליים וכן לקשר זאת למחשבות לגבי ההקשרים הרחבים יותר של יחסי הכוח מטפל-מטופל. למעשה, ליישום כל הדרכים החלופיות שיתוארו נלוו תחושות "שצבעו" את היחסים הטיפוליים, באופן "שהכביד" על העבודה הטיפולית. בכל המקרים בהם יישמתי דרכים חלופיות, נדרש זמן רב עד שהעזתי לנסות שוב גרסה אלטרנטיבית כזאת או אחרת. אך למרות הכישלונות לכאורה בהפעלה של דרכים חלופיות לתשלום השעתי, חשוב לדעתי עדיין לעודד מוטיבציה של מטפלים להמשיך להתנסות בדרכים מעין אלו, ולו רק לצורך דה-מיסטיפיקציה של יחסי הכוח מטפל-מטופל.

המוטיבציה להתנסות בדרכי תשלום חלופיות

לאורך השנים, כמטופל ומטפל, אני מרגיש חוסר נחת ממודל התשלום השעתי – בתחילה התשלום נראה לי גבוה מדי, ובהמשך התפתחה בי ביקורת כלפי הרעיון של "מכירת שעה". הביקורת התעוררה לא בגלל ה'מכירה', אלא בגלל ה'שעה', וזאת מכיוון שלדעתי המחויבות הטיפולית היא להחזקה, שלא נכון לאמוד אותה ביחידת זמן של שעה. ההתנגדות לאמת המידה של שעה ומחיר שעה, נתלתה גם בשרירותיות המובהקת כל כך של אורך השעה הטיפולית (או ליתר דיוק: חמישים דקות) וכן ביחסיות של מחיר השעה. כך, מחיר שעה טיפולית בהרצליה שונה ממחיר שעה טיפולית בבת-ים, ומחיר שעה טיפולית בפריז, שם בעקבות תקנה ציבורית אנליטיקאים גובים 50 יורו לפגישה טיפולית, שונה דרמטית ממחיר שעה בניו-יורק שנע בדרך כלל בין 200$ ל- 400$.

היו אלה דווקא מייסדי הטיפול הפסיכואנליטי שהתנסו בשיטות תשלום חלופיות. לצד ההמלצה של פרויד (1913) על הימנעות מהנחות, בכמה מתיאורי המקרים שפרסם מתגלה כי נהג לעיתים לטפל בחינם, למשל בקתרינה "בת ההרים האוסטרית" (פרויד, 1895), ואפילו להציע למטופלת שבעלה פשט רגל לקבל ממנו הלוואה (Aron & Hirsch, 1992). באותה מגמה, מספרת רבייר על ההנחה שנתנה למטופל המפורסם שלה - ויניקוט (Rodman, 2003). גם מטפלים פסיכואנליטיים עכשוויים חורגים לא אחת מדרכי התשלום המסורתיות. דוגמא מובהקת לכך היא בולס, שבספרו Catch them before they fall, מתאר (2013) סשנים טיפוליים ארוכים שנמשכים מספר שעות, הניתנים למטופלים בנוסף לטיפול הרגיל, אך ללא דרישה של תשלום נוסף. לבסוף, ידוע לי, כי גם רבים מעמיתי המטפלים בהווה מתנסים בשיטות תשלום חלופיות, אך הכתיבה על כך לוקה בחסר.

דרכי התשלום החלופיות והעקרונות מאחוריהן

במאמר זה, אתאר את התנסותי בארבע דרכי תשלום חלופיות, כאשר הללו מתאפיינות בשלושה עקרונות מרכזיים. ראשית, דרכי תשלום אלה מאפשרות פרנסה למטפל, מהבחינה שהן עונות על הכלל 'אם הייתי (אני ואחרים) נוהג כך עם כל מטופלי - הייתי יכול להתפרנס'. עקרון זה מוציא מהדיון הנוכחי שיטות תשלום נהוגות כמו 'פרו בונו', או תשלום סמלי. שנית, דרכי התשלום החלופיות מתאפיינות בהתאמה למטופל ולתנאי חייו, כאשר הבחירה בחלופות התשלום נעשתה בהתאם לתנאי החיים המשתנים של המטופלים. לבסוף, הדרכים המתוארת מתאפיינות בהסכם ברור ולעיתים אף כתוב בין המטופל למטפל.

ארבע הדרכים החלופיות בהן יצא לי להתנסות: (1) סַחַר חֲלִיפִין, או "בַּרְטֶר": המטופל הביא לכל פגישה מאפה בית שהכין; (2) תשלום חודשי: המטופל שילם למטפל סכום חודשי קבוע וקיבל 'חבילת טיפול' מותאמת לצרכיו המשתנים בפרמטרים של מספר פגישות שבועיות, שיחות טלפון ומפגשים עם גורמים מערכתיים (גורמי רווחה, משפחה וכד'); (3) תשלום רשות: לתקופה מוגדרת, המטופל לא משלם, כאשר ניתנת לו אפשרות בחירה לשלם או לא, לכשיוכל לעשות זאת; (4) תשלום צמוד יכולת כספית: סכום התשלום מוצמד להכנסה או ליכולת הכספית של המטופל (רלבנטי מאוד בתקופת הקורונה בה חלק מהמטופלים ירדו בהכנסתם).

תוך טשטוש הפרטים המזהים של המטופלים, אציג עבור כל אחת מן הדרכים את הרקע לטיפול ולשיטת התשלום שנבחרה, וכן את השלכותיה על היחסים הטיפוליים.

נושאים נוספים שיכולים לעניין אותך:

ο טיפול פסיכולוגי בשירות הציבורי: הזול, המשתלם וההכרחי

ο על סטינג וגמישות: עשרת הכללים (הדיברות?) לטיפול מרחוק

ο טיפול פסיכולוגי במסרבים לטיפול – פִּתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר, פִּתְחוּהוּ רָחָב

סַחַר חֲלִיפִין או "בַּרְטֶר"

הקשר עם יגאל נוצר דרך אמו, עובדת ניקיון בתחנה פסיכולוגית ציבורית, כאשר שאלה אותי האם אוכל לפגוש את בנה על מנת לעודד אותו להתגייס לצבא. באותה תקופה יגאל היה בעיצומו של תהליך התחזקות דתי, הוא התנדב כעוזר לרב וגר עם הוריו. ניסיתי להסביר לאם שטיפול לא נועד לשכנע, אבל היא התעקשה שאפגוש אותו בכל זאת - "תכירו", אמרה. לפני הפגישה הראשונה שלי עם יגאל, האם שאלה כמה עולה פגישה. עניתי לה שזאת פגישת ייעוץ והיא תהיה ללא תשלום. אני חושב שמה שהנחה אותי לא לדרוש תשלום הייתה המחשבה שמדובר במפגש בעל מאפיינים חברתיים יותר מטיפוליים, שמצבם הכספי דחוק, וכן התחושה שמדובר בפגישה אחת בלבד.

יגאל הגיע לפגישה עם מאפה בית שהכינה אמו. הוא סיפר על עבודתו עם הרב, ועל חרם ואלימות שחווה בבית הספר היסודי. במהלך הפגישה הבנתי שמדובר בכל זאת במפגש טיפולי ולקראת סוף הפגישה הצעתי לו שישלם על הפגישות הבאות במאפה "שאתה תכין". הקשר עם יגאל נמשך כארבע שנים, בשנה הראשונה שילם באמצעות מאפה שהכין בעצמו ובשלוש השנים הבאות באמצעות מאפה שהכינה אמו.

ההתחלה הייתה מרגשת ומתוקה. יגאל הביא לרוב עוגת גבינה מוקרמת, ממנה נהנו יחד איתי גם המטפלים האחרים שעבדו באותו היום בתחנה ומשפחתי. די מהר, נוצרה כבר ציפייה ואף תלות אצלי ואצל הנהנים האחרים. לאחת הפגישות, הגיע יגאל ללא מאפה. האכזבה והזעם שהתעוררו אצלי היו עוצמתיים וגופניים הרבה יותר ממה שהייתי מצפה. נראה לי שהעוצמה הייתה קשורה למספר גורמים: תחושת ניצול שהודחקה אצלי עד לאותו הרגע בו יגאל הגיע ללא מאפה, ואולי גם לידיעה שבשונה מתשלום כספי, אי אפשר יהיה לצבור חוב ולכן הפגישה הנוכחית "לא תשולם". נראה לי שהעוצמה הייתה קשורה גם לציפייה הגופנית לדבר מאכל שהתבדתה.

בתחילת השנה השנייה לטיפול, בהתחלה באקראי ואחר כך באופן קבוע, עוגת הגבינה התחלפה במאפה בית מלוח שהכינה האם. במובן מסוים חשתי שזאת דרכה להודות על הטיפול בבנה, אך במובן אחר חשתי שהיא משתלטת על האינטימיות שהחלה להיווצר ביני ליגאל. כך או כך, המאפה שהכינה היה משביע וטעים יותר לאין שיעור לעומת העוגה שקדמה לו. לפני הפגישות - חשתי ציפייה מרוגשת למאפה, במהלך הפגישות - השתכרתי מריחו, ומיד בסיום הפגישה - ביס עסיסי. הסיפוק מהתשלום הפך להיות גופני, מיידי ועוצמתי.

בשנה השלישית של הטיפול, יגאל כבר היה פחות זקוק לפגישות בתדירות של אחת לשבוע. הוא למד, עבד ועבר לגור עם בת זוג במרחק מהקליניקה. ההרגשה שהפחתה במינון הפגישות נכונה לתהליך הטיפולי התערבבה אצלי עם התחושה ששיטת התשלום עליה הסכמנו מייצרת אצלי תחושה של ריגוש, ציפייה ועודפות שמפריעות להקשבה הטיפולית. לאחר שנה נוספת של מפגשים בתדירות של אחת לחודש - נפרדנו. ארבע שנים מסיום הטיפול יגאל פנה לעזרה שוב, בעקבות התקפי חרדה. הרגשתי שחזרה לפורמט ה"תשלום" המקורי אינה במקום, אך גם ששינוי למודל של תשלום רגיל יהיה לא נכון עבורנו. הפניתי אותו לטיפול, בתשלום רגיל, אצל עמיתה.

תשלום חודשי

לפני כ-14 שנה הקמנו יחד קבוצת מטפלים את מרכז 'מרחבים'. המרכז פועל בגישה מערכתית משפחתית, ומתמחה בעבודה במרחבי החיים ה'טבעיים' של המטופלים (בדרך כלל סביבת הבית או העבודה). המטופלים הם לרוב אנשים, נשים ומשפחותיהם שחווים משבר פסיכוטי, והטיפול מהווה במקרים רבים חלופה לאשפוז פסיכיאטרי.

מאחר ואנחנו מרכז פרטי, אחת ההתלבטויות הראשונות והחשובות שלנו הייתה כיצד ובכמה לתמחר את הטיפול הניתן. מלבד השעות הטיפוליות עם המשפחה, העבודה עם כל משפחה כרוכה בהרבה שעות של הדרכה, קשר עם גורמי קהילה, טלפונים, נסיעות ועוד. עבורי, שהמודל השעתי נראה לי כבר שנים לא משקף מציאות טיפולית (מזכיר יותר בייביסיטר או עובד קבלן זמני), הייתה זאת הזדמנות נפלאה לעבור מתמחור שעתי לתמחור חודשי.

למרות כל זאת, לא הצלחנו להתמיד במבנה הזה לאורך יותר מחצי שנה. כמעט עם כל המשפחות עמן עבדנו במבנה של תמחור חודשי בחודשי הטיפול הראשונים, נאלצנו לעבור לבסוף למבנה של תמחור שעתי. לרוב המשפחות היה קל יותר לשלם על שעות, מאשר על חודש, גם כשהמחיר השעתי היה לרוב גבוה יותר. אפשר לשער שהחשיבה במונחים של ליווי ארוך טווח (חודשי לעומת שעתי) לא הרשימה את רוב המשפחות. אולי תחושת השקיפות של המחיר השעתי, לעומת תחושת המסתורין של המחיר החודשי, הייתה אטרקטיבית יותר עבורן.

תשלום רשות

אופן התשלום ב'רשות' הוא לדעתי שכיח יחסית בהשוואה לחלופות התשלום האחרות המתוארות, ומוכרות לי מספר עמיתות שהנהיגו אותו לתקופות עם מטופלים מסוימים. תשלום 'רשות' לרוב עולה על הפרק כאשר מטופלת שכבר נמצאת בטיפול, לא יכולה לשלם יותר מכיוון שנקלעה למצב שאינו מאפשר לה זאת. המטפלת מציעה למטופלת להמשיך בטיפול ללא תשלום, או לשלם מחיר חלקי לתקופה קצובה (לרוב לפחות מספר חודשים), תחת האמירה שבשלב מאוחר יותר המטופלת תוכל לבחור אם לשלם או לא רטרואקטיבית, עבור הפגישות שנערכו ללא תשלום או בתשלום מופחת.

דבורה הגיעה לטיפול בגיל 16, בעקבות הסתגרות קיצונית, לאחר שקיבלה צו התייצבות ללשכת גיוס. עד לגיוסה התראינו בתדירות של פגישה שבועית. לאחר כחצי שנה מצבה הוטב, היא הרחיבה חזרה את החשיפה החברתית שלה ואף התגייסה. בשבוע הראשון של הטירונות חלה הדרדרות במצבה, היא חוותה קשיי נשימה והתקפי חרדה ארוכים. דבורה חזרה לטיפול מתוך אמונה שתוכל להיעזר. ההורים הרגישו שהטיפול לא עוזר לה והבהירו שאם ברצונה לחזור לטיפול - עליה לשלם עליו מכספה. דבורה הסכימה עם ההצעה שלי להגיע פעמיים בשבוע, כאשר על פעם אחת היא משלמת והפעם השנייה מצטברת לסכום שתוכל לשלם, או לא, בעתיד. סיכמתי איתה שהסדר זה יהיה תקף לחצי שנה. לאחר חצי שנה, המשכנו להיפגש פעם אחת בשבוע במימונה של דבורה. היא סיימה את שירותה הצבאי, לאחר שנה נוספת אף סיימה את הטיפול והחלה ללמוד באוניברסיטה במקביל לעבודה בחנות ספרים. מאז סיום הטיפול עברו כעשר שנים.

קובי, גרוש ואב לילדה, הגיע לטיפול בגיל 35. את סיבת הפניה הוא הגדיר כ"כאבי בדידות" לאחר הפרידה מאשתו. בשנה השלישית של הטיפול, קובי עזב את מקום עבודתו ולאחר כמה חודשים אמר שלא יוכל להמשיך בטיפול כי אין לו אפשרות כספית. הצעתי לקובי להמשיך עוד שנה בתשלום בגובה של שליש מהמחיר הרגיל, ואם ירצה ויוכל, ישלים למחיר הרגיל בזמן מן הזמנים. לאחר שנה סיימנו את הטיפול. חמש שנים מאוחר יותר, קובי יצר איתי קשר, ובקול מרוגש אמר לי שהוא רוצה להיפגש. נפגשנו, הוא סיפר לי על ההתפתחויות בחייו בחמש השנים שעברו ושילם את מלוא הסכום שנשאר מאז.

ככל שעוברות השנים ואני חושב על הטיפול בדבורה ובקובי, אני מבין שלמרות ההסכם חסר הציפיות לכאורה, "תשלמי או לא בעתיד", למעשה הייתה לי ציפייה כי שניהם ישלמו כאשר יוכלו. לגבי דבורה, אני מדמיין לפעמים שהיא שכחה את ההסכם ואז כועס עליה כ"כפויית טובה" ועל עצמי כ"פראייר". בפעמים אחרות, אני מדמיין שהיא זוכרת את ההסכם וחושבת שהרווחתי מספיק בטיפול, ואז שוב כועס עליה ועל עצמי כ"תאב בצע". לגבי קובי, אני מדמיין אותו כבעל חוב מיוסר "אסיר תודה" בשנת הטיפול במחיר המוזל וכן בחמש השנים אחר כך. בימים אחרים, כשאני חושב על ההסדר של 'תשלום רשות', אני כועס על עצמי כאחד שמתענג על טוב ליבו וחובות המטופלים כלפיו.

תשלום צמוד יכולת כספית

בעקבות התפרצות הקורונה, השכר של אלה וראובן, שני מטופלים שעובדים בחברות טכנולוגיה, ירד ל-80% מהכנסתם הקבועה למשך תקופה של חצי שנה. אלה ביקשה שארד בהתאם במחיר השעתי, ואילו לראובן הצעתי מיוזמתי מחיר מופחת של 80%. בתום התקופה (דצמבר 2020), עלה השכר של שניהם חזרה ל-100% ושניהם הזכירו מיוזמתם את החזרה לתעריף הטיפול הרגיל.

גם כאן, השקט הפנימי לא שרר. בזמן המעבר לתשלום צמוד ההכנסה תהיתי, 'אם אלה לא הייתה מבקשת, האם הייתי מציע לה את ההפחתה ל-80% מיוזמתי, כפי שעשיתי עם ראובן?. לאחר כחודשיים, זכתה אלה לממש אופציות שהיו ברשותה וביקשה לשלם את הפער שנצבר במהלך ששת החודשים בין המחיר הרגיל למחיר ה-80%. השמחה על האפשרות ל"בונוס", מיד נמהלה בתהיות נוספות. ההורדה ל-80% לא הוגדרה כ'תשלום רשות' ("הלוואה עם אופציה לשלם או לא"), ולכן תהיתי האם נכון לקבל את ההפרש הזה? אם ראובן יזכה בסכום כסף בעתיד (ירושה למשל) - האם ארגיש שיש לי זכויות לקבל החזר על ההפחתה? גם כאן, הסדר חלופי פשוט לכאורה, יצר לא מעט תהיות.

במהלך השנים, לפחות עם שלושה מטופלים שאני זוכר, עברנו ל'תשלום כפי יכולתך' בעקבות מצב של קשיים כלכליים. המטופל הגדיר סכום שעתי שהעריך שיעמוד בו לאורך זמן. בשלושת המקרים המדוברים, הסכום שהוגדר היה נמוך מהסכום המקורי. במקרה אחד כשליש ובשניים האחרים כשני שלישים. הכל היה טוב ויפה עד ש... בשניים מהמקרים השתפר המצב הכלכלי של המטופלים והם החליטו לשלם יותר. לכאורה, הכל יותר טוב, אבל בפועל, דווקא העלאת המחיר ביוזמת המטופלים בלבלה אותי. אז רגע, מי קובע את המחיר? המטופל או אני? אצל מי הכוח? ושאלה נוספת, למה הם לא חזרו למחיר המקורי המלא? ההחלפה בתפקיד "הנדבן" גם היא מבלבלת. אם בהתחלה, אני הייתי ה"נדבן" שמאפשר, פתאום זו המטופל ש"נוהג איתי ביד רחבה".

חשיפת השבירות והארעיות שביחסי הכוח מטפל-מטופל

במאמרה של מיקי תודר "שתיקת הכספים" (2012), היא מרחיבה ברגישות בעניין הפרמטרים שהופכים את נושא הכסף לטעון במרחב הפסיכודינמי. מבין ארבעת הפרמטרים שהיא מציינת, חשוב להרגשתי במיוחד הפרמטר של 'יחסי הכוח והשליטה'. השבירות והארעיות של הבהירות לכאורה ביחסי השליטה מטפלת-מטופלת נחשפות במערומיהן עם המעבר לשיטות תשלום חלופיות. לכאורה, התשלום מהמטופלת אל המטפלת מסמל את האסימטריה הברורה ביחסים, אך כל שינוי קל, ובטח שינויים משמעותיים יותר כפי שתוארו במאמר, מיד הופכים את הקערה על פיה וחושפים את השליטה ההפוכה, של המטופלת במטפלת.

בספר "פסיכיאטריה רדיקאלית" Beth and Steiner מגדירים (1988) את יחסי הכוח כמרכזיים בהבנת תחושת הניכור, המהווה לדידם את הגרעין המהותי של הקשיים הנפשיים. מדובר בתחושה של חוסר יכולת לחשוב, לאהוב, להרגיש שמחה או להיות חלק מהחברה האנושית. לפי הכותבים, הניכור הוא תוצאה של דיכוי שמלווה במיסטיפיקציה (סוג של מסתורין) והונאה, והם מארגנים זאת בנוסחה הבאה: ניכור = דיכוי + מיסטיפיקציה. ניכור, על פי Beth and Steiner, יכול להיות מופעל רק באמצעות שימוש בכוח. הכותבים טוענים שמטפלים מתעלמים מנושא הכוח, מפני שכמו שאר בעלי הכוח הם מרווחים מהעיוורון ליחסי הכוח - המיסטיפיקציה חיונית ליעילות הפעלת הכוח ולהימנעות מתחושות אשם בעניין.

הרעב שהתעורר בי ל'תשלום האוכל', והפיכת הכיוון לשליטה על גובה התשלום בשיטות התשלום האחרות ('רשות', 'צמוד הכנסה' ו'תשלום צמוד יכולת'), מדגימים עד כמה שבירה תחושת הבהירות של המטפל כשולט וכבעל הכוח. חשוב, לדעתי, שנהיה מודעים לשבירות הזאת ולאפשרות ההיפוך בכיוון השליטה והכוח, גם כאשר אנחנו דבקים בשיטות תשלום מסורתיות יותר. המודעות לכך שיחסי הכוחות יכולים להשתנות, מאפשרת לנו עמדה פחות זחוחה – דוגמת 'המטופל צריך אותי' ו'אני פה כדי לעזור למטופל'. לכאורה, בהיותנו אנשים מורכבים ומודעים, אנחנו ערים כל הזמן לארעיות ולשבירות של יחסי הכוחות בקליניקה (ובחיים), אך ההתנסות בשיטות תשלום חלופיות, מחלצת אותנו ממיסטיפיקציה רגשית של יחסי הכוח בכך שהיא הופכת את החוויה הזאת ליותר מוחשית וחיה.

החוויה של העברה תחת תשלום שעתי מסורתי בהשוואה לחוויית העברה בשיטות תשלום חלופיות, מזכירה לי את ההבדל בין חווית תשלום לחניה מסודרת לעומת חניה מאולתרת. כאשר אני מחנה את הרכב בחניון מסודר, עם נהלים ברורים וקבלות ממוכנות (לעיתים אפילו שמשודרות On line לטלפון הנייד) - אני מרגיש בטוח, נינוח וזחוח. לעומת זאת, כאשר אני מחנה בחניון צמוד שנראה מאולתר, במחיר נמוך בהרבה, עם קבלות ידניות - אני מרגיש מרומה וחסר שליטה. הידיעה שאני מרומה לא פחות בחניון המסודר, לא חודרת אלי רגשית ונשארת אינטלקטואלית בלבד.

מה שקרה לחלק מההרגלים החברתיים שלנו עם הכניסה והיציאה להסדרי הקורונה, מדגים יפה לדעתי, את הקשר שבין שיטות תשלום מסורתיות לחלופיות. עם הכניסה ל'תקופת הקורונה', הרגלים שהיו טבעיים כביכול, דוגמת לחיצת ידיים, העדר מרחקים חברתיים או פנים גלויות, הוחלפו בהסדרים חדשים שהפכו כבר כמעט להרגלים חדשים. באופן דומה, שיטות התשלום המסורתיות מרגישות לנו טבעיות, באופן שרק שינוי שמתחולל בהן מנסח אותן מחדש כהסדרים נסיבתיים. הפסיכואנליזה מצליחה לעיתים קרובות להניח סימני שאלה במקומות בהם הייתה נקודה (או סימן פיסוק אחר). התנסות בשיטות תשלום חלופיות, גם אם אלו בסופו של דבר לא צלחו לאורך זמן - עוזרת לדעתי להניח סימן שאלה כזה על שיטת התשלום השעתית הטבעית. סימן השאלה על שיטת התשלום, הוא למעשה גם דה-מיסטיפיקציה של יחסי הכוח מטפלת-מטופלת, ומהווה עוד צעד חשוב לדעתי להיחלצות מהניכור, שהיא ה-מטרה הטיפולית.

על הכותב – עמית וולק

פסיכולוג קליני מומחה ומדריך בפסיכותרפיה. שותף במרכז 'מרחבים' וחבר צוות בעמותה לטיפול פסיכולוגי בקיבוץ גבעת חיים איחוד ע"ש אמי הורוויץ.

ביבליוגרפיה

זיגמונד פרויד, יוזף ברויאר, מחקרים בהיסטריה : (1895-1893). תרגום מגרמנית - מרים קראוס. עורך - דרור גרין

מיקי תודר גולדין, שתיקת הכספים שיחות — כרך כ״ו, חוב׳ מס׳ 3, יולי 2012

Aron L., Hirsch I., Money matters in psychoanalysis. In: Skolnick N.J., Warshaw S.C. (Eds.), Relational perspective in psychoanalysis. Hillsdale NJ. & London, Analytic Press, 1992

Bollas, C., Catch them before they fall. New York, NY: Routledge, 2013

Freud S., On beginning the treatment. S.E., XII, 1913

Rodman F.R., Winnicot, his life and work. New York, Perseus Pub., 2003

Roy, Beth and Claude Steiner, eds. Radical psychiatry: the second decade. San Francisco: Beth Roy, 1988