חיפוש

תקציר מאמרו של בולאס (1989) : דחף הייעוד

פורסם על ידי זהר הגן

במאמרו דחף הייעוד (The destiny drive, 1989) בולאס עוסק במה שהוא מגדיר כדחף הייעוד הנובע מהעצמי האמיתי של האדם, ובתחושת הגורל, המנוגדת לו במידה רבה.

בולאס מתחיל את המאמר בהתייחסו לשני אלמנטים בטיפול הנראים מנוגדים: הליך הפירוק והליך הבנייה.

בהליך הבנייה, המטופל מביא חלום, נרטיב מסוים, או מחשבה, והמטפל, באמצעות בקשת אסוציאציות, "מפרק" את הטקסט עצמו, על מנת לגלות את התוכן הלא מודע החבוי בו. בולאס מציע כי במובנים מסוימים זוהי פעולה של הרס, המתבטאת פעמים רבות דרך מצוקתו של המטופל, כשמשנים את מהות סיפורו באופן זה. עם זאת, עם הזמן המטופל לא רק מתרגל לאופן פירוק זה של מה שהביא, אלא גם הופך לחלק אקטיבי בתהליך זה.

בולאס טוען כי הפירוק אפשרי רק עם המטופל מביע את מחשבותיו דרך התהליך של אסוציאציות חופשיות. בתהליך, האסוציאציות הן פירורי רמזים, בניסיון לגלות את סודות העולם הלא מודע. אם כך, האנליזה צריכה להתייחס אל האסוציאציה על מנת להציע אופציה לסב-טקסט הלא מודע. על מנת להתפרק, על המטופל לבנות, על מנת למצוא את האמת - על כל המטופלים לשקר.

פסיכואנליזה כהבנה של העצמי האמיתי

בולאס מדבר על השימוש הלא מודע של המטופל במטפל, כתהליך מבנה, כשלדבריו המטופל בונה את עולם האובייקט שלו מחדש דרך המטפל. אם הפירוק וההבנה של חלום המטופל מאיר את הפן האנליטי בתהליך הטיפולי, דיבור על ההעברה מדגים את הפן המבנה.

המטופל מתחיל את הטיפול עם העברה מסוימת למטפל, ובמהלך הטיפול הוא משנה את דעותיו ותחושותיו בהתאם לפנים שונים באישיותו. כמובן, השימוש בהעברות של המטופל, כמו האסוציאציות החופשיות, הן פירוק, התנערות מהאישיות ה"אמיתית" או ה"נגלית" של המטפל. כפי שאסוציאציות חופשיות חושפות תכנים חשובים, כך המטופל מבין דרך ההעברה את השיוך הפסיכולוגי של האישיות של אביו ואימו עליו. המטופל עושה במטפל שימוש, על מנת לבטא וללמוד את סגנונו האישי - את העצמי האמיתי.

בולאס מדגיש כי באופנים מסוימים, הקשב המנטאלי של המטפל לשני אלמנטים אלו - המפרק והמבנה - שונה. בפירוק טקסטים, המטפל מחפש את החומר שחושף משמעות. כדמות העברה, משתמשים בו כאובייקט והוא יימצא במצב מנטאלי מקבל ומכיל ולא אנליטי.

וויניקוט כתב על "האבולוציה הטבעית של ההעברה" והציע שרצוי כי תהליך זה לא יופרע על ידי פירושים. הוא לא התכוון שהמטפל לא ייפרש, אלא שלא יהיה מעורב כולו בפירושים. על ידי הבנת יצירת הפירוש כמפרק ובעל פן הרסני, ויניקוט מכיר בכך שלפעמים אנו חשים מחויבים לפרש כי אנו חושבים שזו מטלתנו כמטפלים. יצירת הפירוש יכולה להעסיק אותנו במשך רוב הפגישה הטיפולית, ולהפריע לפן הרצפטיבי של התודעה. על המטפל, לפי וויניקוט, לתת למטופל זמן להביע את עולמו הפנימי. זה כמובן לא מחייב נטישה של תהליך הפירוק.

בהתייחסות לשני אלמנטים אלו של הטיפול - פירוק והבנייה - אפשר לראות בפירוק כחלק מניסיון להבין או לחפש משמעות, בעוד שהבנייה של העצמי דרך ההעברה, היא דרך לבסס משמעות.

העצמי האמיתי והשימוש באובייקט

וויניקוט מתייחס לתהליך האנליטי כמרחב פוטנציאלי, בו למטפל יש אחריות רבה על יצירת החופש החופש והמשחקיות - כלומר ביצירת המרחב עצמו. אם המטפל לא קשוב לצורך של המטופל ביצירת אובייקט ההעברה שלו, אז בתהליך הטיפול, גם אם קיים, לא נוצר מרחב פוטנציאלי.

דרך אשליית ההעברה, יכולים להתעורר במטופל אלמנטים של הוריו, אחיו וחלקים מהעצמי שלו כילד. חלקים אלו מתעוררים לחיים, בתהליך שהינו מאפיין חשוב באופי ההעברה. אלו ההבדלים בין "לדבר על" ו"להיות" (האם, האב, הילד), כאשר רק באמצעות היות מישהו או משהו, המטופל יכול לבסס אלמנטים של העצמי האמיתי שלו בטיפול.

וויניקוט דיבר גם על יכולתו של התינוק להשתמש באובייקט. יכולת זאת הינה הבסיס ליכולתו של המטופל להתקשר לאובייקט. שימוש באחר הינו למידה מוקדמת להתקשרות לאחר. התקשרות קשורה לעמדה הדיכאונית, ולחרדה של התינוק לפגוע באובייקט. בשלב זה מבין התינוק ששנאה יכולה לפגוע באובייקט האהוב, ודרושה עבודת תיקון פנימית וחיצונית בעולם האמיתי. הקונספט של השימוש באובייקט מניח שלתינוק יש תחושה מבוססת של אהבת האובייקט, על מנת לשנוא בלי לחשוש לפרק את האגו או האובייקט עצמו. ישנה הבנה שהאובייקט שרד את פירוקו בתור אובייקט מופנם, הבנה שהיא הקלה והתחלה חדשה. התינוק יודע שהוא יכול להניח שישנה אהבה בינו ובין האובייקט ושהוא יכול להשתמש בו (בפנטזיה כמו גם במציאות) ללא דאגה לשלומן.

בולאס ממשיך לתאר את הנחתו של וויניקוט כי יש אנשים המתקשים לעשות שימוש באובייקט או לא עושים בו שימוש בו בכלל, כאשר בולאס מניח כי ויניקוט מתייחס בכך לאנשים שחיים דרך עצמי כוזב ולא יכולים להניח שהאובייקטים סביבם יכולים להכיל שנאה. בולאס מדגים זאת דרך הסיטואציה הטיפולית, בה יש מטופלים שכל כך מפחדים מהפנטזיות ההרסניות שלהם ומההשפעה של תחושות אלו, עד שאינם יכולים להביא את עצמם להשתמש באנליסט כאובייקט. בולאס טוען כי קושי זה יתבטא באופן אירוני בצורת אנליזה עצמית מודעת, כשהמטופל מפרש את עצמו מול המטפל, אותו הוא רואה כמפקח.

על האבחנה בין גורל לייעוד

בספרות הקלאסית גורל וייעוד חופפים במשמעותם. רק במאה ה-17 ניתן להתחיל לראות אבחנה בין שני המושגים. מושג הייעוד הופך לחיובי יותר, הייעוד הפוטנציאלי בחייו של אדם. אדם יכול להשיג את ייעודו אם הוא בר מזל, נחוש או אגרסיבי מספיק. לעומת הייעוד, רעיון הגורל נולד מהתרבות החקלאית, בה האדם תלוי בעונות ובאקלים למזונם, ולכן הגורל קשור לתחושה שחייו של אדם תלויים בידי שמיים ואינם נתונים לשליטתו.

המילה גורל באנגלית (FATE) נובעת ממילה לטינית שמשמעותה הצהרה נבואית, שמקורה במילה אורקל. גורל הוא הכוח שמחליט על תוצאות האירוע, עוד לפני שהתרחש. ייעוד (DESTINY), מקורו במילה הלטינית שמשמעה להיות קשור, בטוח, או להפוך לקשה. כך, ייעוד מקושר לפעולה ופחות למילים או לנבואה. אם הגורל מתהווה מנבואה ודבר האלים, אז הייעוד הוא הדרך אותה האדם יכול להגשים.

איזה מקום יש למונחים ייעוד וגורל בפסיכולוגיה? אדם שמגיע לטיפול בגלל מצוקה כלשהי, יכול להיות מוגדר כאדם שמר עליו גורלו. הוא סובל מדבר מה המפריע לו בחיים. אפשר להגיד שהסימפטומים שלו הם סוג של נבואה - תבין את הסימפטום, דרך אסוציאציות וגילוי המשמעות המעמיקה, והאדם יכול להיות חופשי מהקללה הרובצת עליו. אך בנוסף לגורלו, האדם מביא גם את ייעודו לטיפול - פוטנציאל שמימושו תלוי פחות במזל ובגילוי הסימפטומים של החלום. הייעוד קשור במעבר לעתיד, דרך השימוש באובייקט, והתפתחות העצמי האמיתי לה קוראת הפסיכואנליזה העברה.

בולאס מאמין כי ניתן להשתמש ברעיון הגורל על מנת לתאר את התחושה של אדם שהעצמי האמיתי שלו לא מתבטא בחיי היומיום. כך ניתן לקשר את תחושת הגורל לרעיונות העצמי הכוזב והחיים התגובתיים של וויניקוט. במקביל, ניתן להשתמש ברעיון הייעוד על מנת להסביר את התפתחות העצמי האמיתי; לשאול אדם אם הגשים את ייעודו, משמעו האם מימש את הדחף לבסס עצמי אמיתי. יצר זה לביסוס ייעוד, הוא הכוח המבקש להבין את העצמי. מתוך אובייקט מנטאלי ואמיתי, האדם מנסה להביע עצמו דרך החוויה.

עצמיות וייעוד

עבור "האדם הקלאסי", לפי בולאס, תחושת ייעוד מתייחסת לחלקים בעצמי שלא פוצלו ונשארו בתוך הסובייקט, הנותנים לו את התחושה שהוא בדרך הנכונה. על ידי שימור האשליה של התינוק שהוא יוצר את עולמו, האם, על פי וויניקוט, מאפשרת לו לחוות את האובייקט והסובייקט במקור. כך, גישה לאובייקט ולאחר מכן היקשרות לאובייקט, נבנית מחוויה קדומה זו של אובייקטים הנוצרים מהדמיון. כמובן שהתינוק יבין שזו אשליה, דרך טעויות של האם ודרך חוויות נוספות במציאות, אך החוויה של סובייקטיביות קדומה לא תיעלם לגמרי. הילד יישא בתוכו תחושה שהוא אחראי ליצירה ולשינוי של חייו, למרות המציאות הקיימת. תהליך זה של תחושת יצירה ואחריות על שינוי החיים, שלא מגיע עד כדי תחושת אומניפוטנטיות, יוצר תחושת ייעוד, שניתן לראות בה תחושה פנימית של התפתחות בזמן ובמרחב.

אם כך, לפי בולאס, תחושת הייעוד היא התחושה כי האדם מגשים תנאים מסוימים של סגנונו הפנימי, דרך אובייקטים משפחתיים, חברתיים, תרבותיים ואינטלקטואליים. תחושה זו, היא הדרך הטבעית להתפתחות העצמי האמיתי, דרך יחסי האובייקט, בעקבותיהם דחף הייעוד עולה. כאשר התינוק משתמש באופן איכותי באובייקטים החיצוניים, והוא מקבל טיפול טוב דיו מסביבתו - הוא יצליח לבסס את העצמי האמיתי שלו.

ייעוד

השלכה של העצמי הייחודי שלנו על האובייקט, משמעה שגם אם הסביבה מכווינה אותנו מעט, יש לנו תחושת דרך שבונה את המציאות שלנו (בולאס מציין כי איבוד הדרך יכול להסביר פסיכוטיים, המציגים כלפי חוץ תחושת אובדן דרך פנימית). אם הילד חי את העצמי האמיתי שלו, הוא יחוש בטוח לקבל תפיסות פנימיות ולהקרין אותן לאובייקטים המשמעותיים בחייו ועל עצמו. מתוך כך, ילד יכול לראות מטרה שהיה רוצה להגשים ובעזרת שימוש בדמיון להקרין את הפוטנציאל שלו של השגת המטרה לעתיד ולהכין עצמו לעתיד זה (לדוגמא ילד הרואה אדם אחר רוכב על אופניים, מפתח תשוקה לרכב בעצמו ודרך הדמיון, בו הוא רוכב על אופניים, הוא מעורר את הפוטנציאל שלו ומכין את עצמו לעתיד של רכיבה על אופניים). אם הכל כשורה, הילד יפתח תשוקה ועניין באובייקט. דחף הייעוד, עושה שימוש בהשלכה הלא מודעת של הפוטנציאל האישי שלנו, על אובייקטים בהם נעשה שימוש על ידי הילד ומרכיבים את חוויית העצמי האמיתי.

בולאס משליך הבנה זו על טיפול, בו אחת המטרות היא לאפשר למטופל להיות בקשר עם ייעודו, שכן הייעוד של המטופל הינו הביטוי המפותח של העצמי האמיתי שלו. כך, הטיפול, במקום להיות רק המקום בו צריך לפרק ולמפות את החומר של התהליך המנטאלי והגורל של אובייקטים פנימיים, הוא המקום בו המטופל גם מבסס את העצמי האמיתי שלו.

אם המטרה בטיפול היא להגיע לחומר לא מודע, אזי אפשר להגיד שבמצב בו אין עצמי אמיתי מבוסס, לא ניתן לגלות חומר זה, אלא דרך האובייקט, שם הוא למעשה נוצר. המטופל הורס את המטפל דרך שימוש בו כאובייקט, לו אנו קוראים העברה. כל העברה היא בעצם במובן מסוים פירוק של אישיות המטפל, ומהלך "אכזרי" זה חיוני ליכולת של המטופל להבין את סביבתו המוקדמת או לראות את העצמי האמיתי שלו דרך החוויות שלו. על מנת שהרס המטפל יהיה נכון, ויגיע מתוך דחף החיים ולא דחף המוות, על המטפל לאותת למטופל מתי הוא מוכן להרס הזה. לא תמיד המטפל מוכן להיות האובייקט. השאלה מתי צריך להיות כל אובייקט היא שאלה קשה, המצריכה יצירתיות ומחשבה.

בולאס מתייחס להוגים שיכולים להתנגד לדרישה מהמטפל להיות אובייקט, מתוך תפיסה כי זו פעולה אקטיבית בטיפול. אך הוא מסביר כי בבסיסה של התנגדות כזו, עומדת התפיסה כי הטכניקה הקלאסית הינה לא אקטיבית. עם זאת, בולאס מאמין שתפיסה זאת הינה שגויה. הבקשה מהמטופל לשכב על הספה והבחירה לא לענות לשאלותיו גם הן פעולות אקטיביות.

חלק מההמשגה של וויניקוט של העברה נגדית, מתייחסת לכך שההעברה הנגדית מכילה את פעולת ההתנייה; המטפל מתנה את המטופל בשקט שלו, חוסר החברות שלו והקשב המרחף שלו. זה יוצר מצב מסוים אצל המטופל, שמתאים לאנליזה. לדידו של בולאס, אפשר לעשות זאת גם עם מצבי האובייקטיפיקציה השונים. חשוב לציין שהמטפל מושפע מפעולה זו, ויכול להגיב דרך העברה נגדית ולאתגר את המטופל.

"עתידות"

אדם "גורלי", כלומר אדם המצוי כולו בעולם פנימי של העצמי וחווה ייצוג אובייקט שחוזר על עצמו שוב ושוב במגוון סיטואציות הנראות לו דומות, הוא כמעט חסר תחושת עתיד, שהינה שונה מהסביבה הפנימית אותה הוא נושא עימו. תחושת הגורל של אדם כזה, היא תחושת ייאוש מהניסיון להשפיע על מהלך החיים.

תחושת ייעוד, עם זאת, היא מצב שונה, בו האדם מרגיש שהוא מתקדם באופן בו יש לו יכולת להשפיע על עתידו. כל אדם שחי אפילו בחלקו את העצמי האמיתי שלו, ירגיש כי יש לו אפשרות להשפיע על עתידו ויבצע השלכה על העתיד, דבר שבולאס מכנה "עתידות". בולאס מציע גם כי אנשים בעלי תחושת ייעוד, משקיעים פסיכולוגית בעתידם. הם עושים זאת דרך הרס של העבר וההווה, על מנת לחפש תנאים מתאימים לעתיד.

הדחף להשקיע בעתיד נושא בקרבו אכזריות הכרחית של הרס, הנובעת מדחף הייעוד. האדם שחי מתוך תחושה פנימית של ייעוד הינו בעל כוח בבחירת האובייקטים המשמעותיים לו ולהשתמש בהם לפי הצורך שלו, בחירה המבוססת על הצורך להביע את העצמי האמיתי שלו. בתורו, יהיו לאדם זה אובייקטים דמיוניים (עתידות) שהם חיזוי של שימוש עתידי. אובייקטים דמיוניים אלו מעוררים עניין באדם, והוא חוקר אותם עבור העתיד ואף בעקבות כך ילמד בהווה שלו כלים שיעזרו לרצונותיו העתידיים.

אדם המרגיש שהגורל מכתיב את דרכו, ידמיין עתיד המואר באורו של הייאוש. במקום לחוש את האנרגיה מדחף הייעוד והעתידות האפשריות המפתחות אותו בהווה ומשמשות לחקור דרכי פעולה פוטנציאליות (דרך שימוש באובייקט), האדם הנשלט על ידי גורלו, מכיר רק את האורקל (הקול המחליט עבורו מה יהיה בעתיד, ללא יכולת לשנות זאת). מבט לעתיד רק יחזיר את הד האובייקטים המוקדמים - האם, האב או ההקשר התרבותי-חברתי. לכן אין אצל אדם זה משאלה למצוא את העתיד, והתחושה דומה לעירור מחשבות לא נעימות. אפשר לדבר על הדחקת העתיד באותו האופן בו מדברים על הדחקת זיכרון. אם יש בהם יותר מדי מצוקה, העתידות יודחקו.

אבדון העתידות לילד הוא אבדן מאוד ספציפי. כל ילד משקיע בהורה כאובייקט לעתיד, ויש לו תחושה לא מודעת של השימושים השונים בו לאורך התפתחותו, שמושים הקשורים להכרה בעצמי האמיתי. אבדן הורה לא מאפשר במובנים רבים שימוש בו כאובייקט. תחושת גורל, ההשלכה של מונחי ההווה לעתיד, ימנעו, והדחף למלא את הייעוד האישי לא יתפתח. כשהאדם מאבד עתידות, זהו אבדן של עצמיים פוטנציאלים. זהו הליך של אבל על מה שיכול היה לקרות ולא קרה. הכאב והכעס של אדם כזה, גדולים מאוד ומובנים.

בסיומו של המאמר, בולאס מדגיש את החשיבות של הפיכת הגורל לייעוד בעבודה הטיפולית, המתרחש באמצעות החיבור לעצמי האמיתי.

ביבליוגרפיה

Bollas, C. (1989). The destiny drive. The Christopher Bollas reader, 38-56