חיפוש

רוחות במשפחה המאמצת: תקציר מאמרה של ליפטון

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

מבוא

הסופר הפרואני מריו ורגס יוסה, הגדיר אהבה ארוטית כהתנגשות בין רוחות, שותופות ופנטזיות. כותבת המאמר, בטי ג'ין ליפטון, מציעה כי תהליך האימוץ ניתן להגדרה באותו האופן. לדבריה, סיפור האימוץ גם הוא סיפור מלא רוחות, פנטזיות, מסתורין ואנשים חסרים. האנשים החסרים זוכים למעמד של "כאילו" מתים, אך למעשה מדובר בדמויות נוכחות-נעדרות. סלמה פרייברג, הייתה הראשונה לציין את השפעתן של הרוחות הרודפות כל משפחה במאמרה הקלאסי Ghosts in the Nursery. עם זאת, היא לא התייחסה במסגרת עבודתה לרוחות של המשפחה המאמצת העולות ממעמקי האבל והאובדן של ההורים, ולאלו של הילד המאומץ ואמו הביולוגית. הרוחות של פרייברג הן התגלמות הרגשות המודחקים של חוויות עבר טראומטיות, אך רוחות האימוץ מייצגות בין היתר תינוקות אבודים, הורים שאיבדו אותם והורים שמצאו אותם. ליפטון מזכירה כי סיפור האימוץ הוא גם סיפור של אהבה ארוטית אשר כולל משיכה מינית, טראומה, אבל בלתי מעובד, דיסוציאציה ורגרסיה, אותם לרוב חווה כל אחד מחברי טריאדת האימוץ. המאמר הנוכחי מבקש להפוך את רוחות האימוץ לנראות, על מנת לסייע לאיש המקצוע לראות כראוי את ההורים המאמצים ואת הילד המאומץ באמצעות מיקוד המבט גם ברוחות המלוות אותם.

ממלכת הרוחות 

ליפטון פותחת חלק זה של המאמר בסקירה של הרוחות השונות אשר מלוות את חברי טריאדת האימוץ. בתוך כך היא מתייחסת לילד המאומץ, לאם הביולוגית ולהורים המאמצים:

רוחות של הילד המאומץ: הילד המאומץ מלווה ברוחה של האם הביולוגית, ברוחו של התינוק שהיה לפני שאומץ (כלומר הילד שיכול היה להיות אילו נשאר עם אמו הביולוגית) וברוחו של הילד שיכול היה להיות להוריו המאמצים. האחרונה, רוחו של האח היריב, תרדוף אותו לאורך החיים כאשר הוא עשוי להתחרות איתה או לוותר מולה ללא מאבק. לעומת זאת, רוחו של האב הביולוגי לעתים עשויה להיות שקופה עד לשלב בו הבוגר המאומץ יחליט כי הוא מעוניין לחפש אחריה, צורך המתעורר בדרך כלל לאחר מציאת האם הביולוגית.

רוחות של האם הביולוגית: האם הביולוגית נושאת עמה את רוחו של התינוק עליו ויתרה, אשר בדומה לטראומה שלה נותר קפוא בזמן. התינוק-רוח לעולם אינו נכנס לגיל שנתיים הנורא וגם אינו הופך למתבגר זעפן. במקרים בהם המאומץ הבוגר יוצר קשר עם האם הביולוגית, היא עשויה לחוות שוק של ממש לנוכח הפיכתו לאדם בוגר. בדומה לכך, רוחו של האב הביולוגי לעולם אינה עוזבת את האם ונותרים ביניהם "עניינים לא פתורים". גם רוחה של האם שיכלה להיות אילו גידלה את הילד שלה ממשיכה ללוות אותה והיא ערה באופן מכאיב לכך שאיש אינו רואה בה אם, אף על פי שילדה ילד. רוחותיהם של ההורים המאמצים מרחפות מעליה גם כן, ומעוררות תחושות אמביוולנטיות של הכרת תודה המלווה ברתיעה.

רוחות של ההורים המאמצים: ההורים המאמצים מלווים ברוחו של התינוק המושלם שלא יכלו להביא לעולם, שנולד מת, שנפטר בגיל צעיר או שלא הצליח להתממש מלכתחילה. זהו ילד שנראה כמוהם, חולק את תכונותיהם ומגשים את כל משאלותיהם. בניגוד לילד המאומץ, ההורים המאמצים עשויים להתעלם מרוחה של האם הביולוגית של הילד אך היא נוכחת במיוחד כאשר הילד מטיח "אתם לא ההורים האמיתיים שלי!".

הרוחות המלוות כל אחד מחברי טריאדת האימוץ ויוצרות 'ממלכת רוחות'. איש אינו כולל רוחות אלו בנרטיב המשפחתי מאחר והן מסוכנות מכדי שניתן יהיה להביאן למודעות. לכן, הן מצויות בדיסוציאציה ומודרות ל'ממלכת הרוחות' הלא מעובדת והלא מודעת. ממלכת הרוחות של המאומץ נמצאת במקום בו התינוק-רוח שוכן עם רוחה של האם הביולוגית. זאת, באופן מקביל לכך בעולם הממשי הילד המאומץ גדל עם הוריו המאמצים. כדי לשרוד במשפחה המאמצת, הילד המאומץ צריך לפצל את החלק מהעצמי שלו אשר מחובר לעולם הרוחות. ניתן לראות את עולם הרוחות של המאומץ גם כמציאות אלטרנטיבית, שמהווה ממלכה של כל מה שיכול היה להיות ושממנה נובעים החלומות והפנטזיות, חיוביים ושליליים כאחד, אודות החיים הפוטנציאליים עם האם הביולוגית. לעומת זאת, ממלכת הרוחות של האם הביולוגית, נמצאת במקום בו היא שומרת את תינוקה הסודי שלעולם אינו גדל ואת אביו שלעולם אינו מזדקן. למרות שבעולם הממשי היא חיה כאילו מעולם לא היה לה ילד, היא עשויה להימנע ממגע עם תינוקות של אחרים ולכאוב את ימי ההולדת של תינוקה. חלק מהאימהות הביולוגיות אינן משתמשות בתהליכי דיסוציאציה ואף מוסיפות לחפש את ילדן בפניהם של ילדים אותם הן פוגשות באופן אקראי. לבסוף, ממלכת הרוחות של ההורים המאמצים היא המקום בו מתקיים התינוק שלעולם לא נולד. הם עשויים לבקר בממלכה זו כאשר הם מחכים להשלמת תהליכי האימוץ אך כם להמשיך להיות בקשר עם אותו ילד-רוח בזמן שהם מגדלים את הילד המאומץ.

רוחה של האם הביולוגית והחיפוש אחר איחוד מחדש

כל הרוחות השוכנות בממלכת הרוחות הן עוצמתיות ויכולות להוות מקור לכאוס או לנחמה, אך רוח האם היא הראשונית והמשפיעה ביותר. ויניקוט היה מי שטען כי אין דבר כזה תינוק, אלא רק דיאדת אם-תינוק. בהתאם לתפיסתו, ליפטון מציעה כי אין דבר כזה תינוק מאומץ, אלא רק טריאדת רוח אם-תינוק-אם מאמצת. למעשה, התינוק המאומץ חווה טראומה כאשר הופרד מאמו הביולוגית וטראומה זו, לפי הפסיכיאטרית קלוטייר, היא ליבת הפסיכולוגיה הייחודית של הילד המאומץ אשר נושא בקרבו חרדה ראשונית. גונטריפ הניח כי תינוק מלא חרדה נסוג פנימה כך שהוא נותר בלתי מפותח ובתחושה שהוא טרם נולד. ליפטון מתארת כי תחושה זו אופיינית למאומצים רבים. התינוק לא חש כמיהה בלבד אלא גם זעם על האם הנוטשת. הזעם והחרדה עוברים דיסוציאציה, כך שהילד יכול להישאר בקשר עם האם האוהבת האידילית. אם זו מנחמת אותו ומגנה עליו, והיא זו שעומדת לצידו כאשר הוא צועק על אמו המאמצת כי היא "בכלל לא האם האמיתית שלו". בגיל מאוחר יותר, ילדים מאומצים עשויים לחפש את דמותה של אם אידיאלית זו אצל מורות, נשים בוגרות מהם או אצל בני ובנות זוג, אותם הם גם עשויים לנטוש כאשר אינם מממשים את פנטזיית האם נותנת הכל. חלק מן ההורים המאמצים חשים כי יוכלו להימנע מנוכחותה של האם הביולוגית אם יאמצו ילד שמגיע במקור מחוץ לארצם, אך זוהי כמובן אשליה מאחר ורוחה של האם הביולוגית נמצאת עם הילד בכל מקרה.

במאמרה של סלמה פרייברג משנת 1975, הרוחות עוזבות כאשר הוריו של הילד יכולים להיות במגע עם הרגשות והסבל שלהם מן העבר, כך שהם יכולים להפסיק להחיותם בקשר עם הילד. אם כן, כיצד משפחות מאמצות יכולות לשחרר את הרוחות שלהם, כאשר הן מופנמות באופן עמוק ומושתק כל כך?. לדברי ליפטון, דרך אחת היא להיכנס הלכה למעשה לממלכת הרוחות ולפגוש את ההורה הביולוגי, דבר שקורה בדרך כלל בעקבות אירוע משמעותי בחיי המאומץ, כדוגמת נישואים, לידת ילד, פיטורים, אובדן ההורה המאמץ וכדומה. במצבים אלו, הדיסוציאציה מתערערת ונפתחת גישה לצורך הפסיכולוגי באיחוד עם העבר והכרות עם המקום ממנו בא המאומץ. אפשרות זו מעוררת במאומץ על פי רוב התנגדות רבה, עקב הארגון המורכב של העצמי ביחס לטראומה המוקדמת והדיסוציאציה בה היא כרוכה. חלק מהמאומצים חווים בעיקר את הסכנות הנלוות לכניסה לממלכת רוחות זו: דחייה נוספת מהאם הביולוגית, פגיעה ואובדן ההורים המאמצים, אובדן העצמי המאומץ וחשיפת הפיצול הנפשי ששירת אותם במשך שנים. למרות זאת, מאומצים רבים בוחרים בסופו של דבר להתוודע לאם המאמצת, וגם כאשר הם חשים כי מוכנים לכך- במרבית המקרים מדובר בחוויה מטלטלת אשר מפגישה אותם לא רק עם משפחת המקור אלא גם עם טראומת הנפרדות, האבל הלא פתור והנטישה.

איחוד ורגרסיה

אחד ההיבטים ההופכים את האיחוד המחודש עם ההורה הביולוגי לקשה במיוחד הוא שכל הנפשות הפועלות עשויות לחוות רגרסיה אל העבר. המאומץ הבוגר עובר רגרסיה למצב התינוק שזה עתה נולד, האם הביולוגית עוברת רגרסיה אל מצב האם הצעירה שמוותרת על תינוקה, והפעם מצטרפים לדיאדה זו גם המאומץ הבוגר והאם הבוגרת. תחילה, המאומץ עשוי לערבב בין האם אותה הוא פוגש לבין האם-רוח האידיאלית. זוהי תקופת ירח דבש בה האם והילד עסוקים ביותר זה בזה ומחפשים אחר קווי הדמיון. במקרים רבים תקופה זו מסתיימת כעבור זמן מה ומפנה את מקומה למערכת יחסים רווית כעסים, הגבלות ואיסורים.

הצלחתו או כישלונו של האיחוד המחודש תלויים במידה בה המאומץ והאם הביולוגית הבינו בנפשם את ייצוגי העצמי של התינוק/ האם שאיבדו, ובמידה בה הם מסוגלים להבנות עצמיים חדשים ולהטמיע בהם את היחסים החדשים. בשלבי האיחוד הראשונים, לא משנה עד כמה הם מוצלחים, מאומצים רבים חשים אבודים בין שני העצמיים שלהם, כלומר העצמי שגדל והעצמי שיכול היה להיות להם. הבלבול הרגשי העצום, עשוי להקשות על האפשרות לאמפתיה בין האם הביולוגית לבין ילדה, כאשר כל אחד מהצדדים עשוי לחוש שהשני אינו מבין את הקושי של הנטישה או של ויתור על תינוק. בהתאם, פעמים רבות האיחוד מסתיים בפרידה נוספת.

ההורים המאמצים חשים פעמים רבות נטושים לנוכח האיחוד ועוברים רגרסיה זמנית למצב הרגשי של הזוג נטול ילדים. הם עשויים לחוש עלבון, אשמה (לא היינו מספיק טובים עבורו?), מידור וכעס, אך עם הזמן מגלים בדרך כלל כי לא רק שאינם מאבדים את הילד, אלא שהקשר איתו מתחזק מאחר ואין יותר סודות המעמיסים על התקשורת. עם זאת, בדרך כלל לוקח לכל הנוגעים לדבר שנים כדי לעכל את הנעשה, מאחר והאיחוד הוא דיאלוג מתמשך בין העבר להווה. החיפוש אחר האם הביולוגית מעורר לא פעם גם את רוח האב, את רוחות הסבים והסבתות, את רוחות האחים ורוחות נוספות, ובכך מייצר דרמה הנמשכת לאורך החיים.

המטפל כחוסם רוחות

מטפלים שעובדים עם ילדים ומתבגרים מאומצים, יודעים עד כמה קשה לגרום להם לדבר. רובם טוענים כי האימוץ חסר משמעות עבורם באופן אשר מייצג את הפיצול בו השתמשו מגיל צעיר. קבלת הכחשתו של המטופל היא חבירה אל קונספירציית השתיקה בה שותפים בני המשפחה, אך מטפלים שרואים את הרוחות המלוות את המשפחה מוצאים את עצמם במצב בעייתי. כלומר, הם סוכניו של הילד אך פעמים רבות מחזיקים במידע שניתן על ידי ההורים ונשמר בסוד מהילד, דבר שמביא לתחושה שהם קושרים עמם קשר שאינו בהכרח לטובת המטופל. במקרים בהם הם משקפים להורים את הצורך של הילד לדעת יותר על הרקע שלו, ההורים עשויים לחוש מאוימים מאוד והדבר עשוי להוביל גם לקטיעת הטיפול.

קושי נוסף טמון בכך שלצד ההכרה של המטפל בממלכת הרוחות, ייתכן שהידע כיצד להיכנס אליה אינו נגיש לו. בדרך כלל, מומלץ שהמטפל יעלה ישירות את נושא האימוץ ויגלה הבנה לצורך של הילד לדעת מי היו הוריו. במקרים רבים, עצם נכונותו של המטפל להתייחס לנושא "פותחת את השער" ומאפשרת לילד להרגיש ולעסוק בנושא האימוץ באופן חופשי יותר. על המטפל לקחת בחשבון כי בתהליך זה, ההעברה כלפיו עשויה להיות כאל ההורה הביולוגי, וכי ההעברה הנגדית עשויה לעורר במטפל תחושה כי הוא "הורה" מבין וטוב יותר מההורים המאמצים. קשיים שעלולים להתעורר בהקשר זה הם כעס של הילד על המטפל כאובייקט העברה המייצג את האם הביולוגית, או קנאה של ההורים המאמצים בקרבה שנוצרה בין המטפל לבין הילד החווה אותו באופן אידיאלי.

פעמים רבות, הורים פונים לטיפול מתוך תפיסה לפיה אין קשר בין האימוץ לבין הסימפטומים של הילד. במצבים אלו, על המטפל לכלול את ההורים בתהליך הטיפולי ולפגוש אותם הן בנפרד מהילד והן יחד איתו. על המטפל לסייע להם לפגוש את הרוחות שלהם בכדי שיוכלו להבין טוב יותר את ילדם. כך למשל, האם עשויה ללמוד להגיב להצהרת הילד על כך שהיא אינה אימו האמיתית, לא באמירה הכועסת כמו "אני כן אמא שלך!", אלא בהזמנת הילד לדיבור על תחושותיו ועל האופן בו הוא מדמיין את אמו. באופן דומה ושונה, מאומצים בוגרים מגיעים לטיפול מרצונם אך לא פעם מבלי לדעת כי קשייהם קשורים להיותם מאומצים. בהתאם, הם עשויים להיות מופתעים מאוד לנוכח שאלות של המטפל על הגיל בו נודע להם כי הם מאומצים, על הפנטזיות שנלוו לגילוי וכן הלאה. פעמים רבות המטופל מתקשה להיזכר בהיבטים מפוצלים ומנותקים אלו, וזיכרונותיו מתעוררים רק כאשר נוצר מגע עם הילד הפגיע שהיה. בשלב זה, יעלו גם זיכרונות הנוגעים לאסטרטגיות הרגשיות בהן נעשה שימוש כדי להתמודד ולשרוד את האימוץ.

אימהות ביולוגיות המחפשות עזרה מקצועית, נוטות לתאר את האיחוד עם הילד הביולוגי שמסרו לאימוץ כמערבולת רגשית המלווה בשמחה על האפשרות להיות יחד ובכאב על הזמן שהוחמץ. פעמים רבות, הן מופתעות מהרגרסיה שלהן עצמן ומהרגשות האימהיים המתעוררים בהן, לצד התרגשות ארוטית שמקורה בקשר לאב. בחלק מהמקרים אף נוצרים קשרים פתולוגיים של גילוי עריות, המבוססים על תהליכים רגרסיביים המציפים את משיכת האם לאב ואת כמיהתו של הילד המאומץ לקשר קרוב עם האם. תפקיד המטפל במצבים אלו הוא לסייע למטופלים להבין כי משיכה מינית אופיינית למפגשי איחוד מסוג זה, אך בו זמנית להכיר בסכנות הטמונות בקשר עריות מסוג זה ולכן גם להימנע ממנו. סכנות אלו של גילוי עריות עשויות להתעורר גם באיחוד בין נשים מאומצות לאביהן הביולוגיים, או באיחוד בין אחים שלא גדלו יחד עקב האימוץ.

סיכום

שאלה שעולה ביחס לאיחוד, היא האם לאחריו הרוחות הן עדיין רוחות. התשובה לטענתה של ליפטון היא גם כן וגם לא. כלומר, לאחר פרידה ממושכת הילת הרוחות אינה ממהרת להיעלם ויעבור זמן מה עד שהילד והאם הופכים לאמתיים זה עבור זה. מאומצים אשר יצרו עצמי המאורגן סביב פנטזיית האם-רוח האידיאלית, עשויים להצליח או שלא להצליח להסתגל למציאות של קשר עם אישה בשר ודם. אפילו אם האם היא מזמינה ומקבלת, המאומץ עשוי לחוש כרוח לצד שאר משפחתה, עמם לא חלק חוויות משותפות. לעתים המאומץ מגלה כי פנטזיית האיחוד עם האב הביולוגי נחסמת על ידי בת זוגתו של האב, אשר מאוימת מהופעתו של ילד אהוב המלווה ברוחה של מאהבת קודמת. במצב זה, המאומץ עשוי לסגת חזרה לממלכת הרוחות כדי לשמר את פנטזיית ההורים הביולוגיים. באשר לאם הביולוגית, במידה ואינה מסוגלת להסתגל לאדם שהתינוק הפך להיות, השונה כל כך מהילד שדמיינה, היא עשויה להעדיף לדבוק בתינוק-רוח. בדומה, ההורים המאמצים עשויים להימנע ממפגש עם הוריו הביולוגיים של ילדם המאומץ בכדי להשאירם בממלכת הרוחות ולהמשיך לחיות כאילו האיחוד מעולם לא התרחש.

לסיכום, ליפטון מתארת כי חשוב שמטפלים במאומצים יוכלו לראות את הרוחות המלוות את טריאדת המשפחה המאמצת ולהבין את האבל, האובדן והטראומה של כל אחד מהמשתתפים בה. מטרת הטיפול במצבים אלו היא לסייע להורים המאמצים לייצר קווי תקשורת פתוחים עם הילד בכדי למנוע נסיגה של הצדדים אל ממלכת הרוחות. לשם כך, על המטפל לסייע להורים להכיר ברוחות שלהם ולפחד פחות מאלו של הילד, כמו גם מהצורך שלו בידע על אמו הביולוגית ואיחוד עמה. ליפטון אף מציעה כי על הורים לחפש אחר האם באופן אקטיבי כדי שיוכלו להעביר את המידע הרלוונטי לילד במידה וירצה בו, לבקר עם הילד בארץ מוצאו וכן הלאה. כאשר הם מצויים בשלב האיחוד המחודש עם האם, המאומצים עצמם זקוקים לעזרה באינטגרציה של שני העצמיים שלהם, העצמי שגדל במסגרת האימוץ והעצמי שיכל להיות אילו הילד לא אומץ. בתקופה זו המאומצים פגיעים מאוד מאחר והם עשויים לחוש כי אין להם כל עצמי. כמו כן, הם מצויים בסכנה של הזדהות עם פגיעויותיה הפיסיות והפסיכולוגיות של האם הביולוגית באופן שמשמר את קשר הדם. לחלופין, במידה והם פוגשים אם מצליחה ומבוססת הם עשויים להתקשות לתפוס כי זו אינה אם צעירה שויתרה על תינוקה מאחר ולא היתה מסוגלת לגדל אותו. על המטפל, לסייע למטופל לעכל רבדים שונים אלו ולהביאם לידי נרטיב אינטגרטיבי חדש.

מקורות

Lifton, B.J. (2010). Ghosts in the Adopted Family. Psychoanalytic Inquiry, 30:71-79.