חיפוש
  • דף הבית
  • מאמרים
  • פרק מהספר מעגל החיים: בסרטים של אקירה קורוסאווה ותיאו אנגלופולוס

פרק מהספר מעגל החיים: בסרטים של אקירה קורוסאווה ותיאו אנגלופולוס

פורסם על ידי רות נצר

המבוא והפרק "מסע הנפש בסרט 'המבט של אודיסאוס' של אנגלופולוס" מתוך ספרה של רות נצר - "מעגל החיים - בסרטים של אקירה קורוסאווה ותיאו אנגלופולוס", מובאים באדיבות הוצאת רסלינג.

בסרטיהם של אקירה קורוסאווה ותיאו אנגלופולוס, מענקי הקולנוע במאה ה-20, משתקף עולם מיתי מרתק שמכיל שפע של ארכיטיפים, סמלים ומיתוסים של מעגל החיים. הניתוח המשווה של היצירות נסמך על הבנת הנפש לפי פסיכולוגית המעמקים של יונג, והוא מתמקד במוטיבים של המסע, החיפוש והשיבה הנצחית. ספר זה (שלישי שכתבה רות נצר על קולנוע בהוצאת רסלינג) מתבונן בשמונה פרקי חלומות של הסרט "חלומות" של קורוסאווה, ובמכלול סרטיו של אנגלופולס.

"חלומות" של קורוסאווה מתאר את מסע האינדיווידואציה מילדות עד זקנה; הוא מתעד את הדילמות השונות של האדם, המפגשים והמאבקים עם הלא-מודע והחוויות המשמעותיות. המוטיבים בחלומות הם: כורח הפרידה מהאם, האבל על הפרידה מהאלים ומהטבע, מאבק בעוצמות כוחות הטבע ובריחה לדמיון; מאבק ברגשות אשמה ובפוסט-טראומה של קרב, מאבק בהצפה של העולם היצירתי וסכנת השיגעון; מפגש עם ההיבריס הטכנולוגי והקרינה האטומית, הסבל של ההרס האקולוגי ושיבה על עבר כפרי פשוט ומפגש מפויס עם המוות.

סרטי המסע של אנגלופולוס עוסקים בחיפוש הנואש להשיב דבר-מה שהיה ואבד והוא בשורש נשמתנו. הרקע האישי לחיפוש הוא אחר האב שנעלם; מדובר גם בחיפוש אחר האישה והאהבה, כמו גם אחר המימוש היצירתי והעצמי האמיתי. באמצעות אודיסאוס ומיתוסים של יוון הקדומה משיב אנגלופולוס את היווני הפגוע ממלחמות המאה ה-20 אל שורש נשמתו במקורותיו ההיסטוריים, המיתיים והתרבותיים.

רות נצר היא פסיכולוגית קלינית, אנליטיקאית יונגיאנית ומדריכה בכירה; משוררת, אמנית וחוקרת ספרות וקולנוע. פרסמה ששה ספרי עיון, עשרה ספרי שירה וספר אוטוביוגרפי. מלמדת בבתי ספר לפסיכותרפיה יונגיאנית במכללת סמינר הקבוצים ובמכללת אורנים.

מבוא

הקולנוע, כמו המיתולוגיה, מבטא את מניפת אפשרויות הנפש ואת דגמי הגורל האנושי, כפי שהם מתגלמים מעתה בסיפור המצולם. במובן הזה הקולנוע, כמו המיתוס והספרות, מבטא את התשתית הארכיטיפית-מיתית של הלא-מודע הקולקטיבי הכלל אנושי, בווריאציות השונות שבהן הוא מתגלם בכל סרט וסרט. חוקרת התרבות קארן ארמסטרונג (Armstrong) אומרת שמיתולוגיה, ככל אמנות בעלת עוצמה, פולשת לתוך חיינו ומשנה אותם. את דבריה אפשר להחיל כיום על הקולנוע ועל האמנות כאחד (ארמסטרונג 2005 : 124). אלא שבעוד המיתוס הוא סיפור סמלי על תהליכי הנפש ודגמי ההתמודדות עם דילמות החיים, הקולנוע מנכיח לעינינו את גורלו של האדם החד-פעמי בזמן החד-פעמי של התרחשות גורלו.
 
הביטוי של הארכיטיפי בהתגלמותו הפרסונלית האנושית הוא המאפשר לנו את תהליכי ההזדהות, ההפנמה והמודעות העצמית. הוא מאפשר לנו לזהות שמדובר בָּנוּ. יתרונו של הקולנוע - בעקבות הספרות - על פני המיתוס, הוא שהמיתוס מביא את העלילה והמעשים של הגיבורים, ואילו הקולנוע כאמנות מביא את רגשותיהם הייחודיים. הסופר אהרן אפלפלד מנסח זאת כך: "דבר אחד אין לשלול ממנה [מהאמנות] - את מסירותה ליחיד, את דבקותה בתווי הפנים שבו, סבלו ופחדיו ומעט האור שמתנוצץ בו מדי פעם. כל אמנות אמת חוזרת ללא לאות ומשננת מעצם עשייתה, כי העולם עומד על היחיד" (אפלפלד 1979: 98). כאשר מובאים בקולנוע חלומות הם מעצימים את החווויה היחודית של היחיד מתוככי פנים עולמו, גם כאשר החלומות עוסקים במוטיבים כלל אנושיים-ארכיטיפיים.

מסע הנפש בסרט 'המבט של אודיסאוס' של אנגלופולוס

כמוטו לסרט, אנגלופולוס מביא את האמרה המיוחסת לאפלטון: "על הנפש המיועדת להתוודע אל עצמה - להתבונן בתוך עצמה". זוהי גרסה של המשפט הידוע מפתח מקדש אפולו. בתחילת המסע עדיין אי-אפשר לממש את המבט הפנימי, כפי שהגיבור עדיין לא יכול ליצור קשר עם האישה. לשם כך עליו לצאת למסע.


בתחילת הסרט אנו צופים עם הגיבור ועם הצלם מניאקיס בספינת מפרשים ריקה מאדם שנעה באופק, ואז הצלם מניאקיס נופל ומת. זו ספינה מסתורית, כעין ספינת רפאים מעולם אחר, שצבע התכלת שלה ושל מפרשיה הוא מהותה הרוחנית-הסמלית, מהות מחוזותיה האחרים, אלה שמעבר לנו, שמהם היא באה ואליהם היא מוליכה. אולי זו ספינתו של אודיסאוס המיתולוגי שגיבורנו משחזר בה את מסעו; אולי זו ספינת מסעה של הנשמה בים הנפש. כעין דמות נשית עומדת שם על הסיפון. הספינה היא אפוא ספינת המסע המיתי, שתמיד היה ותמיד יוסיף להיות מסענו שלנו.

הגיבור A יוצא למסע חיפוש כדי למצוא את הגלגלים האבודים של סרט זה. כך הסרט של אנגלופולוס מושתת על המיתוס הסמוי שמונח בתשתית היצירה האנושית כולה: מיתוס החיפוש אחר הישות הראשונית שאבדה.

כדי למצוא את גלגלי הסרט האבוד הגיבור יוצא למסע חיפוש אובססיבי, אל עמקי הבלקן השסוע במלחמת אחים קשה, בעיצומם של הקרבות, במטרה לגלות היכן הסרט. באודיסיאה שלו הוא עובר מיוון לאלבניה, ומשם למקדוניה, בולגריה ורומניה, עד שהוא מגיע לבלגרד וממנה לסראייבו החרבה. שם הוא פוגש את איבו לוי, האוצר של ארכיון הסרטים שברשותו מצויים אותם קטעי הסרט הנדירים. מה לו ולסרט זה? מהו אותו צורך אובססיבי, קיומי ממש, שבעטיו הוא מתעלם מסכנות המלחמה המתחוללת סביבו? מה הוא אותו אי-שקט שדוחף אותו לצאת למסע כזה שעל פניו נראה כאילו אינו שלו?

המלווה היווני המופיע בראשית הסרט מנסה לעצור אותו מלצאת למסעו: "זה אבסורדי - גם אם תמצא את הסרט, אין לך דרך לפתח אותו". ובכל זאת הוא יוצא למסע, בניגוד לאינסטינקט הטבעי של בריחה מסכנה אל העבר הבטוח. בעיניי, גיבור הסרט משול לדגי הסלמון שיוצאים למסע הפרדוקסלי של שחייה בכוון הפוך לזרימת הנהר כדי לשוב אל מקורו, אל מקום היוולדם, כדי להעמיד שם את צאצאיהם ולמות.

נהג המונית מדבר על יוון הגוססת, ובסיום הסרט, בתוך מראות המוות המייאש, מתקיימת בגיבור התודעה שכל זה אינו אלא "כעין לידה" - לידה מחדש של הסרט האבוד, שהיא גם לידה מחדש של נפשו מתוככי שיבתו מחדש אל עברו הרגשי וההיסטורי.

הסרט קרוי על שמו של אודיסאוס המיתולוגי, המיתוס הגדול והבסיסי של המיתולוגיה היוונית ושל התרבות המערבית. אודיסאוס, לעומת גיבורי מיתולוגיה אחרים, השלים מסע חיים ממושך, התמודד במשך שנים רבות עם משימות חניכה ומעברים, פיתויים ומכשולים, מול כוחות טבע ואדם, התגבש ושב למולדתו: אחרי מלחמת טרויה הוא מצליח לחמוק מהענק הקיקלופ, מהמפלצות סקילה וכריבדיס, מהנשים המפתות ומהסירנות, הוא מצליח לרדת לשאול ולצאת ממנו, והוא זוכר כל העת את יעדו - לשוב לביתו. לכן הפך לאבטיפוס הגיבור של מסע החיים כולו, כמו שגלגל הסרט שיש למוצאו, גם הוא סמל של גלגל החיים כולו; גלגל מחזוריות החיים והתנועה המתמדת של מסע החיים, תנועה שאחוזה בציר המרכזי של זהותו.

אנגלופולוס מתבסס על המקורות הרוחניים-לאומיים של יוון ארצו, כדי לאשש את הזהות של גיבורו היווני: על האודיסיאה, על אפלטון ועל סרט יווני שאבד.

הגיבור חזר אחרי 35 שנה אל ארצו. הוא כבר עבר את גיל 50. לפי יונג, במחצית השנייה של החיים עולים בנפש צרכים אחרים מאלה של החצי הראשון של החיים; צרכים רוחניים. תשוקת היצר וההישג מפנה מקום לגעגוע אל המשמעותי בעומק הנשמה, אז מתהווה חיפוש אחר מה שנדמה כי פעם היה אבל אבד אי שם בילדות, או בילדותה של האנושות, כשהכול עדיין היה פתוח, מלא ושלם, שהרי מאין לנשמה מה חסר לה, אלמלא הכירה אותו אי אז? אלמלא האובדן לא היה געגוע ולא היה כורח לצאת למסע.

מעבר לדימוי המיתי של השלם שאבד, בבחינת גן העדן האבוד, מתקיימים בחייו האישיים של הגיבור אובדנים מתמידים; הגיבור הוא זה שאיבד את מולדתו כשהיגר לארה"ב, איבד את אהובתו ביוון, איבד את הוריו, ובמסע הנוכחי שוב הוא נפרד ומאבד את מי שהוא פוגש, והפוגשים בו מאבדים אותו. בסופו של דבר, בסוף הסרט הגיבור מאבד את הדמויות המשמעותיות ביותר, את לוי ובתו - כלומר, את האב והאישה. אובדנים אלה מחייבים את קיומו של המבט שהוא גם המבט הקולנועי, שהוא הצלת הזיכרון. 

המסע כאן הוא אל פנים הארץ כאל פנים הנפש וחוצה גבולות, כמו חציית גבולות הנפש. בתחילת הסרט אומר הגיבור: "עברנו את הגבול ועודנו כאן. כמה גבולות ניטל עלינו עוד לעבור עד שנגיע הביתה?". עם המסע הפנים-נפשי של אודיסאוס של אנגלופולוס, אנו יוצאים למסע הפגישה עם עצמנו. כמו המסע שקפקא אומר עליו כי הוא "רק ללכת מפה, רק ללכת מפה" (קפקא 1974: 170).

כשהגיבור מגיע לעיירה פלורינה שבה כבר היה בעבר, עולים בו זיכרונות מלפני שנים רבות. הוא אומר: "ברצוני להישאר, מסיבות אישיות... אילו ידעת עד כמה, אבל איני יכול, עליי לנוע הלאה, חלמתי שזה יהיה סוף המסע [לשוב לפלורינה] האין זה מוזר? האין זה תמיד כך? בסופי תחילתי". ואף על פי שאינו מזכיר במפורש את אליוט, הרי הוא מתייחס לציטוט הידוע מתוך פואמה של ת"ס אליוט - "באחריתי ראשיתי" (אליוט 1999: 29). אנגלופולוס אהב את שירתו של אליוט והשתמש ביודעין במוטיב זה של סוף שהוא התחלה. ביטוי זה, שעוסק במסע החיים המעגלי, כפי שנבין בהמשך, הוא כעין מוטו של המסע.

המלווה אומר לגיבור: "אתה מוקסם מהסיפור של האחים מניאקיס". הגיבור עונה שזה מסעו האישי, ואז, ממש כמו המשך של הרהוריו, עוברת פתאום אישה והוא נזכר שזוהי אהובתו משכבר הימים, שלפני שנים רבות נפרד ממנה כאן, בתחנת הרכבת. האהובה צעירה כפי שהייתה אז. הגיבור הולך אחריה ומדבר אל נפשו, כאילו אליה :"הלכתי ורציתי לשוב ואבדתי, אובד בדרכים. אם אושיט ידי אגע בך, והזמן שוב יהיה שלם. הלוואי שאוכל לומר לך - חזרתי. אבל משהו עוצר בי. המסע טרם נגמר, עדיין לא".

הגיבור מגלה שהוא זה שאיבד את הדרך. הוא יוצא למסע אישי מאוד, מסע שיבה אל ארצו, אל עברו ואל מה שאבד הקשר אליו בנפשו, משמע: האישה האבודה. רק לאחר שיעבור מסע פנימי יוכל אולי הגיבור לגעת ואולי אף להיפגש איתה באמת; להיפגש עם רגשות של כאב, געגוע ואהבה.

מציאת האהובה מקבילה למציאת הסרט שישיב את תיאור תחילת המאה, את המבט הראשון על הכפריים, את מה שנחווה כשלמות תמימה של ילדותו שלו, אל הישן והפשוט - כביכול, בטרם הסתבכה התודעה בתחכום של עצמה. אבל הרי אל התמימות הראשונה אי-אפשר לשוב ואין שיבה לגן עדן משום שבפתחו עומד מאז ומעולם המלאך עם החרב המתהפכת. סוף הסרט מנפץ אפוא את המבט התמים.

גיבור הסרט A אינו נקרא בשמו. הוא נטול שם, כאילו עודו אנונימי לעצמו ושרוי בערפל של זהות. כשקרן אור נזרקת עליו בספינה ונשאלת השאלה "מי שם" - באה התשובה - "שום-איש". אנו נזכרים באודיסאוס שעונה תשובה זו לקיקלופ פוליפמוס שאודיסאוס עיוור את עיניו, וכך ניצל. זה השלב שבו אודיסאוס מצניע את קיומו כדי לבנות עצמו מתוכו, בתהליכי חניכה והעצמה פנימיים, כדי שבצאתו מהמערה של הקיקלופ יתריס בקול את שמו, כדי להיות מי שהוא באמת ולא "שום איש". אודיסאוס הוא דמות מופת מיתית שמאפשרת לנו להאמין כי אפשר לממש את מסע ההתהוות העצמית.

הסרט כולו עשוי הקבלות למסע אודיסאוס. אחת ממשמעויות השם אודיסאוס היא "זה הגורם סבל". הגיבור באודיסיאה בסרט זה גורם סבל לעצמו במפגשי ההתנסות שהוא עובר במסע. היכולת לקבל את הסבל של מסע החיים היא שמאפשרת לעמוד במסע, ומגדירה את זהותו (דימוק 1989: 178). בין השאר, יש להזכיר שהאל הרמס, מלווה הגיבורים במסעם, מעניק לאודיסאוס צמח כנגד השפעת שיקוי השכחה שקירקי נותנת לו, כדי שלא ישכח את יעדו. הזיכרון הוא הכוח נגד השכחה. הגיבור Aמצוי בְאודיסאה של מבטי זיכרון, של היזכרויות מיתיות, לאומיות ואישיות, וכל אלה יחד מרכיבים את זהותו. המבט שמאפשר את הזיכרון הוא גם הצילום עצמו, התיעוד הקולנועי שאותו יש להציל כדי לתעד את חיינו האישיים ואת עברנו, שכן בסופנו ובתחילתנו ההווה והעבר נפגשים ומתאחדים לזהות אחת, והזיכרון הופך את שום-איש לאיש, שכבר נושא בתוכו את כאב הגדילה.

הגיבור בסרט שב אל יוון ארצו, אל המבט מבעד המיתוס של אודיסאוס, אל הסרט של ראשית המאה. בדרך הוא פוגש אנשים, נשים ומקומות שהם תחנות בחייו, וכך נעשה המסע אישי יותר ויותר. באופן ברור מתגלמת השיבה האישית במפגש ההזוי עם אמו ומשפחתו כולה, כשהוא כמבוגר שב אל דמות הילד שהיה, אל תמונות חג משפחתיות מאושרות שבהן כולם רוקדים ושרים, ולפתע מופיעים נציגי השלטון הטוטליטרי ולוקחים את בני המשפחה אל הלא-ידוע הנורא, כפי שהתרחש בילדותו של אנגלופולוס, כשנלקח אביו ולא שב.

אנחנו צופים במשפחה בסצנה סוריאליסטית במחול אחרון ופרידה (קונדרה, 1981) כשם ספרו של מילן קונדרה - זהו שילוב של ארוס וטנטוס, חיים ומוות יחדיו, כמו גם ממש בסוף הסרט: כשנמצא סוף סוף גלגל הסרט האבוד ונראה כאילו המשפחתיות האבודה הוענקה לגיבור מחדש. הוא מחבק חיבוק אוהב את לוי האב ובתו, שמגלמת גם את האהובה האבודה, ושוב מתרחשים מעין מחול אחרון ופרידה שהיא מוות. כשנדמה שהשיבה הוגשמה, מתברר שמה שהשיגה ידו שוב אובד והופך לזיכרון.

מהלך המסע הוא הקו שמושך קדימה, אך מתעגל כדי לשוב ולסגור מעגל, במהלך של מפגש בין עבר להווה. סליל הסרט הוא כסליל החוט של אריאדנה, במיתולוגיה היוונית, שאותו היא מעניקה לתזאוס כדי שימצא את דרכו החוצה מן הלבירינט המסוכן. זוהי הדרך ההכרחית שמוליכה אל המקום הלא בטוח, אשר ממנו יכול הגיבור לשוב רק אם מצוי בידו חוט הדרך. אריאדנה של הגיבור בסרט היא האישה ששבה ומופיעה, אותה שחקנית שמחליפה זהויות, שהיא ריבוי פניה של דמות האישה המלווה את גורלו, האהובה האבודה שהגיבור מחפש, ושב ומאבד אותה.

כמו שאודיסאוס ישוב אל עיר הולדתו איתקה אחרי מסע של 20 שנה אל פנלופה, האישה שלו, אף על פי שפגש נשים רבות בדרך שניסו לפתות אותו, כך גם גיבור הסרט פוגש בדרכו שלוש נשים. המפגש איתן הוא למעשה תהליך של מפגש עם הנשי בתוכו: עם איכויות נשיות ועם כוחן, פיתוין ורגשותיהן, זהו מפגש עם הנשי שבצעירותו טרם היה יכול להתחייב לו וגרם לו לעזוב את האישה האהובה - ובתוך כך אבדה לו דרכו. בסוף המסע, במקום שבו נמצא הסרט ומתפענח, שם נראה שמתאפשר המפגש המיוחל. כמו אודיסאוס המיתי, הוא נדרש למסע ארוך ומסוכן כדי לפגוש את פנלופה שלו.

האישה - האנימה - היסוד הנשי בנפש הגבר, מגלמת את הרגשי, האינטואיטיבי, הטריטוריה הפנים-נפשית, הבלתי מודעת, שההתחברות אליה יוצרת את "הנישואים הקדושים" של ניגודי הנפש ומשלימה את עצמיותו. והרי כך גיבורנו אומר: "אם אושיט ידי - אגע בך, והזמן שוב יהיה שלם".

לפרטים נוספים וקניית הספר: www.resling.co.il