ישראל גולדשטיין
בס"ד
מאמר זה מתפרסם כחלק משיח מטפלים על מצפן להורות בזמננו. כותרת המאמר נבחרה בהשראת מאמרו של קלמן בנימיני (1984) – "הפסיכולוג באוהל ובשדה", שהפך למאמר קלאסי ולמטבע לשון בשפתם של הפסיכולוגים החינוכיים. במאמרו מתבצעת ההבחנה בין הבית המקצועי שהוא אוהל, לבין השדה - יציאה מחוץ לבית המקצועי. בנימיני מבחין גם בין בית המקצועי (האוהל) לבין הבית הפרטי של הפסיכולוג.
לתחושתי היום, אחרי ארבעים שנות עבודה כפסיכולוג חינוכי, מהן 36 שנה כמנהל שפ"ח - ההבחנה דלעיל לא מסייעת לי, בדומה להמשגות ותובנות שונות שכיוונו אותי במהלך חיי המקצועיים. הדבר בא לידי ביטוי בולט בדיאלוג הבין דורי.
במאמר זה אתייחס לקשיים שאני חווה הן בעבודתי והן במשפחה כסב לנכדים, תוך ניסיון למצוא כיוון בעקבות ספרה של דר' ניצה ירום "מצפן להורות ראויה". היכרותי עם ניצה היא מזה עשרים שנה מאז היותי סטודנט לפסיכותרפיה. מאז אני עוקב אחרי ספריה ופרסומיה, היא אכן מצפן עבורי.
העבודה כפסיכולוג חינוכי מכוונת לקידום בריאותם הנפשית של התלמידים במערכת החינוך ברמה של מניעה וטיפול, וזאת על ידי התערבויות ברמה הפרטנית, וברמה המערכתית - בעבודה עם הורים ומחנכים. בספרה החדש של ניצה ירום (2016) מתוארים שינויים במבנה הסמכות ההורית ומוצע בו עדכון למושגים מטעים בהדרכה ההורית, המבוססים על ידע מהעבר.
בשנים האחרונות, בד בבד עם האירועים הביטחוניים, אני נתקל כל העת במצבי משבר סביב אירועים שונים בעתות "רגיעה": ריבוי של בעיות התנהגות משמעותיות אצל ילדים החל מהגיל הרך, שמלוות משברים קהילתיים. הורים מיליטנטיים שבצדק רוצים להגן על ילדם הפרטי, אך לא בוחלים בשום אמצעי כדי לממש מטרה זו: החרמת הילד המפריע, השבתת הגן, תלונה במשטרה נגד גננות על כל חריגה ולו הקלה מנהלים וכדומה.
דוגמאות אלה מעלות שאלות נוקבות :
שאלות אלה נוגעות בשאלה הכללית של מה זה להיות מקצוען בעידן הפוסט-מודרני?
פרופ' אסא כשר מתאר חמישה רכיבים הנחוצים כדי להיות מקצוען (מעובד ע"י דיצה אבירי כמורה דרך לפסיכולוג החינוכי):
אני עוסק מזה שנים רבות באבחון וטיפול בילדים, נוער ומבוגרים עם ליקויי למידה, כשאני משתדל להיות נאמן לרכיבי המקצועיות המתוארים לעיל. יחד עם זאת, התהפוכות בתחום זה רבות, מכיוון שהוא נקשר היום עם התאמות בדרכי ההיבחנות. השמירה על אתיקה מקצועית בתחום זה היא אתגר משמעותי מאד. עמידה מול הורים, תלמידים ומחנכים, הנלחמים על מה שבעיניהם נתפס כזכות להיבחן בתנאים מיוחדים, היא לא פשוטה. מה שמצאתי כמועיל בקשר עם ההורים והתלמיד, היא ההתחברות אליהם דרך הסיפור האמפתי, בשונה מהסיפור החיצוני, המנוסח במונחים של DSM.
בתקופה שבה למדתי בבית ספר לפסיכותרפיה טיפלתי בבחור סכיזואידי. בתחילת הטיפול, היה חשש לתחילתו של תהליך חולני. חשש זה שאומנם התבסס על סימנים מדאיגים באנמנזה - היה קשור גם לביזריות בהתנהגותו. במצב עמימות זה, נאחזתי בתחילה בטכניקות מוכרות לי מעבודתי עם ליקויי למידה, אך גישה זו הוכחה עד מהרה כבלתי הולמת וכאשליה.
כאמור, חוסר ההבנה שלי למצבו של המטופל היה מלווה אי ידיעה, אך בתחילה לא התחברתי לתחושה זו.
קייסמנט (1988) מציין כי מטפלים צריכים לפעמים לשאת באורך רוח,בפרקי זמן ממושכים של הרגשת אי ידיעה וחוסר ישע. אז הייתי בשלבים של למידה שנתנו לי יתרון מבחינת הזכות שלא לדעת. היום, אחרי שנים רבות שעברו מאז - לקח זה משמש אותי גם בהתמודדות עם שינויי פרדיגמות מקצועיות.
התמודדות נוספת היא בתהליך ההדרכה של מתמחים מדור ה-Y, שהם מאד מכוונים מטרה "לתקתק". כיצד ניתן להנחיל להם את הצורך בהשתכללות מתמדת ובהבנה דיאגנוסטית? לעיתים זה עלול ליצור מתחים סביב קצב ועומק ההדרכה.
המקרה של המטופל דלעיל לימד אותי כי לאחר שפשטתי את גלימת "המומחה" - יכולתי להתחבר לרגשות שלי כהורה, אב לבנים שליווה אותם מרגע לידתם והיום עד החופה. אך כנראה שהיום, כסב לנכדים, אני ממשיך ללמוד על הבדלים שבין אבהות לסבאות בעידן הפוסט מודרני.
מאמר זה התפרסם כחלק משיח מטפלים על מצפן להורות בזמננו. לקריאת מאמרים נוספים בשיח זה לחצו כאן.
ישראל גולדשטיין - פסיכולוג חינוכי מדריך, מנהל שפח מרחבים, בעל מכון פרטי לאבחון וטיפול בילדים, נוער ומבוגרים עם בעיות למידה. חבר ועדה ארצית של שפ"י לליקויי למידה. בוגר בית ספר לפסיכותראפיה דינמית באוניברסיטת בר אילן.
בנימיני, ק' (1984). הפסיכולוג באוהל ובשדה: מבוא למחנאות מקצועית. פסיכולוגיה וייעוץ בחינוך, שנתון תשמ"ד, 45-53.
קייסמנט, פ.(1988) ללמוד מן המטופל, תל אביב, הוצאת דביר.
ירום, נ.(2016) מצפן להורות ראויה, מדריך לשיח הבין דורי, פרדס הוצאה לאור
