חיפוש

השפעת התאבדות על בני המשפחה - פרק מספרה של ד"ר שירלי אברמי

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

המילה "התאבדות" מפחידה. היא מפחידה משום שמדובר בטאבו מרכזי בחברה האנושית, מעשה שבל ייעשה, וגם אם ייעשה - לא ידובר בו. הסטיגמה והסוד האופפים את ההתאבדות מקורם גם באיסור המוטל עליה בחברות שונות, אך גם בבושה ובאשמה שקשורים אליה. מדובר בתופעה נפוצה - בישראל מתאבדים כחמש מאות אנשים בשנה, ובעולם למעלה ממיליון; ועדיין מי ששוקל התאבדות הינו בדרך כלל אדם בודד, שאפשר להציע לו מקום מגן, מנחם, מכיל ומונע; ולבני המשפחה הנותרים לאחר התאבדות חשוב להציע אוזן קשבת, אך גם הצעה לראות את התהליך שהם עוברים כחלק מ"סינדרום שאירי ההתאבדות": רגשי אשמה וכעס, תהיות לגבי המרכיב הגנטי האפשרי, ושאלות שיוותרו לעד פתוחות, לגבי המניע למעשה - הינם נחלתו של כל מי שחווה התאבדות במשפחתו. מתן מקום שבו יוכלו בני המשפחה הנותרים, וגם אנשים אחרים שהיו בקשר קרוב עם מי שהתאבד - חברים, מורים, מדריכים, עמיתים, מפקדים בצבא, ואחרים, להביע את הרגשות הקשים שההתאבדות מייצרת אצלם, מחייב למידה והבנה של המקום הזה, של החוויה שהם עוברים, הפחדים שהיא מעוררת בהם, והשאלות לגבי עצמם. 

את כל אלו מציע הספר "עדיף שהיה מת במלחמה: השפעת התאבדות על בני המשפחה" (If Only He Had Died in the War: The Impact of Suicide on Surviving Family Members), שכתבה ד"ר שירלי אברמי. הספר כולל הן ראיונות עם בני משפחה של אנשים שהתאבדו, הן עיגון תיאורטי, והן תובנות והצעות לתהליכי שיתוף ושיקום. הספר עוסק גם בקשיים ובצרכים של מי שטיפלו באנשים שהתאבדו בסופו של דבר, החווים חלק מהפחדים והתהיות, רגשי האשמה והשאלות הללו.

למה הספר הזה חשוב למטפלים? כפי שמעיד שמו, הוא עוסק בהשפעתה של התאבדות על בני המשפחה הנותרים. הסוד והסטיגמה האופפים את ההתאבדות, גם כיום, אפלים עוד יותר כאשר מדובר על בני המשפחה הנותרים לאחר התאבדות, שלסבלם כלל אין מודעות. מה עובר עליהם? מי מסייע להם, אם בכלל, באבלם? מה מייחד את האבל לאחר התאבדות, לעומת תהליך האבל בעקבות מוות 'רגיל'; ומה 'לא רגיל' בהתאבדות, ובהשפעתה על בני המשפחה? כיצד ניתן לסייע להם? הסוד, האשמה, הבושה וההכחשה מונעים מבני מהמשפחות, במקרים רבים, לא רק לקבל עזרה, אלא אפילו להבין שהם זקוקים לעזרה. ספר זה יאפשר למטפלים להבין וללמוד כי הקשיים שמהם סובלים המטופלים הינם נחלתם של מרבית "שאירי ההתאבדות"; וכי יש מהם מוצא ואופני שיקום והתמודדות, שמוצגים בספר ממקור ראשון, דברים בשם אומריהם. 

 
אובדנות מפחידה גם את החוקרים עצמם, ולכן, כנראה, למרות שמדובר בתופעה נפוצה, המחקר עליה אינו רב, ועוד פחות מכך ניתן למצוא מחקר על שאירי התאבדות - Suicide Survivors - שבהם עוסק ספר זה. הדבר נכון בעולם כמו גם בישראל, שבה נושא שאירי ההתאבדות כמעט לא נחקר, וספר זה הינו אחד הבודדים העוסק בו. המהדורה האנגלית, שיצאה עכשיו, מעדכנת ומוסיפה מחקרים חדשים ולמידות נוספות שנעשו בנושא, מאז יצאה לאור המהדורה בעברית, לפני כעשור. 
 
הספר כולל מספר חטיבות: 
הקדמה מאת פרופ' אלברט ס. קיין, מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת מישיגן, שהיה הראשון שטבע את המושג "שאירי התאבדות", Suicide Survivors, ושחקר אותו. 
בפתח הספר מובא רקע תיאורטי על תופעת ההתאבדות עצמה, כפי שהיא מוסברת על ידי מומחים מדיסציפלינות שונות - פסיכולוגיה, פסיכיאטריה וסוציולוגיה; מחקרים, מקלאסיים ועד עדכניים, שבחנו את האובדנות, וכן ניסיונות לייצר מודל משותף, אינטר-דיסציפלינארי, להבנת התופעה. פרק מבוא זה כולל גם סקירה של יצירות שעסקו בהתאבדות, בספרות ובשירה, ושל אנשים שהתאבדו - סופרים, משוררים וציירים. 


עיקר הספר הינו ראיונות שערכה המחברת עם הורים, אחים, ילדים ובני זוג של אנשים שהתאבדו. בכל אחת מהקבוצות מובאים מספר ראיונות וכן מחקרים, מאמרים, ורקע תיאורטי על קבוצה ספציפית זו, בהיבט של השפעת ההתאבדות עליה. כך, מציג הספר ומביא לידי ביטוי את רגשי האשמה הייחודיים של ההורים שילדם התאבד (למרות שרגשי אשמה הינם חלק ממה שחווים מקורבים לאחר התאבדות, בכל מקרה); את שאיפתם של ילדים, שאביהם או אמם התאבדו, להצליח במעגלי חייהם כבוגרים, אולי כדי "להוכיח להורה שטעה", את מילוי המקום של ההורה החסר, ונטילת תפקידים הוריים; את האמביוולנטיות של בני הזוג לגבי יצירת קשרים חדשים; את תחושותיהם של אחים, כי תשומת הלב ההורית ניטלה מהם, ועוד. 
 
העובדה שהמחברת הציגה את עצמה למרואיינים כחלק מהקהילה - אביה התאבד כשהיתה ילדה - יצרה אווירה פתוחה, "מֵעֵבר-מִזה של הסטיגמה", ואפשרה להם לפתוח צוהר אל תכנים אינטימיים, פנימיים ומרגשים של החוויה שלהם, סיפורם וסודותיהם. 

שתי חטיבות ייחודיות נוספות לספר הינן הפרק "עדיף שהיה מת במלחמה", הבוחן במבט ממוקד את ההירארכיה של השכול בישראל, שבראשה עומדים הנופלים בקרב, ובתחתיתה המתאבדים; ובתוכה גם את ההירארכיה בין המתאבדים לבין עצמם, בבחינת המיתוס של אורי אילן, שהתאבד בשבי הסורי, וסוגיית ההתאבדויות בצה"ל. 

פרק מיוחד נוסף, "התאבדות חסד" - Mercy suicide - מביא ראיונות עם בנות שהוריהן התאבדו סביב חולי או זיקנה, ומציג שתי נקודות מבט מרתקות ומורכבות בהתייחס להתאבדויות אלה.

"הספר מעשיר את הספרות המחקרית בנושא, ומציג פרספקטיבה ייחודית ורחבה של השפעת ההתאבדות על הורים, ילדים, אחים ובני זוג, באופן שמאפשר לקבוצות השונות להאיר זו על זו. הספר מאפשר לנו הצצה ייחודית לעולמם של השאירים, שאותו חווה בדרך כלל כל אחד מהם לעצמו... בכך הוא מוציא אותם מעולם הצללים של הסוד והסטיגמה". (פרופ' אלברט ס. קיין). 

מוּנעת על ידי המשימה להביא את הסבל האישי והסמוי לפן הגלוי של המודעות ציבורית, יצאה שירלי אברמי למסע אישי כואב, אך גם מרפא ומשקם. מטרתה היתה לגלות כיצד משפיעה ההתאבדות על קבוצות שונות של בני משפחה, והיא עשתה זאת באמצעות ראיונות, שבהם זיהתה עצמה בגלוי כחלק מקהילת השאירים. האותנטיות של הספר נובעת מניסיונה האישי של המחברת, ובמסע זה גילתה רבות על אחרים, וגם על עצמה: על הכאב והאובדן, אך גם על השיקום והתקווה.

זהו ספר ייחודי בנוף הספרות המקצועית, משום שהוא מצוי בתווך שבין הראייה הטיפולית-מקצועית, מבוססת-הראיות, לבין הסיפורים האישיים וחווייתה של המחברת. שני חלקים אלו מאירים זה את זה, ומעשירים את הקריאה, ואת כלי היישום הטיפוליים שיוכלו לנבוע ממנה.