חיפוש

כשגברים מטפלים בגברים הטרוסקסואלים - סקירת ערב עיון

פורסם על ידי עמיעד אברהמס

בתחילת חודש יוני, בביתה הנעים והמזמין של עירית קליינר פז, התקיים ערב שכותרתו "המעשה הטיפולי ותשוקה מינית: כשגברים מטפלים בגברים הטרוסקסואלים" שנערך מטעם הפורום הישראלי לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה התייחסותית, וצוות מטפלים גיי פרנדלי. הערב עסק ברבדיה השונים של מערכת היחסים בין המטפל הגיי למטופל הסטרייט.

את הערב הנחה ד"ר עופר מאורר, פסיכולוג קליני ומנהל בית הספר החדש לפסיכותרפיה, וממקימי המכון הישראלי לסכמה תרפיה.
מאורר פתח את הערב בשירו של חזי לסקלי- אבא:


אבא / חזי לסקלי
שנאתי את אבא
שלי
יותר
משאהבתי אותו.
אך פעם,
בזמן מהזמנים שאינני זוכר
כמעט,
כנראה שאהבתי אותו בכל מאודי, כנראה רציתי אותו,
קרוב לודאי שערגתי אליו, וזהו.

השיר שימש כקריאת כיוון, והיבטים שונים שנפרשו לאורך הערב הרחיבו את משמעותו. בסוף הערב עלו נושאים רבי עצמה הנוגעים למקומו של האב בזהותו של הגבר, ובזהותו של הגבר הגיי בפרט.

הדובר הראשון היה סטיב קוצ'וק, פסיכואנליטקאי ניו יורקי, שבין מגוון עיסוקיו עורך את המגזין Psychoanalytic Perspectives, ומשמש כמדריך וחבר סגל במרכז סטיבן מיטשל ללימודים התייחסותיים. בשנה שעברה יצא לאור ספרו:
Clinical Implications of the Psychoanalyst's Life Experience: When the Personal Becomes Professional (Routledge, 2013).

קוצ'וק עסק בפעולה הטיפולית של תשוקה גברית ובאפקט הטיפולי של תשוקה בין גברים, כאשר כותרת הרצאתו היתה "אנא- אל תרצה אותי: הפעולה הטיפולית של התשוקה הגברית בטיפול בגברים הטרוסקסואליים".
קוצ'וק תוהה האם הכניסה שלנו כמטפלים לעולם הטיפול נובעת מתוך חיפוש אהבה, ומציין כי במשך שנים רבות, התיאוריה והפוליטיקה של הפסיכואנליזה הגדירה את חיפוש האהבה של המטפל כנושא שאסור לעסוק בו, ועל אחת כמה וכמה בנושא תשוקתו של המטפל. ההעברה האירוטית של המטפל למטופל הודרה עד כדי התכחשות של ממש לעולמו הפנימי של המטפל.
קוצ'וק תיאר את האופן בו ההתאהבות של המטופל במטפל מהווה הזדמנות לחוות אהבה מתקנת. יתר על כן, האפשרות של המטפל לאהוב את המטופל כפי שהורה אוהב את הילד, מהווה הזדמנות לאהבה בעלת ערך טיפולי. ההעברה האירוטית, "אסורה" ככל שתהיה, הודחקה כפליים כאשר היה מדובר בקשר בין שני גברים, וקוצ'וק מזכיר בהקשר זה את דבריו של הירש, שכמטפל הטרוסקסואל מציע כי פחדו של המטפל מהתשוקה הוא העברה נגדית לפחד שהמטופל חש.
ומה על המטפל ההומוסקסואל? מה מקומו ברתיעה מגילויי תשוקה (גם לא מדוברים)? חוויית הבושה, וחווית הפחד מגילוייה של תשוקה (בהבנה הראשונית של תשוקתו של העצמי, ומאוחר יותר, בחשיפה לחברה), מוכרות למטפל ההומוסקסואל מחוויותיו כילד וכנער. בתחושות אלה מעורב גם הפחד מדחייה (דחייה שמול המטופל הסטרייט יכולה לנבוע מפחד מדחייה מתוך הומופוביה, ודחייה ממטופל גיי, שיכולה לפגוע ברצון של המטפל להיות נחשק).

הערב התמקד בהעברה האירוטית של המטפל הגיי מול המטופל הסטרייט.
קוצ'וק מייחס חשיבות רבה להיסטוריה האישית של המטפל ומתאר כי המפגש עם מטופל הסובל מהיעדר אב מחדד אצלו את ההיסטוריה האישית שלו עצמו. הוא מתאר טיפול בגבר סטרייט, שגדל בסביבה משפחתית קשה ולא מאורגנת, בה הוטל עליו עול הטיפול בבני משפחה מבוגרים. אמו מתוארת כמפוזרת והמומה, ואביו כמי שנעדר מהבית לעיתים קרובות. גם כאשר היה בבית, האב היה בגדר נעדר- שקט וסטואי. המטופל מתאר בדידות גדולה שחווה בתור ילד ונער, וכן חוויות של אלימות בביה"ס ובבית.
תוך כדי המפגשים, מבין קוצ'וק כי החיבה שחש כלפי המטופל (הנאה מאד בעיניו) בתחילה, הופכת להתאהבות של ממש, ומבין כי אולי הוא חווה את שהרגישה אמו של המטופל. חשוב עוד יותר, קוצו'ק מציע שחווה את שחש אביו של המטופל- אהבה הגובלת במשיכה אירוטית. ההבדל הוא שהאב נבהל מהרגשות העזים, ובתגובה התנתק והתרחק מהבן. קוצ'וק, לעומתו הכיר ברגשות אלה, וגם אם היה מופתע מהם ומעוצמתם ומבולבל בשל הופעתם במערכת היחסים הטיפולית, היה מסוגל להכיל אותם, לתת להם להיות.
קוצ'וק אמנם לא דיבר על תחושות אלה עם המטופל, אך ידע כי באופן מסוים המטופל חש אותן באותו אופן בו הילד יודע על אהבת הוריו וחווה אותה גם אם היא לא תמיד מדוברת. קוצ'וק סיפק למטופל את המבט האוהב והמעריץ שהיה חסר לו בקשר עם אביו. [קריאה של המשפט האחרון מעלה תהייה לשונית-תחבירית: למי היה חסר בקשר עם אביו, לקוצ'וק או למטופל? כפל משמעות זה מייצג את החסר שקיים אצל שניהם, החסר המתמלא בטיפול]. האהבה שזכה המטופל לחוות בקשר עם קוצ'וק אפשרה לו לאהוב בעצמו, גם מחוץ לחדר הטיפולים. במהלך הטיפול נכנס המטופל למערכת יחסים, התחתן והיה לאב בעצמו. לכמה טיפולים אף הביא המטופל את בנו הפעוט. בכך נתן למטפל למלא מספר פונקציות שביניהן פונקציות של סב גאה אך גם של מעין בן זוג, למשל ברגעים בהם עזר לו לרכוס את מנשא התינוק- רגעים שלא נעדרה מהם תחושה אירוטית.
האינטימיות והרוך שנחוו בטיפול, אפילו במימד המיני, סייעו למטופל ולמטפל להתמודד ולרפא אובייקטים אלימים שהופנמו.

בנושא זה הרחיבה הדוברת הבאה בערב, ד"ר דנה אמיר, פסיכולוגית קלינית, ופסיכואנליטיקאית-מנחה, משוררת וחוקרת ספרות, המלמדת ומרצה בין היתר באוניברסיטת חיפה ובמכון הפסיכואנליטי בירושלים.

אמיר העלתה מחשבות הנוגעות לקושי ולאיום הטמונים בדיבור על מיניות. היא מזכירה את דבריו של לאקאן, לפיהם הרעיון של הגישה לאחר ועמו גם הגישה לעצמי, הוא מחוץ לשפה ומחוץ למודע. משום כך הגישה לאחר היא דבר שייתכן ולעולם לא נגיע אליו ובמובן זה האחר ממלא מעמד של אובייקט אבוד. אותו אובייקט של התשוקה האסורה של העריות, של החיבור האולטימטיבי. התשוקה שהיעדר האפשרות למימושה רחב עד כדי מחיקת האפשרות להיות מודע לה. בנוסף, היא מזכירה את ג'סיקה בנג'מין, שטענה כי היעדר האפשרות להכיר ולמשש תשוקה, יכול להביא להפיכת התשוקה לתוקפנות המופנה כלפי פנים (Benjamin, 1982). אמיר מתייחסת לאופן בו עיבד קוצ'וק את התשוקה המודחקת של המטופל שלו: את התוקפנות כלפי העצמי, שהמטופל הפנים דרך האובייקטים של האב ושל הסביבה, קוצ'וק מעביר טרנספורמציה. הוא מחזיר אותה לאהבה. הטרנפורמציה של התשוקה מתגלמת ברצון הארכאי לחדור ולהיחדר, חוויה שנעשתה אפשרית בטיפול. המטופל חווה לראשונה מקום בו יכל לטשטש את הגבולות בינו לבין הזולת, וכך לחוות את עצמו באופן אינטימי ואותנטי.
[במחשבה אישית, בפאראפרזה על קנז, אולי קוצו'ק לא "מחזיר אהבות קודמות", כלומר הוא לא יכול לגרום למטופל לחוות את האהבה של האב הממשי-הנעדר. הוא מחזיר אהבות מוקדמות: הוא מאפשר למטופל לחוות לראשונה אהבה ארכאית-מוקדמת. זה השינוי שמחולל הטיפול].

לאורך הערב השיח עם הקהל היה פורה ומעורר. בפרקי הזמן שהוקדשו לכך עלו מספר נושאים:
עם פתיחת המרחב לשאלות שתיקה מילאה את החדר, שתיקה שמקורה אולי במבוכה שבדיבור על נושא כה מושתק. אחת השאלות שעלתה בכל זאת היתה במה, בעצם, נבדלות תחושות אלה מהתחושות המתעוררות אצל מטפלים סטרייטים. אחד המשתתפים הדגיש את הדמיון באהבת המטפל הסטרייט והמטפל שאינו סטרייט והציע כי האהבה שיוצאת מן המטפל, גם אם היא שלו (ונניח שקשורה לזהותו המינית)- היא אותה האהבה הנובעת מצרכיו של המטופל. מאחר שכך אהבה זו תחומה למפגש הטיפולי ואינה מתמשכת מחוצה לו. כלומר, היא נוכחת במרחב הטיפולי וממלאת בו תפקיד, אך עם צאתו של המטופל מהחדר יוצאת עמו גם האהבה, משום שהיא אינה רלוונטית כשהמטפל יושב לבדו.
אחת היושבות בקהל סיפרה כי פעם חשה שהיא מתאהבת במטופל, והייתה מאד נסערת כשאמרה לעצמה "בכל מקצוע אחר זה היה יכול להפוך לרומן! מצד אחד אני נושאת פה כל כך הרבה רגשות. מצד שני זה נגד כל החוקים!".
תשובה שניתנה לשאלה "במה נבדל מצב זה בדיאדת גיי-סטרייט מהמתרחש בין מטפלת למטופל?", הציעה כי ההבדל נמצא בבושה הכפולה שחש המטפל הגיי. על הבושה הנלווית לאיסור התשוקה למטופל נלוות הבושה המוקדמת הנלווית לתשוקה לאחר בן אותו המין, ולהיסטוריה האישית של המטפל.

כאן מעלה קו'צוק נקודה מעניינת מאד. הוא מצטט את סירלס שכתב ב-1959 (Searles, 1959) על מטופלת שלו "הייתי מת להתחתן עם האישה הזאת", ומציין כי אוגדן הקביל את הרצון הזה לאופן בו הילד אומר כי הוא רוצה להתחתן עם אמו. לא מדובר בתשוקה אינצסטואלית - אלא פשוט ברצון לאינטימיות ולשותפות. את השטחיות הנלווית לשיח המצוי על מיניות בטיפול, שבשלה כלל לא עולה אפשרות זו, מייחס קוצ'וק לטאבו ולשיח המצומצם הנגזר ממנו.
כך גם עולה רעיון נוסף- ייתכן ובדברים אלו אנו כופים על המטופל אהבה במקום בו המטופל פשוט חווה תשוקה? האם השיח הזה מנסה לחנך את המטופל והמטפל ולהפוך אותו -שוב- לנאות?

לאחר הפסקה קצרה, דן פרידלנדר, פסיכולוג קליני החבר בצוות מטפלים גיי פרנדלי וחבר ב-IARPP, הציג תיאור מקרה מרתק ומרגש של טיפול ממושך שערך.
תחושות של התאהבות, משיכה והערצה שחש פרידלנדר כלפי המטופל, נחוו אצל המטופל כסביבה תומכת אותה לא חווה קודם לכן. לפרידלנדר, מצדו, היה חשוב לשקף למטופל את תחושותיו אלה, ולאפשר לו להרגיש נאהב ונערץ. [שוב עולה השאלה, למי המשפט מתייחס, מי הוא מושא האהבה וההערצה- המטפל או המטופל? כנראה שניהם!]. היעדר האב שגבל בהיעדר ממשי היה חוויה חזקה בחיי המטופל, אשר הדהדה בעוצמה אצל המטפל. פרידלנדר מספר כי ברגעים מסויימים חש כי הוא חייב למסור למטופל מידע אודות עצמו, אודות היותו אב בעצמו, אודות היותו גיי. ברגעים אלה הוא חווה קונפליקט חזק מתוך חשש לאבד את הביטחון של המטופל בו, וחשש מפגיעה בדימוי בעצמי של המטפל כ"אב" של המטופל, וכגבר.
למעשה נוצר תהליך הדדי, בו המטפל והמטופל נותנים זה לזה הזדמנות להיות אבות ראויים וילדים נאהבים בעת ובעונה אחת.
חווית חוסר הביטחון שפרידלנדר זיהה אצל המטופל, של חוסר יכולת להיות נאהב, ונערץ, מתגלמת בפחד מהתבגרות, מלקיחת אחריות, ממציאת מקומו של המטופל כגבר.

לתיאור המקרה הגיבה ד"ר מיה מוכמל, פסיכולוגית קלינית המלמדת באוניברסיטת חיפה וחברה בקבוצת פסיכואקטיב. בין היתר היא עוסקת בכתיבה על נושאים של פסיכולוגיה, מגדר, חברה ופוליטיקה.
מוכמל הציעה להתבונן בתיאור המקרה בהקשר החברתי-תרבותי שלו. תהייתה העיקרית הייתה אודות מוצאם השונה של המטפל והמטופל, והאופן בו שונות זו נכנסת לחדר הטיפולים ולקשר הטיפולי. מוכמל התייחסה למטפל הגיי כ"בן לקבוצת מיעוט"- שיוך המאפשר לו להתחבר אל בני קבוצות מיעוט אחרות מתוך חוויות משותפות של דחייה ועלבון שחווה בעבר.
מבטו המעריץ והאוהב של פרידלנדר, פוגש לדבריה את מבטו המעריץ של המטופל, שמוצא במטפל דמות חזקה שאפשר להישען ולסמוך עליה, מנכיח במרחב הטיפולי את החסר בדיאדת האב-בן, וממלא אותה. לבסוף, היא מסכמת כי מערכת יחסים זו מייצגת פאליות נרקיסיסטית טובה, כזו המובילה לגדילה של האובייקט והסובייקט.

קוצ'וק התייחס לתיאור המקרה, שלדעתו הדגים כיצד העברה נגדית אירוטית יכולה לרפא. המיניות של המטפל אפשרה לו במקרה זה להעניק למטופל את ההערצה והמשיכה להן היה זקוק בתהליך הריפוי.
בהקשר של אובדנים אדיפאליים הוא הוסיף ודיבר על סינדרום האם המתה- אם אשר חווה דכאון מאסיבי שלעיתים נובע מאבל על אובייקט אבוד. הדיכאון של האם, השיתוק הרגשי שהיא מפגינה, הופך אותה לנוכחת נעדרת. לכזו הנמצאת בחלל, אך למעשה נחווית כמתה. ההורה הנוכח נעדר ואובדן ההורה האוהב, מוביל לאובדן של משהו בטוח בקיום. אבדן ביטחון זה בא לידי ביטוי בקשיים של האדם הבוגר להגיע למיצוי ולגמר של פעולות שונות בחייו.
נושא זה עלה שנית בדיון דרך ההתייחסות להיעדר מושג קליני המתייחס ל"סינדרום האב המת". הייתכן שהיעדר האב הוא מובן מאליו בתרבות שלנו? ואולי הנחת היעדר האב והשבר בקשר בין הבן לאב לכאורה נתונה מראש בתפיסה התרבותית, ומחלחלת לתפיסה הקלינית שלנו?

בדיון עם הקהל עלו מספר שאלות נוספות אשר התעוררו סביב תיאור המקרה.
העיסוק בצורך בחשיפה עצמית של ההומוסקסואליות של המטפל העלה מספר נקודות לדיון. כך, למשל, צויין כי
למרות שפרידלנדר חשף מידע על עצמו במהלך הטיפול, את הגילוי על אודות ההומוסקסואליות הוא דחה לשלבים מאוחרים יותר. בתגובה עלתה האפשרות כי "קשר השתיקה" מייצג הכרה הדדית באובייקטים סודיים של המטפל והמטופל, שהם "ידועים", אך מצריכים המתנה לרגע הנכון, בו מתאפשרת חשיפה בעלת משמעות. המתנה זו מקטינה את הסיכוי לרתיעה או ניתוק: המטפל לוקח אחריות על המטופל ומחכה איתו לשלב בו הבשורה לא תהווה מעמסה, וכמו כן מקפיד שהחשיפה תבוא מתוך צורך של המטופל ולא של המטפל. יחד עם זאת, עלתה המחשבה לפיה הנחת ההומופוביות של המטופל על ידי המטפל, עשויה לבטא דווקא את האופן בו ההומופוביות הופנמה על ידי המטפל הגיי (!).

בתגובה לתהייה שעלתה בתחילת הערב- מדוע מבקשים גברים סטרייטים להיות מטופלים אצל מטפל גיי- עלתה האפשרות שמטופלים אלה מחפשים אפשרות לפתיחות ולנוכחות מכילה המאפשרת גמישות גדולה יותר. יתר על כן, היא מאפשרת לגבר הסטרייט לגעת, גם אם לא בדיבור, באלמנטים ההומוסקסואליים שלו, מבלי לחשוש שהם יידחו וייתפסו כזרים להוויתו. בנוסף, ייתכן וקשר טיפולי עם מטפל גיי נתפס באופן לא מודע כמאפשר לממש יחסי העברה אמהיים דווקא, להם זקוק המטופל.

לבסוף, הוזכר נושא היציאה מהארון של המטפל הגיי מול חבריו הסטרייטים. הסיטואציה המוכרת, בה התגובה הראשונה של החבר הסטרייט היא "נו, היית עושה אותי?", אולי מייצגת חוויה של רעב למבט של הזולת הגברי. רעב לא בהכרח להימשכות- אלא להכרה ולהערצה של הזולת, ולציפייה של הגבר האחר ליחס זה גם מהפרטנר הגברי. אך כאן, דווקא הגילוי הספונטני מעלה את התשוקה הקדומה המודחקת של הרגשות האירוטיים שהאב חווה כלפי בנו ואינו מסוגל להכיל.
הרגש לא יכול להיות מוכל ומדובר דווקא בשל העוצמה הגדולה שלו. הניתוק שנחווה מתוך היעדר היכולת להתמודד עם עצמות אלה, הוא המייצר את חווית "האב המת". את הריק הזה, את הפוטנציאל לאהבה שנחווה ולא מומש, באה למלא תשוקתו של המטפל, שגם הוא היה פעם בן לאב אשר ראה את האהבה ולא יכל לגעת בה.

ביבליוגרפיה

Benjamin J., (1982), "Shame and Sexual Politics." New German Critique, No. 27, Women Writers and Critics, 151-159.

Herzog , J.M. (2001). Father Hunger : Explorations with adults and children. The Analytic Press, Hillside , NJ , London

Searles, H. F. (1959), Oedipal love in the countertransference.
The International Journal of Psychoanalysis, Vol 40, 180-190.