חיפוש
  • דף הבית
  • מאמרים
  • סקירת הכנס משחק החיים - דיאלוג בטיפול ויצירה עם דויד גרוסמן וכתביו

סקירת הכנס משחק החיים - דיאלוג בטיפול ויצירה עם דויד גרוסמן וכתביו

פורסם על ידי דנה וישינסקי

ביום שישי, ה-7 בפברואר 2020, התקיים בקמפוס אומניות של סמינר הקיבוצים יום העיון הדו-שנתי של יה"ת בנושא: "משחק החיים - דיאלוג בטיפול ויצירה עם דויד גרוסמן וכתביו". יום העיון התקיים ביוזמת האגודה לטיפול באומניות ישראל, בהובלתן של ד"ר יעל שרון וד"ר מיקי ירום. יצירתו הענפה של גרוסמן העמדה במרכז יום העיון, אשר כלל תחילה מפגש מרתק עם הסופר המוערך ולאחריו 4 הרצאות קצרות וסדנאות חווייתיות שהתקיימו במקביל. אלו, השתמשו בתמות מרכזיות מספריו השונים של גרוסמן, תוך ניסיון להקבילן לעולם הטיפול באומנויות ועם שימת דגש על השונה והדומה בין אומנות לתרפיה. מארגני יום העיון ביקשו להציע כי האומנות, כמו הטיפול, גם היא כלי ביטוי לנפש האדם, לחוויותיו ולרגשותיו האנושיים. יום העיון נפתח בקטע מוזיקלי בביצועה של גילה סיני, מטפלת במוסיקה, עם כמה בתים מתוך השיר "אני מאמין", של שאול טשרניחובסקי. השיר ביטא בין היתר, את כוחם המרפא של הדמיון והתקווה בחיינו. לאחר מכן, עלתה לברך הגברת תמי ירמיהו, יו"ר יה"ת, והציפה את נושא החקיקה ותהליך ההסדרה של מקצועות הטיפול באמצעות אומנויות בישראל, אשר מתעכב ונזנח במשך שנים רבות. ירמיהו ציינה כי בית המשפט הכיר לאחרונה בחשיבות המקצוע ופעל לחיזוק מעמדו בכך שאיחד את שלל טיפולי האומנויות השונים תחת הגדרה אחת, מה שאולי יקל בהמשך על חקיקה אחת.

'בובה תותי': סיפור ילדים קצר מאת דויד גרוסמן - ד"ר יעל שרון

במסגרת דברי הפתיחה ליום העיון, הקריאה ד"ר יעל שרון את סיפור הילדים 'בובה תותי' של גרוסמן, המתאר את סיפורה של לילך, שאיבדה בגן את בובתה – תותי. לפני שנת הצהרים, ביקשה לילך לקחת עימה את בובתה האהובה, אך גילתה להפתעתה כי המגירה שלה ריקה בעוד חברתה עמליה מצאה את הבובה תותי במגירתה שלה. חפץ המעבר החשוב והמנחם כל כך של לילך, עבר לחזקה אחרת, בעוד שעמליה והגננת טענו כי הבובה אינה שלה. לטענת ד"ר שרון, זהו סיפור אשר מגלם רגשות של כעס, תסכול, אשמה ועוול גדול שנעשה, גם בחסות המבוגר האחראי אשר אמור להגן על הילד ולדאוג לזכויותיו. בדבריה, תיארה ד"ר שרון כיצד היא עובדת עם ספר כזה בקליניקה עם ילדים. לטענתה, מאחר שהספר מאפשר לפתח שיח מורכב על הרגשות של הדמויות השונות; ניתן לשאול את הילדים המטופלים עם מי הם מזדהים או איך היו מרגישים במקומם. כמו כן, ניתן להמחיז את הסיפור בשעת הטיפול ולהקביל את הסיפור לסיטואציות אשר מוכרות להם מחייהם. בתוך כך, הסיפור מאפשר הזדמנות להיכנס לנעליהן של הדמויות השונות, להבין לליבן, לטשטש מעט את האבחנה הדיכוטומית בין רע לטוב ולגבש את ההפנמה כי לפעמים אנשים טובים עושים מעשים לא יפים. ניתן לשאול את הילדים, האם עשו פעם מעשה לא יפה בעצמם וכיצד התמודדו עם רגשותיהם, או שניתן להרחיב זאת לטעויות שאנו עושים בחיינו ולהדגיש כי נדרש אומץ על מנת להודות בהן. לטענתה, בכך אנו נותנים מקום לרגשות האשמה אשר מתעוררים בנו, אבל גם, ולא פחות חשוב מכך, לאפשרות לתיקון.

על יצירה, יוצר, כאב, החלמה ושיקום: שיחה וראיון עם דויד גרוסמן – ד"ר יעל שרון וד"ר מיקי ירום

תהליך היצירה

במסגרת השיחה והריאיון עמו, התייחס הסופר דויד גרוסמן לכך שהמניע העיקרי לכתיבתו הוא האפשרות לגעת בליבם של אנשים ולחקור מה הם המקומות החשופים ביותר בנפש קוראיו. לדבריו, לכל ספר המניע האישי ונקודת ההתחלה שלו; לעיתים מדובר במשפט חדש שנתקל בו, כזה שלא שמע מעולם, המעורר אצלו רגישות מיוחדת ומנכיח, כי קיימת אפשרות חדשה בעולם. סיפור יכול להתחיל בחלום בלילה, בצירוף של רעיונות, או במשפט חסר משמעות שהתעורר איתו בבוקר וניתן לזיהוי באופן מידיי: "אני מייד מזהה סיפור, מזהה שהדבר הלא מוכר הזה נפל על מקום בתוכי שחיכה לו". נקודת הסיום של ספריו, אינה ידועה לו מראש והוא אף מתעקש, לטענתו, שלא לדעת אותה. אי הידיעה היא, להבנתו, הדלק ליצירה שלו והיא התשוקה המובילה אותו לגלות את המניעים לכתיבה ואת הרלוונטיות של כל סיפור ספציפי לחייו. ניתן לחשוב על 'אי הידיעה' של גרוסמן בהקבלה לדבריו של וילפרד ביון, אשר ביטא את חשיבות ההגעה אל הפגישה הטיפולית "ללא זיכרון וללא תשוקה". להצעתו של ביון, עמדה זו מאפשרת לתוכן חדש להיכנס, מרחיבה את היכולת לשהות ב'כאן ועכשיו' במלואו, ומסייעת בקיום מפגש ספונטני בלתי אמצעי בין המטפל למטופל.

תמלול רגשות, מתן תוקף ועדות

בהתייחסו לספרו 'בובה תותי' שהוזכר לעיל, גרוסמן שיתף כי המניע לכתיבתו נלקח מחייה של נכדתו, אשר התקשתה באחד הימים לבטא מצב מורכב שאירע לה. גרוסמן טען כי הכתיבה מאפשרת לו להיחלץ ממצבים שונים של חוסר אונים מוחלט, אשר מתהווים ביתר שאת אצל ילדים אשר עדיין לא פיתחו שפה מורכבת ומצויים לעתים באימה גדולה. ניתן להקביל זאת למטופלים המתארים סיטואציות של חוסר אונים, בהן לא קיבלו עדות או תוקף לחווייתם ולא יכלו להביא ראיות למה שארע להם. הטיפול, כמו התמלול הסיפורי, בא לתקן את אלו, לתת מקום לחוויות שאין להן מילים, לחוויות שעוד לא נוסחו, עברו הסמלה או נחשבו בזמן אמת ובכך, להביא לריפוי של הנפש ושל עוצמת הנואשות שחוו בעברם. בנוסף, גרוסמן התייחס לקשיים שנתקל בהם בכתיבה, כאשר לעיתים העלילה נתקעת או כאשר הדמות לא מתפתחת, והדבר לדידו, מתסכל מאוד. מתוך מודעות אישית וכנות מעוררת התפעלות, גרוסמן ביטא כי היכן שיש מכשול, שם כדאי דווקא להתאמץ יותר, משום שאולי הדבר קשור לחששותיו האישיים, לחוסר בגרות, או חוסר נדיבות לתת לדמות מסוימת להיות מי שהיא, "בעלת דקדוק פנימי משלה" ולהימנע מלהשליך עליה מתוך עולמו שלו. אל מול תיאור זה של גרוסמן, קל לדמיין אותו כמטפל התייחסותי אשר מבקש לברר את נקודת המפגש בינו לבין הדמויות שלו כסובייקטים עצמאיים. בדומה לכך, תיאוריו לקשיי הכתיבה שחווה ודרכי ההתמודדות עמן, עשויות להישמע כמו רגעים של עבודה עם התנגדות בטיפול. כך, כאשר הוא נתקל במקומות שאינם חדירים, אשר מעידים לעיתים על "הזהב הטהור של האנליזה" שיש לחפור עמוק בנפש בכדי לחשפו, הוא מתאמץ להתעמק בהם ולגלות אותם. לדבריו, את 'אישה בורחת מבשורה' כתב 28 פעמים, בתהליך שהיה עבורו כמו "להוריד כל פעם עוד שכבת קטרקט מהנפש, לא רק מהעיניים".

תהליך כתיבה של ספר, כמו טיפול, מצריך תקופת זמן לא מבוטלת, לרוב מספר שנים. לדעת גרוסמן, כתיבת רומן היא כמו זוגיות, "אתה משנה אותה והיא אותך", כך שהרומן סופח אליו עם הזמן פיסות משמעותיות של חיים. גרוסמן הקביל את הכתיבה לסוג של תהליך הרמוני של הגוף החי, תהליך לא מכאני ולא מודע, שלעיתים מתגלים בו גם דיס-הרמוניה, צרימה או שיבוש. כסופר, עליו לנסות להיחלץ מאותה דיס-הרמוניה, על ידי שימוש באינטואיציה פנימית ורגישות רבה, כפי שמנסים לצאת מנקודה עיוורת שחוסמת את שדה הראייה. הקוראים עוזרים לו בכך; הקוראים יחפים, תמים ופוקחים את עיניו בפרשנויות השונות שהם מקנים לסיפוריו. כמו כן, העיבודים הבימתיים שנעשו לכמה מספריו (כמו 'אישה בורחת מבשורה', 'סוס אחד נכנס לבר'), אפשרו לו להרחיב את הדמויות שדמיין במוחו ולראות דברים שעד אז היו לכודים רק בראשו, מקבלים תוקף או משתנים כאשר הם נפגשים פתאום עם המציאות החיצונית.

בין מציאות לדמיון

דומה כי ההקשבה והפתיחות לחוויה, מאפיינים את הווייתו של גרוסמן בחייו. לדבריו, הכתיבה היא חלק בלתי נפרד מהחיים והדריכות לקראת הופעתו של רעיון חדש קיימת בו כל הזמן, משום שהעולם שופע סיפורים ורעיונות. גרוסמן טען כי יש להיות ב"מצב מפולש", אולי כמו "טאבולה ראסה" (לוח חלק), בכדי לקלוט את כל אלפי הרמזים שהעולם שולח בכל רגע נתון. ממש כמו ההקשבה האנליטית, הוא מתאר ניסיון לארוב לרמזים; מצד אחד להיות חלק מהסיטואציה, אך במקביל להתקיים בממד נוסף. נראה כי כמו מטפל, גרוסמן שואל את עצמו איזה סיפור מסופר לו בכל רגע ורגע או מה המסר שמועבר אליו במישורים הגלויים והסמויים. ביחס לכך, גרוסמן העיד כי הוא חי בכל רגע בשני מפלסים: מצד אחד במפלס החיים המציאותיים המלאים והשופעים, ומצד שני, בעולם הדמיון והפנטזיה של עושר הכתיבה. כשנשאל על ילדותו, העיד כי הסביבה ידעה עוד לפניו שיהיה סופר. לדבריו, אפילו הגננת שלו הושיבה אותו פעם מול כל הילדים, בזמן שהלכה לעשות משהו אחר, וביקשה שיספר לכל הילדים סיפור. גרוסמן שיתף כי היה ילד סקרן, אקטיבי ומאוד חברותי. לטענתו, ילדים יכולים להיות גם חברותיים וגם מאוד בודדים: "היות ילד זה מצב בודד". גרוסמן הילד, התאפיין בעולם פנימי עשיר ביותר של דמיון, כך שהיה נוהג להמציא סיפורים ולהאמין בהם כל כך, עד כדי קושי להבחין בין מציאות לדמיון, תופעה אותה הוא מכנה "מחלה מקצועית".

יכולת הזדהות

גרוסמן התייחס בהרחבה לספרו האחרון, 'איתי החיים משחק הרבה', בו כתב לראשונה על דמות אמיתית, אווה פאניץ'-נהיר, אשר עמדה בפני ברירה איומה ואכזרית כאשר היה עליה לבחור את מי היא מעדיפה: את שמו הטוב של בעלה המת או את חיי ילדתה הקטנה. למי שטרם קרא את הספר, מדובר בספוילר קטן, אך אווה בחרה במוות על חשבון החיים. בחירה זו קשה מאוד להבנה אם לא נכנסים לחלוטין מתחת לעורה של אווה. כך מתאר גרוסמן, את האופן בו חייתה אווה בתקופה של מתח אידיאולוגי חזק אשר במסגרתה "הרעיון על האדם היה יותר חזק מהאדם עצמו"; במקרה הזה, הרעיון הקומוניסטי. אווה ידעה כי גרוסמן יכתוב עליה את ספרו, והוא הספיק לקבל את הסכמתה לכך שיכתוב עליה גם באופן תיעודי אך גם באופן שינצל את חוש הדמיון ( "כך הרי נעשית אמנות"). גרוסמן הדגיש, עד כמה היה חשוב לו להביא את מלאות הקיום שלה ועד כמה לקח את עצמו למקום בו כמעט יכול היה להבין מדוע עשתה את מה שעשתה. מרתק במיוחד עבורו, היה להגיע למקום שהוא כל כך יודע אותה, ששם יכול גם היה להמציא אותה: "..דברים שאמציא יהיו אפשרויות קיום שלא מימשה, אך הן היו בה, הן קרנו ממנה". גרוסמן נשאל לגבי יכולתו לגלות אנושיות כה רבה ולדבר כמו מתוך עורם של נשים, ילדים ודמויות כה מגוונות ושונות ממנו. הוא שיתף כי כתיבה אודות דמויות שתחילה היו רחוקות ממנו, מעבירה אותו מהלך פרטי ועקרוני, בו הוא מבין (ואולי גם קוראיו) כי ניתן להזדהות גם עם אנשים מאוד שונים מאיתנו ולהביט אל העולם דרך עיניהם. גם בדבריו אלו, נשקפת רגישות שעשויה להתכתב עם החוויה הטיפולית; במסגרתה, מטפלים מתבקשים לעתים להבין, להזדהות ולגלות אמפטיה לחוויות של מטופלים שהם שונים מהם, ולעתים אף שנויים במחלוקת למתבונן מבחוץ, על מנת לטפל בהם.

כמה חשוב לספר סיפור: חילוץ הדקות בתוך עולם עבה

גרוסמן התייחס לחשיבות הסיפור בחיינו, ותיאר כיצד לכולנו יש את הסיפור המכונן שלנו, הסיפור אותו אנחנו מספרים לאנשים חדשים שאנחנו פוגשים ברחוב, לאנשים שהיינו רוצים להכיר טוב יותר ובטח לפסיכולוגים שלנו. לרוב, זהו סיפור על ילדות קשה, על עלבון לא מנוחם, סיפור על איך לא הבינו אותנו ואיך אף אחד לא שמע את הקול שרצינו לתת לעולם. לדבריו, ברבות השנים אנחנו משייפים את הסיפור הזה עד שאנו מצליחים להפכו לסיפור מנצח, כמו הרכב מנצח, כזה שלא מחליפים. אבל אז, כעבור שנים בודדות או עשרות שנים, אנחנו עשויים פתאום להתעשת, ולנסות להבין מדוע אנחנו עדיין לכודים בסיפור הזה וגוררים אותו איתנו, כאשר מזמן הרחקנו מהמקום התקוע שהוא מייצג. כך, פתאום נשאל את עצמנו: למה אני צריך לשתף פעולה עם סיפור שבראשיתו היה חיוני לי ונתן לי תחושת זהות, שייכות ומובנות, אבל כעת אני כבר לא צריך אותו? אני כבר לא שם, אז למה אני ממשיך לכלוא את עצמי בסיטואציה ההרסנית הזאת?

גרוסמן שיתף, כי כמעט בכל סיפור שכתב, יש מישהו שמספר סיפור לאדם אחר. לטענתו, אם המאזין הוא מאזין טוב, אשר יודע ליילד את הסיפור באופן ראשוני ועוזר לקלף את השכבות שהתאבנו, הוא יוכל לעזור לאותו אדם לספר את הסיפור שלו קצת אחרת. כלומר, לשנות את נקודת המבט שלו, גם אם במילימטר או שניים, כך שיכול להיות שיעלה סיפור אחר מן הסיפור המוכר שהאדם סיפר לעצמו ולאחרים לאורך חייו. למשל, אחרי שהתלוננו כל חיינו על אמא שלנו, אולי פתאום נבין שגם לאמא הייתה אמא, ואולי אבא לא סתם שהתנהג כמו שהתנהג, ויש לו אפילו כמה נקודות לזכותו. דבריו אלו הובילו אותו למניע הבא בכתיבתו – קריאה לגמישות בתוך מקום שקפא והתאבן. גרוסמן טען כי הוא מעוניין לשבור את המסגרות והקלישאות, את הדיבור הלא מובחן והלא מודע, ובאופן כללי, את האופן בו אנשים מתארים מצבים מסוימים: "סופר הוא אדם שמרגיש קלסטרופוביה בתוך מילים של אנשים אחרים". לדידו, השפה שלנו היא כלי עצום ורב ערך, אך רוב האנשים לא מודעים לעוצמתו וכיוון שכך הם מצמצמים את אפשרויות הקיום שלהם. לדבריו, אמנים מתעקשים על דקויות בעולם שלנו, שהוא "עולם עבה". עולם עבה הוא אולי רחב מידי, מלא רעשים חיצוניים וחוויות גסות וגולמיות, המקשות על היכולת להתמצא ולהתמקם בו באופן ייחודי. היצירה, בייחוד הכתובה, מבקשת למעשה לחלץ את הדקות הזאת.

הקלות הבלתי נסבלת של הקיום: על שכול לאומי ופרטי

ניכר היה מדבריו כי גרוסמן מתעניין במיוחד בטיבה של השרירותיות בעולם. להבנתו, כאשר מבוגרים נתקלים בשרירותיות הם מוצאים עצמם ברגרסיה, במקום נעלב וחסר אונים, והפעולה שלהם היא בד"כ הרסנית ולא מועילה במיוחד. כמעט בכל סיפור, גרוסמן מנסה לפענח את טיבו של מופע שרירותי כזה או אחר; אם במשטר הקומוניסטי ב'איתי החיים משחק הרבה' או אם במשטר הנאצי ב'מומיק'. זו יכולה להיות השרירותיות של הגוף שלנו על נפשנו ('בגוף אני מבינה'), ובוודאי השרירותיות של המוות ('אישה בורחת מבשורה'), אשר אולי ממנה נגזרות כל סוגי השרירותיות האחרים. גרוסמן סיפר כי מתחילת דרכו נמשך למקומות הללו, בהם היחיד עומד מול שרירותיות שמאיינת אותו, משפילה ושוללת ממנו את האישי, הסגולי והייחודי שבו, ועליו למצוא את הדרך לעמוד מולה ולשמור על צלם אנוש. לדבריו, הוא מצא כי הניסיון הכתוב לתאר את מצבו ואת המאבק באותה שרירותיות, מזיזה אותו מן המקום שהיה שרוי בו לפני שהחל בכתיבה. אותה פעולה אקטיבית, מתוך מקום חסר אונים, נותנת כוח ומעוררת תקווה שהמצב יכול להשתנות: "מתוך הסיטואציה השתלטנית הזו, הצלחתי לזרוק עוגן אל העתיד ולגרור את עצמי לעברו, זה אומר שאני עוד זוכר איך יכול להיות אחרת, כלומר לא הוחרמתי לגמרי על ידי השרירותיות הזו.. נשארה בי היכולת לדמיין, נשאר לי חופש התנועה.. כבר עשיתי אקט קטן של מרד".

שרירותיות המוות אליה התייחס גרוסמן, מהדהדת בבת אחת לאבדן הפרטי שלו. גרוסמן איבד את בנו, אורי, במלחמת לבנון השנייה. לנוכח התייחסות זו, השתררה דומיה בקהל ונראה היה כי אין אדם מבין יושבי האולם שאינו משתוקק לשמוע, כיצד התמודד עם אבדנו ועם אותה שרירותיות אשר דפקה בדלתו. ברגישות יוצאת דופן, הניח גרוסמן את הנושא בעצמו על השולחן, באומץ ובגילוי לב מעוררים השראה. הוא תיאר כיצד נפל בגורלו להשתייך למשפחת השכול, משפחה יקרה מאוד לליבו, המעוררת בו הזדהות עמוקה עם הכאב של כולנו. יחד עם זאת, הוא הצהיר כי "משפחת השכול" הוא שם כללי, שם משפחה, ובתוך השם הזה, הרגיש כי חיוני כמו אוויר לנשימה למצוא את השם הפרטי שלו, לאבדנו האישי. ב'נופל מחוץ לזמן' נעשה ניסיון "למצוא לזה מילים"; כלומר למצוא מילים לאפשרות להמשיך לחיות אחרי אבדן כזה, ולאפשרות למצוא את המרחק הנכון או את הקרבה הנכונה לאדם שאיננו - ולחזור משם לחיים. הכתיבה אמנם לא יכולה להחזיר את הגלגל לאחור, או לשנות משהו במציאות האובייקטיבית של המוות, אך מציאת השם הפרטי של גרוסמן לאבדן בנו, היתה חיונית לא פחות לדבריו, במובנים של להיות או לא להיות.

אפשרויות הקיום אל מול ההצטמצמות האנושית

להצעתו של גרוסמן, אפשרויות הקיום שלנו רבות ממה שאנו מרשים לעצמנו לחוות. במהלך חיינו, אנו מצטמצמים ולא נותנים ביטוי לאינסוף האפשרויות הגנטיות והחברתיות שמוזמנות לנו. כך, מצטמצמים אנו למגדר אחד, לשפה אחת או שתיים המנסחות לנו את המציאות ולסוג אחד של חוש הומור. לטענתו, יש איזו "היצרות עורקים" המתרחשת באופן טבעי במהלך החיים שלנו ונדמה כי הכתיבה באה ופועלת עלינו בדיוק בכיוון ההפוך. היא באה "לעשות מסאז' לשרירי התודעה" ולמקומות התפוסים. לדבריו של גרוסמן, בכתיבתו הוא מקווה כי המקומות המוכחשים שלא באו לידי ביטוי בתוכו יקומו לתחייה. "כל הדברים שלא זוכים לביטוי, פתאום כשכותבים עליהם, מגלים שהם לא לגמרי מתו.. אנחנו נותנים להם שם וברגע שנתנו להם שם, הם שלנו. ובשביל זה ממש לא צריך להיות סופר. הדחף הזה יכול להיות בכל אחד מאיתנו". בסיכום הראיון המרתק, לא היה איש באולם, אשר היה מלא עד אפס מקום, שלא נעמד על רגליו להריע לגרוסמן.

אם כקרבן וכמקריבה: בעקבות הספר 'אישה בורחת מבשורה' – ד"ר רחל צורן

הרצאתה של ד"ר רחל צורן התייחסה לפעולת הסיפור כמחלצת מתחושת קורבנות ("עם העט ביד אני לא קרבן"), תוך שהתחקתה אחר מימושה של אפשרות זו בספר 'אישה בורחת מבשורה'. אורה, גיבורת הספר, מבקשת להיחלץ בעצמה ולחלץ את בנה, עופר, מן האפשרות להיות קרבן של המציאות הקונפליקטואלית בארצנו, שפתרונה אינו נראה באופק; מציאות של אמהות אשר שולחות את בניהן לצבא, למות בעד ארצנו. אורה מתכננת לצאת למסע בשביל ישראל, על מנת שלא להישאר בביתה ולקבל חלילה בשורת איוב, אודות מותו האפשרי של בנה. לאורך עלילת הספר, נעה אורה בין "עמדת הקרבן" ל"עמדת המקריבה", מבלי יכולת להכריע ביניהן. כך, היא מנסה להיחלץ ממצבה, בין היתר, על ידי סיפור סיפורו של עופר, באזני אברם. אברם הוא שותפה למסע ואהבת ילדותה. בסיפורה, מצליחה אורה לגרום לו אחרי שנים רבות, להכיר באבהותו לעופר, בנם המשותף, אשר גדל בלעדיו.

ד"ר צורן בהרצאתה נתנה דוגמאות מהספר למצבי אבסורד, בהם אורה כמו מקריבה את בנה האהוב ובאופן פרדוקסאלי, ככל שמנסה לשלוט בגורלה, כך פועלת עוד יותר בניגוד לאינטרס של עצמה. כך למשל תיארה, כיצד הביאה את עופר באופן קונקרטי אל נקודת האיסוף של אותה משימה צבאית גורלית, כאשר כל שרצתה בליבה הוא לשמור על חייו. אותה מטוטלת בין קרבן למקריב, משמשת כחרב פיפיות של ממש; כך, בריחתה מאותה בשורה מרה שתהפוך אותה לקרבן, פוגעת בסופו של דבר באורה ובבנה, אשר בחזרתו אל ביתו, מגלה שאימו לא מחכה לו שם. מאפיינים מסוימים מצורת בנייתו של הספר הנוגע ללב, מהדהדים את סיפור חייו של אדיפוס אותו הנציח פרויד בחשיבה האנליטית. הן אורה והן אדיפוס מייצגים את הניסיון להימלט מגורל אכזרי, בעוד שבפועל בחירותיהם וחייהם מממשים את אותו גורל.

ד"ר צורן התייחסה לשאלות שעולות מתוך הספר, על הפיצול בין נאמנות לאינטרס חיצוני-לאומי, אשר גוברת על קולה הפנימי ועל אימהותה של אורה. התקווה באה לידי ביטוי מעצם הסיפור: אורה ואברם מייחלים בליבם לשמור על עופר בחיים כל עוד ידברו עליו. הזיכרון וסיפור הנרטיב של חייהם, הופכים לגלגל ההצלה של חייו ולאפשרות להינצל מהיות קרבן לאסון. ניתן להקביל זאת לעולם הטיפול, בפרט לטיפול באבדן מכל סוג שהוא; לזיכרון ולדיבור אודות הפצעים החשופים, יש אלמנט מרפא, אשר יכול לחבר את המטופל האבל לחלקים החיים בתוכו. בנוסף, לעיתים כמטפלים, אנו נזהרים מלעמת מטופלים עם "עמדת הקרבן" שנדמה כי הם מאיישים, מחשש להיתפס לא אמפתיים ולפגוע בטיב היחסים הטיפוליים. עם זאת, ניכר כי עמדה זו מעודדת פסיביות ותקיעות, ולפיכך דומה כי טיפול מוצלח הוא גם כזה אשר מאפשר למטופל לקחת אחריות אישית ולזהות את התפקיד שהוא משחק בהתממשות גורלו.

סבתא והזאב בעור אחד: המרחב שבין אמהות לאידיאולוגיה, בעקבות הספר 'איתי החיים משחק הרבה' – ד"ר תמר אנג'ל

ד"ר תמר אנג'ל לקחה את השראתה להרצאה מגיבורת הספר 'איתי החיים משחק הרבה', ורה, ובבחירתה הגורלית והקשה לעיכול בין שמו הטוב של בעלה המת, לבין חייה של ביתה בת ה-6. ד"ר אנג'ל התמקדה בהרצאתה בפיצול אשר מתקיים בהורות, בין החלק שנאמן לאידיאולוגיה לבין החלק שקשוב לצרכים האישיים. בתוך כך, התייחסה לטרגדיה שבנטישת ילד, ברמה הרגשית והקונקרטית, בשם נאמנות לערכים כאלה או אחרים. להצעתה, ניתן לראות בספר זה הזדמנות לחקירה של נקודות עיוורות בנפשנו. כך למשל, כאשר אנו נסחפים בלהט אחר רעיון מסוים, בלי לקחת בחשבון מה קורה לזולת. לטענתה של ד"ר אנג'ל, המסר של גרוסמן לקוראיו בספר זה הוא כי הפנאטיות מייצרת פיצול וחוסר רגישות למי שנמצא מולנו, ולמרבה הצער, לעתים דווקא למי שקרוב אלינו ביותר. ד"ר אנג'ל נתנה דוגמאות מהקליניקה, בפוגשה למשל הורים טבעונים אשר מדגימים נוקשות באמונתם ולא מכילים את צרכי ילדיהם, או הורים אשר האמינו באידיאולוגיה הקיבוצית וכמו נטשו רגשית את ילדיהם בלינה המשותפת. הדבר מהדהד גם את המחשבה, על מקומות בהם האידיאולוגיה של המטפל עלולה לפגוע ביכולתו לראות כל מטופל בפני עצמו, ועל הסכנה למחוק את ייחודיותו על ידי נאמנות עיוורת לאסכולה כזו או אחרת.

ד"ר אנג'ל אף הוסיפה בנימה אישית, כי עבורה לשלוח את בנה לצבא, היווה את שיא הפיצול ההורי בו הרגש לא נתן מנוח לנפשה: מצד אחד היה עליה לשלוח את בנה לסכן עצמו, ומצד שני, הזדהתה עם הרעיון החשוב של שוויון בנטל. היא הזכירה כי מטפלים נתקלים לא מעט בצורך להציל את המטופלים שלהם ואת העולם שמחוץ לביתם הפרטי, כאשר לעיתים הדבר בא על חשבון ילדיהם אשר זוכים לפחות תשומת לב והקשבה. לדבריה של ד"ר אנג'ל, הספר מביא לידי ביטוי את השחזור הבלתי נמנע המתרחש בחיינו ואת נושא ההעברה הבין-דורית, כאשר אנחנו מגלים שדור אחרי דור חווה נטישה. היכולת לתקן ולהוביל לשינוי, או במקרה של הספר, "להצמיח אמהות גם במקומות צחיחים", נובעת בין היתר מתוך ההכרה במגבלות הקיימות בתוך כל מערכת יחסים. לקראת סיום דבריה, הציגה ד"ר אנג'ל את שירו הנפלא של ברכט, "הכל משתנה", המבטא את התהליכים המתוארים באופן מרגש.

הכל משתנה / ברטולט ברכט

הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה. לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ
יָכוֹל אָדָם בִּנְשִׁימָתוֹ הָאַחְרוֹנָה.
אֲבָל מַה שֶּׁאֵרַע, אֵרַע. וְהַמַּיִם
שֶׁמָּזַגְתָּ לְתוֹךְ הַיַּיִן, לֹא תּוּכַל
לִשְׁפֹּךְ אוֹתָם בַּחֲזָרָה.

מַה שֶּׁאֵרַע, אֵרַע. הַמַּיִם
שֶׁמָּזַגְתָּ אֶל-תּוֹךְ הַיַּיִן, לֹא תּוּכַל
לִשְׁפֹּךְ אוֹתָם בַּחֲזָרָה, אֲבָל
הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה. לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ
יָכוֹל אָדָם בִּנְשִׁימָתוֹ הָאַחְרוֹנָה.

מסע אל מכלאה ריקה: בעקבות הספר 'חמורים' – גב' אורית גרוס

גב' אורית גרוס עקבה בהרצאתה אחרי רוג'רס, גיבור הספר 'חמורים'. רוג'רס הוא אמריקאי בן 36 אשר ערק מן הצבא במלחמת וייטנאם, לאחר שנפצע מכדור שנפלט מרובהו. במסגרת הסיפור, הוא חי כפליט באוסטריה במשך 9 שנים, כאשר הוא למעשה אדם ללא מסמכים וללא משפחה, תלוש וסוג של חי-מת. רוג'רס מצטייר כאדם אלים, חסר ויסות ומעורר סלידה, שלא מחבב אף אחד, למעט את מרטין, חברו הטוב, ואת החמורים במכלאה, אליהם הוא מקפיד לנסוע פעמיים בשנה; מסע אותו מכנה גרוסמן "מסע חירום". סיפור מסע החירום מתרחש בין שתי תחנות דלק ומתחיל בריח שריפה. רוג'רס מנסה לזהות את מקור הריח השרוף ותוהה האם מדובר בסיגריה, בבלמים, או אולי בריח שבא מבחוץ. על אף השריפה המשתוללת בהר, הוא מרחרח את בית השחי שלו ומתעורר בו הספק - הסביבה או אני?, שאלה שאנו נתקלים בה לא אחת בקליניקה. כלומר, איזה מקום ראוי לתת למציאות האובייקטיבית (אם בכלל קיימת כזו) ואיזה יש לייחס לפנטזיה או לחוויה הסובייקטיבית. בספר, רוג'רס מצויד בבקבוקי קוניאק, המשמשים לו מעין חומר תבערה באמצעותם הוא שורף את מכאובי נפשו, ביניהם את תחושת התלישות שלו אשר לא יודעת מרגוע. את "מסע החירום" ניתן להקביל לטיפול נפשי: מתבצע בזמנים קבועים, על ספה צרה, עם עד שומע ובמטרה לנקות את מה שהאדם לא יכול להתמודד איתו לבדו, כמו לשטוף את החומרים הרעילים מגופו ולפנות מקום לכניסתם של חומרים חדשים. רוג'רס מרחיק עד מרטין בכדי להגיע לעצמו, כמו שאנו זקוקים לאחר משמעותי שיכיר בנו כדי שנוכל בתקווה, להכיר בעצמנו.

דמותו של רוג'רס מבקשת לספוג ללא מילים את השלווה של מרטין, ולעיתים כמו היה רוצה להידבק בצחוקו, אותה הוא מגדיר כתרופה ממש, צחוק ללא בושה או מעצורים. גרוס העלתה את השאלות, כיצד סופגים בטיפול חומרים שאין בהם מילים, איך "נדבקים" בתרופה, האם באמצעות מחשבות או האם בשאיפת האוויר החוויתי בחדר הטיפול, האם פונים למרטין או למטפל, כי רוצים או כי צריכים. נקודה מעניינת נוספת שהעלתה, היא השריפה היזומה אשר מתרחשת בסיפור. שריפה זו היא למעשה תחת השגחה ונועדה למנוע שריפות גדולות יותר שיוצאות משליטה. ניתן להקבילה למצב בו המטופל נכנס לרגרסיה מבוקרת במרחב בטוח, לצורך בנייה מחדש. למסע הזה אמנם יש מגבלות, אך הוא מאפשר היזכרות בחלקים שאבדו, בבית הילדות ובתמונות המופנמות שתלויות על קירות נפשו של רוג'רס. בסיפור, מרטין מסתלק יום בהיר אחד ומשאיר את רוג'רס מול מכלאה ריקה. דימוי זה מפגיש אותו עם האין שבתוכו ומייצר עבורו עוד חווית נטישה. זאת כאמור, בניגוד למטפל, אשר אמור לספק למטופל ביטחון וקביעות, מבלי "להשאיר פצועים מאחור" ומבלי להותיר את המטופל להתמודד עם האין לבדו.

מה קורה כשסוס נכנס לבר? - ד"ר מיכל שמחון

ד"ר מיכל שמחון התמקדה בהרצאתה בספר 'סוס אחד נכנס לבר' אשר נכתב על ידי גרוסמן בשנת 2014, וביקשה להקביל את עלילתו לעולם הטיפול הנרטיבי. בתוך כך, היא התייחסה לחשיבות הסיפור שאדם מספר אודות עצמו, בנוכחותם של אחרים. בספר, דבלה ג'י בן ה-57, מספר את סיפור חייו המייסר במסגרת מופע סטנד-אפ. כל הווייתו מושקעת בסיפור, אותו הוא מוכרח בדחיפות להוציא מתוכו, בעודו זקוק לשותפים למסע. במהלך של עדות כפולה, את התיאור של מופע הסטנד-אפ מספקת לקוראי הספר דמותו של אבישי לזר, המספר. לזר הוא שופט בדימוס, אשר משלב בתוך תיאוריו גם את הנסיבות שהביאו אותו לצפות במופע של דבלה ג'י. עיקרי הטיפול הנרטיבי מתגלמים בספר בכך שהסיפור של דבלה, הגיבור הראשי, כמו כל סיפור אנושי, מארגן את החוויה ומייצר סדר ומשמעות; אירועי חייו לא נשארים רק כאוסף של חלקי חוויות, אלא הסיפור המסופר מבליט את אלו החשובים ושוזר אותם לעלילה עם התחלה אמצע וסוף. כך המספר, במקום להיות הקרבן, הופך להיות האדריכל של סיפור חייו. דוגמא יפה לכך, היא כאשר דבלה מספר במופע על אימו ולראשונה מאז מתה, מעיד כי הצליח ממש להרגיש אותה. אותה אמא, שבאה מהמחנות, שנעלה מגפיים גדולים והיתה מושא ללעג, הופכת דרך הסיפור לדמות חיה ונוכחת.

ד"ר שמחון ציינה כי לעיתים סיפור קשה זקוק לעטיפה רכה; המילים היומיומיות אינן יכולות לבטא את עוצמת הכאב, ויש צורך בריחוק אסתטי או בבדיחה טובה לצורך התמודדות (כמו הגנות שונות שאנו פוגשים בקליניקה). כמו כן, ד"ר שמחון טענה כי כל סיפור הוא לעולם רק חלק מסיפורי חיים שחיינו, אך עלילותיהם נשמטו מתודעתנו. יתר על כן, סיפור אשר נולד מחוויה קשה אחת שצובעת את כל חיינו עשוי לעצב את תודעת ההווה כך שהיא חונקת גם את תמונת העתיד. לעומת זאת, להפתעתו של דבלה בספר, בקהל הבר יושבת פיץ, מקשיבה לסיפורו וצועקת: "הכל לא נכון, אתה היית ילד טוב". כך היא משתתפת במסירות בסיפורו, קולה סודק את הסיפור הדומיננטי, ועדותה מרחיבה את הסיפור המצומצם שדבלה מספר לעצמו ואולי משנה את תודעת ההווה שלו. בעמדה זו, היא יכולה לחולל טרנספורמציה בעלילה, לתת מקום לעלילות סמויות ומיטיבות, ולחשוף בתקווה את זהותו האותנטית של דבלה, ממש כמו ריפוי נפשי בטיפול.

סיכום

במקביל להרצאות שהועברו במליאה, התקיימו ביום העיון 6 סדנאות מרתקות. ענת גלעד וד"ר אילנה לח, העבירו סדנא בשם 'מגע עם הילד שבפנים' על פי 'ספר הדקדוק הפנימי', ובחנו ביחד עם המשתתפים את השפה הפרטית שלהם, במקביל לשפה הפרטית של אהרון, גיבור הספר (באמצעות אמנות וכתיבה). נילי גפן התייחסה לספר 'בגוף אני מבינה' בסדנא שעסקה ב'סחיבת פצוע', ביחסים טיפוליים וביחסים טוטאליים. היא ביקשה לחקור את המשאלה שהאחר המשמעותי יישא אותנו על גבו, ואת המשאלה והחשש להיות הגב הנושא, עבור האחר (באמצעות פסיכודרמה). ד"ר אופירה הוניג ושלומית רינת העבירו סדנא אשר עסקה בדרמות של גיל ההתבגרות, בעקבות הספר 'מישהו לרוץ איתו'. הן עשו זאת באמצעות שימוש בשירים המלווים את הספר, כמו גם חומרים יצירתיים כגון זבל, חפצים ללא שימוש, בדים וחומרי חיבור מגוונים, כדרך לייצוג סערות הנפש של המתבגרים וכפתיחת דלת נוספת להבנת תהליכי עבודה עימם. יגאל בן אהרון העביר סדנא אשר בחנה את שאלת 'הבחירה': הרצון להתקרב ולדעת את 'הבשורה' אל מול הרצון והצורך לשמר את מה שיש ולא להסתכן. זאת, תוך התייחסות לדמותה של אורה בספר 'אישה בורחת מבשורה' (באמצעות פסיכודרמה ומיינדפולנס). אמירה אור העבירה סדנא באמנות פלסטית אשר עסקה בדרכים לעיבוד חרדות מהמאיים והלא-מוכר בטיפול בילדים, בעקבות הספר 'איתמר פוגש ארנב'. גלילה טבנצ'יק וד"ר רונן קובלסקי העבירו סדנא בנושא 'משחק מרפא ומשחק פתולוגי', בעקבות הסיפור 'מומיק'. הסדנא עסקה בתהליכים של בריאות, שחרור וצמיחה, מול תהליכי פירוק נפשי ופתולוגיה, ובחנה מתי ניתן להבחין בין סוגי המשחק השונים. זאת, תוך שימוש בכלים מעולם הדרמה, הפלייבק והחוויה התנועתית-גופנית. לאחר ההרצאות והסדנאות, התכנסו הנוכחים שוב לאולם, שם הקשיבו ביחד לסיפור 'חיבוק' בהקראתה של הפסיכודרמטיסטית והמורה לדרמה ענבר סוירפמן. לסיום, הקהל האוהד ודוד גרוסמן ומיכל, רעייתו, שלקחו חלק בכל היום, נפרדנו מהיום בשירה משותפת של השיר 'כולנו זקוקים לחסד' של נתן זך.

לסיכום יום העיון העשיר, ניתן להגיד כי השילוב בין ההרצאות המרתקות לשיחה הכנה והמרגשת עם הסופר דויד גרוסמן, נגע בלבם של רבים מן השומעים. גרוסמן, סיפק הצצה אל תהליך היצירה שלו, אשר באוזניים טיפוליות מקביל לעבודה פסיכואנליטית חשובה ויסודית מאין כמוה; מלבד שימושו בשפה עשירה, בעודו מתמלל מנעד עצום של רגשות, נדמה כי יש לו היכולת להיכנס לנעליו של האחר, באופן לא שיפוטי ומלא חמלה ואף לנעליהן של דמויות מורכבות, שיכולות לעורר סלידה או רתיעה. ממש כמו מטפל, הנדרש לאמץ עמדה לא שיפוטית, (פרויד יגיד אובייקטיבית), גרוסמן העיד על עצמו כי הוא מנסה לנקות את השלכותיו שלו על הדמויות השונות ולזקק את מהות הנפשות הפועלות, אשר מאמצות ראיית עולם נפרדת משלו. זאת ועוד, גרוסמן דיבר על חשיפת התכנים הלא מודעים והצפתם מעל פני הקרקע, כדרך לממש את מלוא הפוטנציאל האנושי ושלל אפשרויות הקיום. בתוך כך, הוא נגע בהרצאתו בחוויות מורכבות אשר מאלצות אותנו לתת מילים משלנו לחוויות כואבות, למצוא את "שמנו הפרטי" ו"לחלץ את הדקות בתוך עולם שהוא עבה", בכדי לשמור על שפיות ולשמר את זהותנו הייחודית. יום העיון התמקד במיוחד בכוחו של סיפור. אותו סיפור שאנו מספרים לעצמנו ולאחרים המשמעותיים לנו. מסע היצירה, כמו הטיפול, מאפשר להעביר אנשים מעמדה שיפוטית לעמדה המתבוננת דרך עיניים חומלות אשר מעצבות מחדש את הסיפור שכולא אותנו בתוכו. דומה כי אנו זקוקים למאזינים אוהדים ולקשר חם איתם, בכדי לשנות ולו במעט את זווית הראייה שלנו, להתוודע לפרטים שהיו סמויים מעינינו ואולי אף להשיב זיכרונות אבודים שיחדשו את חיינו. בתוך כך, הטיפול באומנויות השונות מאפשר לתת ביטוי אישי לכאבי הנפש, גם במקום בו נגמרות המילים - אם בתנועה, במשחק או בכל דרך אחרת, ובכך להניע את האדם לשינוי אליו הוא כָּמֵהַּ.

על הכותבת – דנה וישינסקי

בוגרת תואר שני בפסיכולוגיה קלינית מטעם המכללה האקדמית תל אביב-יפו. מטפלת מוסמכת (M.A) לטיפול בהבעה ויצירה, במיקוד פסיכודרמה, מטעם מכללת סמינר הקיבוצים.