נטעלי שלוסר
בתאריך 20.2.15 נערך יום העיון ממשיכי ויניקוט-מסוד חאן וכריסטופר בולאס מטעם הוצאת תולעת ספרים (לסקירת יום העיון לחצו כאן). לקראת ההפסקה בין מושבי הכנס, עלתה לבמה פרופסור ברכה אטינגר אשר נשאה דברים לזכרו של לוני אטינגר, בעלה לשעבר. לוני היה אנליזנט של בולאס והתאבד ב-1988, מספר חודשים לאחר פרסום הספר 'צילו של האובייקט' בו בולאס- לטענתה של אטינגר- תיאר מקרה המבוסס על האנליזה של לוני ("ג'ונתן" בפרק 'השקרן' ובפרקים נוספים). אטינגר התייחסה בכאב להשפעות הקשות של האנליזה עצמה ושל פרסום תיאור המקרה ללא אישורו של לוני. נטעלי שלוסר מגיבה לאופן בו התקבלו דבריה של אטינגר ומתארת את התחושות שהתעוררו בעקבות הדברים.
על פי תכניית יום העיון, יום העיון אמור היה לכלול שני מועדי דיון, אך דיונים אלו בוטלו וביטולם מעורר בי את שאלת מקומו של הקהל. ביטול הדיונים אפשר את המעבר המידי להמשך סדר היום לאחר דבריה של אטינגר, אך אני חושבת, שמי שעורך כנס מקצועי ומזמין קהל צריך לקחת אחריות על ההתכנסות הזו ועל הקהל הזה: ביטול הדיון השאיר בקהילה משהו שלא יכול להירשם בתוכה.
יש מקום לפסינציות בכנס שמתרחש בדלתיים הרמטיוֹת, הרמטיוּת שנרכשת מתוקף אליטיזם של קהילה מקצועית בשעה שזו עוסקת בתיאורי מקרה. אבל למעשה הכנס התרחש בדלתיים פתוחות: שהרי החומרים הרגישים שעולים בתיאורי מקרה וזווית ההתייחסות לחומרים האלה עשויים להגיע אל המטופלים ולזעזע את עולמם, במידה ותוארו ללא רשותם.
אבל אני רוצה לדבר על ההרמטיוּת שנובעת מהתבוננות באובייקט, שאמנם גזור מהמציאות (לוני, לטענתה של אטינגר) אך הוא בעצם משרת את החוקים ונענה לצרכים של הקהילה המקצועית (״ג׳ונתן״). זהו האליטיזם וכוחו הסמוי של תיאור מקרה. המטופל הופך ל״ג׳ונתן״, בולאס הופך לאגדה, וקהל הסינמטק עדיין שבוי בקסם האינטלקטואליזם-הליבידניאלי, זה שאינו מאפשר אלא להגדיר את המעשה של פרופ׳ ברכה אטינגר כפריצת ה"סטינג" של יום העיון.
***
מדוע פרופ׳ אטינגר בחרה להביא את דבריה באופן זה ולא, למשל, דרך בקשה פורמלית להשתתף כדוברת בכנס? ברור לי שמטרתה לא היתה לפגוע בחזון של מארגני הכנס. אך להבנתי גם לא רצתה להיות חלק מתוכנית עבודה ביום עיון המוקדש לבולאס, ולכן לא פנתה מראש ולא ביקשה להיות מרצה בכנס. היא רצתה לדבר בדיון. כאשר המארגנים הודיעו על ביטול הדיון, אטינגר עלתה לבמה אך לא הציגה את עצמה כסמכות מקצועית בתחילת דבריה. זאת, על אף שמעמדה המקצועי יכול היה להעניק סמכות לדבריה. אטינגר גם לא הדגישה וסיכמה את דבריה בסוגיות אתיות אשר היו הופכות את הבחירה לשאת דברים באופן זה למוצדקות או מנומקות יותר. היא היתה מושקעת ברעד, בהשבת כבודו של לוני ובמתן מקום לחומרים ולרעיונות שעסק בהם.
סוגיות אתיות עמדו בלב דבריה של אטינגר תוך הספדו של לוני. האם האם הדמות שלטענתה של אטינגר נושאת את האיפיונים המזהים של המטופל תמשיך להיקרא ג'ונתן, "השקרן"? האם ימשיכו ללמד את ספרו של בולאס ללא דיון? הרי זו שדיברה מהקהל, כאשתו-לשעבר של מטופל שזיהה עצמו בספר, העידה שהיה מדובר באמן צעיר, בתהליך ההתפרקות שלו באנליזה, ושהפרק מציג פתולוגיזציה של המרחב האסתטי של חומרי היצירה שלו הפזורים גם בפרקים אחרים של הספר ונאספים לכדי תובנות מקצועיות של מחברו.
על רקע זה, האם 'צילו של האובייקט' ימשיך לעבור מאנאליטיקאי לאנליטיקאי, ממטפל למטופל, ממורה לתלמיד?
האם נפל לידיו של האנליטיקאי, בולאס, "איש שקרן" או שהאובייקט הזה עוצב באנליזה כהשלכה של המטפל? דבר מה לא גמור עובר בשושלת זו של ויניקוט-חאן-בולאס-לוני אשר עובר שוב ושוב, ולכן חשוב להתעכב עליו. המטופלים הפונים לאנליזה אינם ערים להשפעתם של גורמים כהעברה הנגדית. הם לא מכירים את המוטיבציות הספרותיות של המטפל, ואת האובייקט הקפקאי שנמצא לעיתים מאחורי הקלעים, מתחת לשטיחים ובריפוד הספה עליה הם שוכבים. הם לא מודעים לתכנים שהסטינג טעון בהם, ולהפעלה המאגית של הסטינג אליו הם נכנסים ובמסגרתו נותנים אמון במטפל ובתהליך ההחלמה שהוא מציע.בחירתה של אטינגר לדבר ביום העיון אפשרה לשאלות חסומות להפשיר ולהיות נגישות יותר. דבריה של אטינגר, האופן בו באו לידי ביטוי בכנס והאופן בו התקבלו מעוררים שאלות לגבי חשבון הנפש הנוקב שעל הקהילה המקצועית לבצע בנוגע לסוגיות אתיות העומדות בלב הפרקטיקה הטיפולית ולא פחות מכך- לגבי הנכונות להתבונן בהן באופן גלוי, כנה ומעמיק. במובן זה, בחירתה של אטינגר לדבר בכנס היא בחירה אמיצה המזמינה למתן מקום וליצירת מרחב פתוח להתבוננות במורשת האנליטית ובפרקטיקה הטיפולית העכשווית.
