חיפוש
  • דף הבית
  • מאמרים
  • להיפגש עם עצמי: מפגש עם מיניות, ארוטיקה ויחסים במרחב הטיפולי-גופני

להיפגש עם עצמי: מפגש עם מיניות, ארוטיקה ויחסים במרחב הטיפולי-גופני

פורסם על ידי לירון פנטי

מיניות, מילה אחת שטומנת בחובה כל כך הרבה אסוציאציות.

בהגיעי לחקור נושא זה כסטודנטית לפסיכותרפיה גופנית, מצאתי את עצמי מבולבלת, תוהה וחווה מגוון רחב של רגשות ותחושות. משהו התרחש בתוכי, ודחף אותי לנסות לגעת בנושא "האסור" הזה. נכנסתי לתוך מסע מרתק אל דימוי הגוף, יחסים בין אישיים, אהבה, מתח, בושה ומבוכה. מסע בו הבנתי, אולי לראשונה, כמה פחד ורתיעה קיימים בי, השזורים כחוטי זהב בהתרגשות וחיות המפעילים את אנרגיית החיים בתוכי, את המיניות שבי.

כאשר אנו נכנסים אל המרחב של חדר הטיפולים, נוצר קשר אינטימי וקרוב בין המטפל למטופל. קשר בו אנו חשופים ונחשפים אל נבכי נפשנו, אל המקומות הסודיים והעדינים ביותר - שם שוכנת המיניות שלנו. איך ניגשים אליה? איך מדברים את השפה המביכה ו"האסורה" הזו שבתרבות שלנו נחשבת לעיתים לטאבו, ועל אחת כמה וכמה בהקשר הטיפולי? כיצד נוכל להרשות לעצמנו להיפתח אל יחסי ההעברה הסבוכים האלו בקשר הטיפולי, כמטפלים וכמטופלים, מבלי לחשוש מערעור היחסים הטיפוליים?

סוגיות אלו מתעצמות ותופסות מקום משמעותי ורגיש עוד יותר בפסיכותרפיה גופנית, בה המגע הוא אחד הכלים הטיפוליים. עולה בי השאלה כיצד אני, כמטפלת פסיכותרפיסטית גופנית, אוכל להשתמש בטכניקות המגע שעלולות להעמיד את המיניות במקום פגיע ומבלבל כל כך? כיצד לגעת מ"המקום הנכון"?

במאמר זה ברצוני לערוך הכרות עם המורכבות הטמונה במיניות המתעוררת במרחב בין מטפל למטופל בטיפול בפסיכותרפיה גופנית, אשר מייחס חשיבות רבה לגוף ולמתרחש בו במסגרת הקשר.
על אף המורכבות הטמונה בעבודה עם תכנים הנוגעים למיניות, לא ניתן להתכחש לחשיבותה בתהליך התרפויטי. אני סבורה כי מיניות הינה אנרגיה של חיים - 'ליבידו' כפי שכינה אותה פרויד, ולפיכך טמון בה פוטנציאל עצום לטרנספורמציה אשר יכולה להתממש במרחב הטיפולי, אם רק נהיה זהירים ונעז להנכיח אותה. בשנת 1915 כתב פרויד בהקשר זה- "הפסיכו אנליסט יודע שהוא עובד עם כוחות נפיצים מאוד, ושעליו לגעת בהם במידת זהירות וחריצות כשם שעושה הכימאי. אך ממתי נאסר על כימאים לעבוד עם חומרים נפיצים, בגלל הסכנה בעבודה עם חומרים אלו, על חשבון ההשפעות שלהם ?" (פרויד, 1915,עמודים 170-171)[1].

בפעם הראשונה בה נפגשתי עם גבר במרחב טיפולי משהו אחר התרחש בגופי, הוא היה מפחיד משום שהיה לא מוכר. חשתי מבוכה, בושה ואשמה על שהרגשתי מינית מולו, ולא העליתי על דעתי לשתף אותו בתחושות אלו. הייתי מבוהלת, חשתי את עצמי כ"פצצה מתקתקת", ותהיתי איך יכול להיות שאני חשה כך כלפי מישהו שאני לא "אמורה" להרגיש כלפיו כך? האם יכול להיות שמטופלי יחושו כך במפגש עימי? וחשש נוסף ועמוק - האם אני כמטפלת אצליח ליצור אינטימיות רגשית עם מטופלים שיעוררו בי רגשות מיניים אסורים? האם אוכל להיות ערה להתפתחות של מצב כזה, ובו זמנית להיות מסוגלת לברר אותו ביני לבין עצמי וביני לבין המטופל? זאת, מתוך הנחה שמתח מיני קיים כמעט בכל קשר טיפולי, בין אם הוא מודע ובין אם לאו.

איך בכל זאת עלינו להתמודד עם מיניות, וליתר דיוק עם העברה ארוטית המתעוררת במרחב הטיפולי?
ארווין יאלום (2002) טוען שרגשות מיניים תמיד קיימים במרחב הטיפולי. האינטימיות יוצאת הדופן הנוצרת בין המטפל למטופל הינה כר נוח להתפתחות רגשות של אהבה ומשיכה מינית. הדינאמיקות של העברה חיובית שכזו נוצרות מעצם טיבם של היחסים הטיפוליים, והן חלק בלתי נפרד מהדיאלוג הטיפולי: הן יוצרות קושי כזה או אחר אצל המטפל והמטופל, וחשוב ביותר שהן יעלו בשעה הטיפולית - כאן ועכשיו. עוד טוען יאלום, כי במידה והמטפל מוצא עצמו מגורה מינית במפגש עם מטופל או מטופלת, הגירוי עצמו יכול ללמד על אישיותו של המטופל. מטופלות בעלות דימוי עצמי נמוך, טוען יאלום, מאמינות כי לפעמים המתנה האמיתית שהן יכולות לתת, בתמורה ליחס ולאינטימיות שהן זוכות לו מצד המטפל, היא מתנה מינית, והן יפעלו על מנת לספקה. ללא המין - מצרך שאולי היו תלויות בו ביחסיהן בעבר - הן יכולות לצפות רק לאובדן עניין מצד המטפל, ואף לנטישה בלתי נמנעת. דוגמא זו ממחישה עד כמה חשובה ההתבוננות בהעברה הנגדית הארוטית, ועד כמה המידע שעולה מתוכה משמעותי להבנתו של המטפל את היחסים המוקדמים שחוו המטופל או המטופלת בילדותם, כהשלכה על היחסים הטיפוליים הנוכחים.

חשיבותה של חשיפת ההעברה הארוטית, וחשיבות הבדיקה שעורך המטפל בינו לבין עצמו כאשר הוא מזהה דפוס של העברה נגדית ארוטית, ידועה ומובנת למטפלים מזה תקופה ממושכת. עם זאת, עבודה בפסיכותרפיה גופנית מלווה באתגרים נוספים הנלווים לאפשרות השימוש במגע.
זהו רגע מפחיד עבור המטפל. הקושי לדבר על העברות והעברות חוזרות ארוטיות גורם ללא מעט מטפלים להימנע מחשיפה ומתן מקום לתחושות המיניות המתעוררות בחדר הטיפולים, אך בפסיכותרפיה גופנית עלולה להתלוות להימנעות זו גם הימנעות משימוש במגע, דווקא כאשר שימוש זה נחוץ ומתבקש בתהליך. פסיכותרפיה גופנית מאפשרת קשר עמוק עם תכנים של מיניות, בעיקר בגלל ההתייחסות לתחושות הגוף ולהדהוד הגופני שמתרחש אצל המטפל והמטופל כאחד. באופן גורף, מגע נתפס כביטוי לאינטימיות גופנית ו/או מינית ולכן, כאשר קיימים רגשות העברה או העברה נגדית ארוטית- עלולות להתעורר הסתייגויות מהשימוש במגע. וכאן, ברצוני להדגיש את המחויבות הגדולה שיש למטפל לשאול את עצמו ביתר זהירות מדוע הוא רוצה לגעת, למה דווקא עכשיו, מה קורה בתוכן שמביא המטופל ומה אופי ההעברה הנגדית שלו שמעלה את הרצון למגע. זהירות זו חיונית עוד יותר כאשר מדובר במטופלים שחוו התעללות גופנית ועלולים לשחזר את מערכת היחסים "הקורבנית" עם המטפל, גם כאשר מדובר במגע אשר אינו מיני באופן אובייקטיבי.

פסיכותרפיה גופנית מעוררת במהותה את המורכבות הנובעת מהמיקוד בתחושות הגופניות במסגרת של קשר אינטימי, ובמובן מסוים "מזמינה" את התעוררותם של תכנים וחוויות גופניות מיניות וארוטיות. אם נביט לאחור על הקשרים הזוגיים שחווינו בעבר, על יחסי הכוחות בין גברים ונשים שהפכו למודל אם על ידי הורינו או הסביבה בה גדלנו, ניווכח כי במרחב הטיפולי הם בהכרח באים לידי ביטוי מול המטפל. וכאן המקום להעז ולדבר את המיניות, לעורר את הבושה והמבוכה, את הפחד מהעוצמה, להיות בקשר אינטימי עם הרגשות הללו, להיות מסוגלים לגעת בגופנו ולהבין שכוח החיים המיני שוכן בתוך "ציפור הנפש" וזה לגיטימי, בסדר, מובן ורצוי שנדבר ונחווה אותו. על אף ה"נפיצות" של סיטואציה זו- אם להשתמש במונחיו של פרויד- הרי שהעבודה עם חומרים רגישים אלו היא המקום בו ניסים יכולים להתחולל - להיות בקשר עם המיניות שבי מול אדם אחר, כפי שכותבת הפסיכותרפיסטית שושי אשרי (2004):

אני מאמינה שחיבור עם ארוטיקה הוא המפתח לטרנספורמציה בטיפול. אני מאמינה שארוטיקה מעוררת ומעודדת צמיחה. זהו ביטוי לרצון העמוק לקשר וחיבור. אני עושה זאת כי אני מאמינה שאם נרתע מהטאבו ונעקוף את הטעינה המינית בחדר הטיפולים בשם הבטיחות, לא רק שנחמיץ הזדמנות טיפולית, אלא שנסתכן בשחזור (ההימנעות עצמה כמעוררת) ואפילו ב-ACTING OUT. [2]

במאמר זה אני סבורה כי נגעתי רק בקצהו של קרחון המיניות וההעברה הארוטית בפסיכותרפיה הגופנית. לא התייחסתי למגע כטכניקה אשר עלולה לכשעצמה לעורר העברה ארוטית בטיפול, ולא לאופנים בהם יכול המטפל לעבד ולזהות האם ומתי השימוש במגע הוא פתייני ונובע מהעברה ארוטית ולא מצורך טיפולי, ומתי ההימנעות ממגע מבטאת התגוננות מרגשות ארוטיים.

עם זאת, תחושות ההקלה וההתרגשות שנלוות ליכולת לתמלל רגשות מיניים בהקשרם הטיפולי הן משמעותיות בהבנה שלי את המיניות בחיי, ועל כן אני מקווה שמאמר זה יהיה כר פורה לדיון בנושא; למען המטופלים והמטפלים שבינינו ולמען כל אדם שבתוכו קיימת אנרגיה מופלאה של חיים - מיניות.

לירון פנטי, מטפלת-גוף וסטודנטית שנה רביעית לפסיכותרפיה גופנית במכללת רידמן.
מוסמכת טיפול עבודת גוף; עיסוי שוודי ועיסוי רקמות עמוקות.
lironfanti@hotmail.com

ביבליוגרפיה:

יאלום, א.(2002) . מתנת התרפיה .ישראל: כנרת.

Asheri, S. (2004). Erotic desire in the therapy room. Dare we embody it? Can we afford not to? Paper presented at the 2004 UKCP Conference, London [Electronic Version].  

Freud, S. (1915). Observations on Transference-Love (Further Recommendations on the Technique of Psycho-Analysis III). The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud, Volume XII (1911-1913): The Case of Schreber, Papers on Technique and Other Works, 157-171


[2] תרגום המחברת

[1] תרגום המחברת