חיפוש
  • דף הבית
  • מאמרים
  • פרספקטיבה נאו-קלייניאנית על חווית הגוף והשפה - מאמרה של לומבארדי, 2006

פרספקטיבה נאו-קלייניאנית על חווית הגוף והשפה - מאמרה של לומבארדי, 2006

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

"היינו מבולבלות ממילות הקיקונגו בעלות המשמעויות הרבות כל כך. 'בנגלה', עבור הדבר היקר ביותר, הבלתי נסבל ביותר ועבור עץ מורעל. המילה הזו מוטטה את הטקסים של אבא בכל פעם, כשסיים אותם, את כולם, בצעקה "אבא ישו הוא בנגלה!".
בספרה של ברברה קינגסולבר, The Poisonwood Bible, לאה, אחת מארבע אחיות מתארת את חוויותיה עם אב פרנואידי-גרנדיוזי מיסיונרי המנסה להכניע את אפריקה באמצעות הריטואלים של ההטבלה הנוצרית. הסיפור מסופר בחמישה קולות נוסח רשומון, אך לא מדובר בתיאור של אותם האירועים מזוויות שונות אלא במארג של גדילה משותפת של האם וארבעת בנותיה המתארות חוויות סובייקטיביות נבדלות לא פחות משהן דומות זו לזו. האם אורלנדה פרייס, רחל, התאומות לאה ועדה והאחות הצעירה, רות מיי, צרובות בחותמן של חוויותיהן עם הכומר פרייס, מטיף פרוטסטנטי הולך ונטרף, ומחווית החיים באפריקה. אפריקה יכולה להיתפס באופן סימבולי כגוף האם, שילוב בין טבע לחוויה גופנית ממשית אשר בו זמנית מתנגדת לחוקי התרבות ומהווה כר לצמיחתם. את נסיונותיו המאניים של הכומר לכפות את חוק האב על היבשת ניתן לראות ככישלון לקאניאני ליצור שליטה של הסדר הגברי על הגוף האמהי. אובססיבי להבסת הבשר, ובנסיונותיו להביא גאולה לאנשים שהוא עצמו מסרב לתת להם לגעת בנשמתו, הוא נסוג יותר ויותר אל שפה והתנהגות סטריאוטיפיות, לא מבחין בין עץ מורעל לעשב פשוט, עוקר אותו משורשיו בידיים חשופות, בנסיון כושל לזרוע צמח אמריקאי בקרקע אפריקאית.

היה זה פרויד (1923) אשר טען כי האגו הוא קודם כל אגו גופני. עם זאת, הדגש על הריפוי בדיבור וביסוס תהליכים משניים באגו כך שיווסתו את מה שנתפס כדחפי איד בלתי נשלטים אשר מתבטאים באמצעות החוויה הגופנית, הביאו להעדפת הביטוי השפתי על חשבון העושר שמציע משחק הגומלין בין תהליכים מודעים לבלתי מודעים ואופנויות חוויה מופשטות וקונקרטיות. קליין, מטה בלנקו ותיאורטיקנים נוספים מאסכולת יחסי האובייקט הדגישו את החוויה הגופנית כמקור לחיות האגו והחשיבה הקונסטרוקטיבית והיצירתית. בכך, הם נטו להמנע מפיצול החוויה המאפיין את התיאוריה הקלינית ולא העדיפו את הדיבור על פני ההוויה ואת התהליך השניוני על פני הראשוני.

הגוף, הזדהות והסימבול

קליין ראתה את הסמל כנוצר באמצעות החוויה הדיאלקטית של גופו של העצמי ביחס לגופו של האחר (האם) אשר הולכת ומתרחבת להתעניינות רחבה יותר בעולם החיצוני. ההתפתחות הנפשית מבוססת על מעגלי הזדהות של השלכות והפנמות, כאשר ההזדהות מתרחשת בו זמנית עם תצורת הסמלים דרך חווית העצמי כמשתקף או מוחזק על ידי האם, וחווית האחר כמוטמע בעצמי. חוויות אלו מתרחשות תחילה על בסיס חוויות סנסו-מוטוריות והופכות לבסיס לחיים הסימבולים. חלקים מהעצמי מותאמים לעולם החיצוני דרך היחסים עם קיומו הגופני של האחר. בעקבות קליין, ביון (1962) אפיין את הופעת החשיבה הראשונית כשאיפה לתפוס איכויות נפשיות, אשר שימורה מבוסס על חוויות רגשיות מוקדמות בין האם לתינוק. איכויות נפשיות אלו נחוות במונחים של מקצבים גופניים, איכויות טונאליות ומבט (חקירת המקצב והטון של דיאדות אם-ילד מוקדמות נחקרו באופן אמפירי ביאטריס ביבי ואחרים).

על אף שנוטים להתייחס לחוויות אלו במונחים של הדדיות, החזקה ושיתוף, ניתן לאפיין אותן גם במונחים של הפרדה, היעדר או בדידות. בהמשך לעבודתו של מטה בלנקו והדגש שלו על רב המימדיות של החיים הנפשיים, פיתחתי בכתבים אחרים רעיונות הנוגעים לסימולטניות של מצבי דמיון ושוני ששורשיהם בחוויות הגופניות.

קליין התייחסה לסימולטניות זו במונחים של עמדת נגד של אהבה ושנאה, או הזדהות והשלכה, המבטאים מנגנונים לביטוי נטיות סאדיסטיות וליבידנליות כלפי האובייקט ומספקות בסופו של דבר חווית דמיון ושוני, או הזדהות ואי-הזדהות ביחסים בין אישיים. מנגנון זה מהווה בסיס לפנטזיה וליחסו של האובייקט לעולם החיצוני. כתביה המוקדמים של קליין (1930) על יצירת הסמל מבוססים על עבודתה עם דיק, ילד בן ארבע אשר נכשל באופן סימולטני בתחומי התפתחות השפה ויחסי האובייקט. למרות שקליין התייחסה לדיק במונחים של סכיזופרניה, ניתן לזהות על בסיס תיאוריה תסמינים אוטיסטיים: עיכוב משמעותי בהתפתחות השפה, אקולליה, היעדר רגישות לכאב פיסי, סרבול והיעדר קואורדינציה, קושי בהבנת זווית הראיה של האחר, היעדר משחק סימבולי ועוד. קליין מתייחסת לחסכים ביחסיו עם אמו להסברת מצבו של דיק: "ייתכן והתפתחותו נפגעה מאחר ולמרות שהוא קיבל טיפול טוב, לא הורעפה עליו אהבה וגישתה של אמו אליו היתה חרדה יתר על המידה כבר מימיו הראשונים. כמו כן, לא אמו ולא האחות שטיפלה בו לא הפגינו רגשות כלפיו כך שדיק גדל בסביבה דלה באהבה". קליין הניחה כי התפתחות השפה של דיק הגיעה למבוי סתום. היא הבינה את חוסר יכולותיו במונחים של אגו אשר הבשיל טרם זמנו והזדהות מופרזת עם האובייקט המותקף (האם החרדה שחיותה ואהבתה היו מתים), אשר הותירו אותו עם הסאדיזם הבלתי נסבל שלו (שודד החיות, הורג האהבה). במילים אחרות, הזדהותו של דיק עם אמו החרדה ונעדת האהבה והחיות היתה בוגרת טרם זמנה והותירה אותו בתחושה שהוא רוצחם של האהבה והחיות.

קליין נחפזה להשתמש במספר תחומי העניין של דיק, אשר התעניין ברכבות ותחנות, ידיות דלתות ואלמנטים אחרים של פתיחה וסגירה. האינטרפרטציות שלה, המילים שהציעה לחווית אלו, מתייחסות לגופו ביחס לגופה של אמו. במילותיה של קליין: "לקחתי רכבת גדולה והנחתי אותה לצד רכבת קטנה יותר, וכיניתי אותן "רכבת-אבא" ו"רכבת-דיק". הוא הרים את הרכבת אותה כיניתי דיק, גלגל אותה לחלון ואמר "תחנה". הסברתי: 'התחנה היא אמא, דיק דיק נכנס אל אמא'. הוא הניח לרכבת, רץ אל החלל שבין הדלת הפנימית לחיצונית של הדלת, סגר עצמו בפנים ואמר "חשוך" ורץ ישירות החוצה. הוא חזר על כך מספר פעמים. אמרתי לו 'חשוך בתוך אמא. דיק בתוך אמא החשוכה'".

מילותיה של קליין מקשרות בין תחומי העניין המועטים של דיק לבין האובייקטים המוקדמים שלו, ובאופן ספיציפי לגופו בתוך גוף האם. הליטרליות של קליין מכוונת למטרה ספיציפית: לשיים את חוויתו של דיק באופן שמעגן אותה באופן קונקרטי בגופו של האובייקט. מה שמתחיל בליטרלי והקונקרטי משמש כקשר בין הסובייקט לאובייקט ומאפשר התפתחות של משמעות. בשימוש הקונקרטי והליטרלי בסמל, הוא הופך מעורבב באובייקט המסומל. שימושו של דיק בשפה לאחר מספר חודשי טיפול אצל קליין הדגימו את העיסוק שלו במשוואות סימבוליות: בהבחינו בשבבי עיפרון בחיקה דיק העיר באמפתיה "מיס קליין המסכנה" וכפי שציינה סגל "עבורו שבבי העיפרון היו חיתוך של מיס קליין לחתיכות". לפי הרעיון הקלייניאני הסמל אינו קשור בשליטה קוגניטיבית או בחשיבה אבסטרקטית, אלא ביצירת משמעות אישית המאפשרת יחסים פרודוקטיביים עם העולם. במונחיה של קליין "יצירת הסמל מתחילה בשלב מוקדם ביותר, מוקדם כפי שמתחילים יחסי האובייקט, אך משתנה באופיה ותפקידה עם השינוי במבנה האגו ויחסי האובייקט". משחק הגומלין בין הסמל כחוויה קונקרטית המזוהה עם האובייקט המקורי והסמל כדבר מה הנוצר על ידי העצמי אינה רק תוצר של בשילה התפתחותית

אלא מבנה תהליך דיאלקטי בו הכוח היצירתי והמעורר של הסמל מקושר באופן סימולטני לחוויה סנסורית גופנית שמעבר למשמעות המקורית. בכתבים הקלייניאנים, ככל שהסיטואציה הפנימית פחות רודפנית, כך יש יותר מקום ליצירת סימבולים המשרתים פונקציות יצירתיות, מעשירות ומחיות. בחזרה לדיק, סיטואציה פנימית סאדיסטית ורודפנית הובילה אותו לייצר "פנטזיות של גוף האם הריק והחשוך" והותירה אותו ללא יכול מספקת לפתח תחומי עניין ומשמעות בעולם החיצוני.

שלילה, שליליות והשלילי

בהתייחסה ליחסה של האם אל דיק, קליין כתבה "מעבר לכך, אמו של דיק יכלה לחוש לעיתים את גישתו השלילית של הילד אשר התבטאה בעובדה שלעיתים קרובות הוא עשה את ההיפך מהמצופה ממנו".

פרויד (1925) התייחס לשלילה כצורת ביטוי או הדחקה, דרך בה התודעה מתייחסת למודחק: "התוכן של דימוי או רעיון מודחקים יכול להגיע אל המודעות באמצעות שלילתם". רלוונטי יותר למחשבתה של קליין, פרויד הציע ששלילה היא תוצר של השלכה אשר מאפשרת הפרדות וחשיבה. בקשרו את השלילה לתהליכי הפנמות והשלכות, פרודי הציע כי עמדה תופנם כאשר היא נחווית כטובה ותושלך או תחווה כזרה לעצמי כאשר תחווה כרעה. רעיון היעדר ההבחנה הראשונית בין סובייקטיבי לאובייקטיבי- בין מה שבתוכנו ומה שמתקיים מחוץ לנו- פותח על ידי קליין בהתייחסה ליחסי אובייקט המתחילים בשד. המפגש הראשון עם האחר מניע את פעולתם של מנגנוני ההפנמה וההשלכה מאחר ואנו לוקחים לתוכנו ומרחיקים מעלינו אל העולם החיצוני חוויות פנימיות המתייחסות לאובייקט, וכך מתעצבים הפנטזיה והחוויה הסובייקטיבית. השלילה, אשר מעצבת מחצית ממעגלי ההפנמה-השלכה, משוייכת ליצר ההרס בעוד שהחיוב, אותה כינה פרויד תחליף לאיחוד, שייך לארוס.

Rose (1993), בעבודתה המעניינת על שליליות בעבודתה של קליין, טוענת שהדגש של קליין על שליליות גורמת לאמריקאים לדחות את עבודתה עקב האלימות שהיא מסמנת וכך פוגעת באידיאל המיזוג בפמיניזם האמריקאי, וללקניאנים לדחותה מאחר והיא קוהרנטית יתר על המידה ואינה מותירה די פערים בין גוף, נפש ודיבור. ממרחק שווה משתי העמדות, Rose תוהה האם קליין מסוכנת מדי או בטוחה מדי. קריאתה את קליין מושפעת מפרספקטיבה לקאניאנית ומהדגש שלה על הנגטיביות השלילית העומדת בבסיס הפונקציה הסמלית. עבור לאקאן (1977) שליליות מבנה את הסובייקטיביות, זהו המחיר של המעבר אל העולם. השפה מחזירה אותנו לשאלת האי קיום (nonbeing) ולקשר שלה למציאות הכוללת מוות. השיח הוא שלילי במהותו, מאחר והוא מכניס אל ההוויה מה שאינו, וניתן רק לכמוה אליו. עבור לאקאן, השלילה ממוקמת בקצה הדיבור. עבור קליין, השלילה מתעצבת במונחי החוויות המוקדמות עם השד: "אני עשוי לאהוב לאכול את זה"; "אני עשוי לאהוב לפלוט את זה" (פרויד, 1925). עבור קליין, בדומה לפרויד וללקאן, שליליות מתקיימת במקביל להיווצרות האגו. במיוחד עבור קליין, בכל מקרה, שליליות נוצרת מתשוקה.

קליין מייחסת משמעות ואפקט לדחף המוות באמצעות שינויו ממושג מטה-פיסיקלי למציאות נפשית. הדסטרוקטיביות של השנאה (אפלוט את זה, זה רע, זה לא אני) עומדת בניגוד להזדהות האוהבת (אני לוקח את זה ומטמיע כחלק ממני) הופכת לחלק מחיי הפנטזיה של הילד. חיי פנטזיה אלו, המציאות הנפשית, נוצרים לא על ידי ידע שפתי אלא על בסיס אפקטיבי. הקלייניאנים מתייחסים לאפקטים, ובעיקר לחרדה, כנחווים על ידי התינוק כדימויים, למשל, להרגיש כמו מת. השליליות- הכוח ההרסני באישיות, בהיבטיה המשליכים היא שמבנה את העצמי כאשר היא מאיימת על האובייקט. עדיין, עבור קליין יש צד נוסף להשלכה אותו Rose חוקרת: "האם ההזדהות/אינקורפורציה הורסת את האובייקט?". "עוררות", היא כותבת, "מרחפת במרחב הביניים של ההזדהות בו נפשות וגופים מזהים בו זמנית זה את זה, נפרדים ומתקרבים".

הרס, כך נראה, תמיד נמצא מעבר לפינה. אם נשאר עם לאקאן והדגש שלו על החסר, Rose מצביעה על מקומות בהם קליין המוקדמת הניחה כי השנאה חזקה מהאהבה וותיקה ממנה ובמקומות אלו הסובייקט חווה עצמו באופן שלילי. הדגש על פחדים רודפניים בעמדה הסכיזואידית פרנואידית עשוי לתמוך בגישה זו. אלא שהשנאה אצל קליין תמיד מתקיימת ביחס לאהבה. אובייקט רע תמיד מתקיים ביחס לחוויות של אובייקט טוב והעולם החיצוני מובנה על ידי העולם הפנימי, בדיוק כפי שהעולם הפנימי נוצר על ידי העולם החיצוני. האם סובייקטיביות נוצרת בחסר או לא פחות מכך בקיום, ביש? כיצד ייתכן שחווית שד טובות לעולם אינן מתקיימות בפני עצמן? גם אם ניתן היה להניח כי דבר זה אפשרי, כיצד נהרסת הסובייקטיביות, או שאינה נוצרת?

אם נשוב אל הסימפטומים האוטיסטיים של דיק, הרי שההיעדר הנוראי שאינו ניתן לאינטגרציה, ולא המציאה של מה שחיפש אחריו ("סיפוק", "טוב") הוא שהותיר אותו בתחושת פגימות של עצמו כסובייקט. שליליות עומדת ביחס לחיוביות, בדיוק כפי שחיוביות אינה יכולה להתקיים ללא קיום השליליות. בדמיון תמיד קיים שוני. בהטרוגניות שבהבדלים בינינו אנחנו דומים. כך שעלינו להסיק כי הסובייקט נוצר באופן שווה על ידי החיוביות והשליליות, על ידי הפנמות והשלכות. מדובר בעניין של איזון, של יכולת לערוך אינטגרציה של החוויה (לא להשאיר דברים בחוץ, מושלכים או מפוצלים) וביכולת לתיקון אשר מכוונים את יחסי האובייקט ואת חווית הסובייקטיביות. לתפיסתי, מנגנוני ההפנמה וההשלכה עומדים זה לצד זה, מעצבים את הבסיס ליצירת הסמל. שלילה אינה מועדפת על פני חיוביות או איחוד מאחר והם אינם יכולים להתקיים זה ללא זה. במונחיו של מטה-בלנקו, תמיד נדבר על פתולוגיה במונחים של היעדר איזון או היעדר גישה לאחד הצדדים. כאשר הסאדיזם חזק מדי ויש היאחזות בשליליות, מתעוררים סימפטומים, כמו במקרה של דיק.

דבר דומה ניתן לומר על 'הילדה פיגי' אשר למרות היותה נוירוטית, דומה לדיק במאפיינים כתפקיד השליליות ובמונחי התפקיד המסמל (symbolizing) של האנליטיקאי דרך השימוש בגוף, בשפה ובמעשה. וויניקוט ראה את גבריאל, שהוריה כינו אותה 'פיגי', לפסיכותרפיה אשר החלה בהיותה בת שנתיים וארבעה חודשים וכללה שישה עשר מפגשים לאורך שנתיים וחצי. הוריה, אנשי מקצוע מתוחכמים המצויים בתהליכי העבודה האנליטית, פנו לוויניקוט להתייעצות מאחר וחשו כי גבריאל איבדה מחיוניותה ונראתה משועממת ומדוכאת באופן לא אופייני. מצב זה הופיע לאחרת תקופה קצרה של קנאה עזה סביב הולדת אחותה הצעירה סוזן, כאשר גבריאל היתה בת 21 חודשים. ההורים עצמם חשו חרדים ואשמים על הבאת ילדה נוספת מהר כל כך- מהר מדי עבור גבריאל, לתפיסתם. מדאיגות מכל היו סדרות של פנטזיות ליליות אשר הביאו את גבריאל להמשיך ולקרא להוריה בלילות. במילותיה של האם:

"יש לה אמא ואבא שחורים. האמא השחורה באה אליה בלילות ושואלת 'איפה היאמי שלי' (יאמי= לאכול. היא הצביעה על שדיה, כינתה אותם יאמי ומשכה אותם כדי להגדילם). לעיתים האמא השחורה שמה אותה בשירותים. האמא השחורה, שגרה בבטנה וניתן לדבר איתה בטלפון, חולה לעיתים קרובות וקשה לשפר את מצבה. פנטזיות מוקדמות יותר נוגעות ל- ""babacarאשר היא מבקשת ממני כל לילה "לספר עליו, לספר עליו הכל". האמא והאבא השחורים נמצאים ב-""babacar יחד בדרך כלל. מדי פעם מופיעה גם פיגי שחורה".

ההורים תיארו עצמם כמנסים בכל כוחם להגן על גבריאל מפני "הפרות" (impingement) על ידי כל מה שיכול לעשות את עולמה למסובך מדי, וחשו אשמים על כך שלא מנעו לידת תינוקת נוספת בשלב מוקדם מדי. את השליליות בעמדתה של גבריאל ניתן היה לראות בכעסה ובתלות הפתאומית שלה בהוריה, ובביטויים קונקרטיים של ההיבטים השליליים- הצד הרע או המסויט שלה ושל הוריה אשר מתבטא בדמויות השחורות. היא מתוארת כ"שובבה", בועטת וצועקת כאשר מגיע זמן השינה.

ה-""babacarהוא "שחור שמדבר ממני אליך, ואז אני מפחידה אותך". "אני מפחדת מפיגי השחורה" ו"אני רעה" הם ביטויים שגבריאל חזרה עליהם רבות. היא מפחדת מהאמא השחורה ומפיגי השחורה. היא אומרת "בגלל שהן עושות אותי שחורה".

בדומה לקליין, וויניקוט מתערב דרך השוואה בין חרדתה של גבריאל לבין גופה וגופם של הוריה. כאשר היא שואלת את וויניקוט האם הוא מכיר את ה-""babacar, הוא מציע: "זה הבפנים של אמא, ממנו נולד התינוק" ונראה כי היא חשה הקלה ואומרת "כן, השחור בפנים".

יתר על כן, וויניקוט מציע עצמו בהזדהות טראנספרנסיאלית לגבריאל כבסיס לגילום הפנטזיה שלה. היא לוקחת שוב ושוב דלי וממלאת אותו בצעצועים רבים מדי. הוא מנסה להבין זאת במונחים של 'שחור בפנים' ולבסוף מתייחס לדלי כאל 'הבטן של וויניקוט' בה נוצר תינוק (מילוי הדלי), מתוך אכילה חמדנית. הוא אומר לה: "וויניקוט הוא התינוק של פיגי. הוא חמדן כי הוא אוהב מאוד את אמא שלו, פיגי, והוא אכל כל כל הרבה עד שהוא חלה". בהמשך הפגישה הוא מוסיף "הנה אני וויניקוט התינוק שבא מבפנים של פיגי ונולד לה מאוד חמדן, מאוד רעב, מאוד אוהב אותה, אוכל את הידיים והרגליים שלה".

אני מאמינה כי וויניקוט ניסה לקשר בין החמדנות ההרסנית של גבריאל ואהבתה לאמה, המאחדות מחדש את השלכותיה השליליות עם הקשר החיובי שלה לאמה (ולעצמה). ניתן למצא דיון בנושאים אלו במאמר "The Use of an Object and Relating through Identifications" (וויניקוט, 1969) כאשר הוא מתאר כיצד גבריאל, בצורך המתמשך שלה להשתמש באמה כאובייקט סובייקטיבי, צריכה להיות מסוגלת להרוס אותה ולחוות את השרדותה, ולהשתמש ביכולת זו לשרידת החמדנות ההרסנית כבסיס לחיים יצירתיים.

בפגישה מאוחרת יותר, הנושא זוכה לפיתוח נוסף באמצעות פעולה קונקרטית כאשר גבריאל משתמשת בגופה ביחס לגופו של אביה כדי לגלם את בעיית ה"babacar" ולהכיל את חרדתה. בחרדתה, היא מכניסה את אביה לפגישה וממציאה משחק בו היא נמצאת בחיקו של אביה ודוחפת עצמה ממנו שוב ושוב כאילו היתה נולדת ממנו. וויניקוט ציין כי המשחק היה כרוך במאמץ פיסי אותו האב נשא היטב (ניתן לראות זאת כלידת האהבה, הזדהות אמהית הירואית). הוא אפשר את השימוש בגופו בפגישה כרקע לעריכת אינטרפרטציות על השליליות של גבריאל כולל רצונה באביה רק לעצמה כך שאמה תסתובב, כלומר תכעס. וויניקוט עצמו לקח את התפקיד השלילי, כאם הכועסת שרוצה להיות הילדה הקטנה של אבא ומקנאה בגבריאל. דבר זה היה לשביעות רצונה והיא יכלה לעזוב לאחר שחרדתה פחתה.

אנדרה גרין (2000), בהדגשתו את חשיבות השליליות בהתפתחות הנורמלית, מציע כי נשיאת השליליות היא שמאפשרת את קיומו של החיובי. שליליות היא איכות חיונית לתפקוד הנפשי אשר מאפשרת את התפתחות הסימבוליזציה. שליליות יכולה גם לשמש באופן פתולוגי גם כחלל, בהקשר למונח 'האם המתה' המופנמת של גרין ומושג כשלון האובייקט של וויניקוט. כאשר האובייקט נכשל בתפקודים מהותיים, אם בלהיות חי ואם בשימור החיות מול שנאה או שליליות, התופעות המעבריות יהפכו באופן הדרגתי לחסרות משמעות והסימבול יתחיל להתעמעם. עמעום זה קשור בייצוג הפנימי של השלילי אשר הופך להיעדר, חלל, ריקנות, עקרות וחוסר משמעות. גרין מציג דוגמא פשוטה של מטופלת של וויניקוט אשר פונתה למדינה כילדה בזמן מלחמה, ולעולם לא כינתה את ההורים במשפחת האומנה לזמן המלחמה דוד ודודה, כפי שעשו שאר הילדים. "היא מעולם לא קראה להם בכלל, וזו היתה השלילה של זכירת אמה ואביה". גרין הציע שהיעדר השמות, היעדר הזיכרון, היעדר תחושת החיות נדחסים יחד לחוויה של פער (gap) אשר אינו רק חלל אלא הופך להיות תשתית למציאות. "הדבר הרע צריך להתקיים שם ואם לא, ההיעדר הופך לחלל וריקנות אשר הופכים אמיתיים, אמיתיים יותר מהאובייקטים הקיימים באופן ממשי". אחד ההבדלים בין אספקטים נורמליים ופתולוגיים של השליליות מנוסח במונחים של נוכחות של מה שגרין כינה "introjected construction of a framing structure" אשר אנלוגיי לרעיון ההחזקה של וויניקוט או לרעיון המיכל של ביון. כאשר

""a framing structure מחזיקה את התודעה, ניתן לשאת רגשות ולהתמיר אותם למחשבות אך כאשר לא ניתן להתגבר על שליליות ביחס לאובייקט, התודעה נמצאת תחת איום של הרס. בפסיכואנליזה, החוסן של גופניות האובייקט, בצורה של משוואות סימבוליות, מטאפורות פואטיות ואנאקטמנט, מספקות קישור חי לתודעה.

בחזרה אל The Poisonwood Bible, צורכו של הכומר להשליך את כל הרעל שלו אל אמא אפריקה השחורה, להתכחש אליו ולעקור אותו מהשורש מביאה אותו לסימטריה מוטרפת בה עולם אחד הופך עולם אחר, דבר הופך להיפוכו, עץ מורעל הופך ליקר מכל והשליליות הורסת כל קישור חי או חיובי. כמטאפורה לכשלון הקולוניזציה של הגוף, אשתו ובנותיו עוזבות לבסוף ותובעות בחזרה את גופן וקולן.

ביבליוגרפיה

When a body meets a body: A Neo-Kleinian View of Language and Bodily Experience, Lombardi, Karen. L. Psychoanalytic Review, Vol 93(3), Jun 2006, 379-390.