חיפוש

טיפול פסיכואנליטי בזקנה: תקציר מאמרם של Schachter et al

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

ב-1905 פרויד התייחס לכך שטיפול פסיכואנליטי אינו מתאים לגילאי חמישים ומעלה (גיל הזקנה על פי אמות המידה של תקופתו) עקב היעדר הגמישות של התהליכים המנטליים בהם תלוי התהליך הטיפולי. יתכן שפרויד הושפע גם מההנחה כי הפעילות הליבידינלית מצטמצמת משמעותית בתקופת חיים זו ולכן מצמצמת את נגישותם של קונפליקטים ליבידינליים אותם תפס כמרכזיים לתהליך האנליטי. כותבים מאוחרים יותר התנגדו לתפיסתו של פרויד, הדגישו את ההתפתחות הנפשית המתרחשת גם בגילאים המבוגרים, וטענו כי גיל אינו מהווה אינדיקציה ליכולת להיעזר בטיפול האנליטי.

על אף שינוי תפיסתי זה, העדויות מצביעות על כך שהטיפול הפסיכואנליטי בקבוצת הגיל השלישי נותר מוגבל. בהתאם, הספרות הקלינית ותוכניות הלימוד העוסקים בטיפול בגיל השלישי מצומצמים משמעותית ביחס לאלו העוסקים בילדים, מתבגרים ובוגרים.

זקנים כחשופים לאובדנים משמעותיים

גיל הזקנה הוא גיל ייחודי בהיותו חשוף במיוחד לכמות גדולה של אובדנים- אובדן של בני זוג, חברים, סיפוק הורי, בריאות, יכולות פיסיות, יכולות חושיות, זיכרון, זהות מקצועית, הכנסה, סטטוס חברתי וערך עצמי. בקרב אנשים פגיעים יותר, אובדנים מסוג זה עשויים להביא לדיכאון בכל גיל, ולכן גם מגבירים את הסיכון האובדני.

טבע הבדידות

הבדידות מהווה נושא מרכזי בטיפול של רבים מהמטופלים הזקנים. הצורך בקשרים עם אחרים הוא צורך מולד והתפתחותי, כאשר כותבים שונים הדגישו את ההבדל בין הימצאות פיסית עם אדם אחר, אשר עשויה להיות מלווה בתחושת בדידות, לבין יצירת קשר אינטימי ומשמעותי עם אדם אחר. מטופלים זקנים החווים אובדנים משמעותיים של קשרים אינטימיים ומספקים רגשית עשויים להיעזר בקשרים חלופיים עם חיות מחמד, בטבע וכן הלאה, אך לעתים פונים לטיפול מתוך צורך בקשר רגשי משמעותי.

התמודדות עם אובדני הזקנה

ככל שאנו מתבגרים, אנו מכניסים לחיינו יותר ויותר קשרים משמעותיים עם אנשים שאינם בני משפחה ביולוגיים. בהתאם, השפעתה של משפחת המקור מצטמצמת עם השנים. חשיבותם והשפעתם של קשרים עם בני הגיל מתגברת בגיל ההתבגרות ומתעצמת שוב בגילאי הזקנה, כאשר החברים ולא בני המשפחה הופכים להיות מושאי ומספקי האהבה המרכזיים. נטייה זו תואמת את הבנתם של כותבים שונים אשר הדגישו את הצורך הבסיסי של כל אדם, בכל גיל, בקשר אחד לפחות המספק תחושה של ביטחון.

טיפול פסיכואנליטי בזקנה

אנשים אשר הצליחו להתמודד עם אתגרים התפתחותיים שונים לאורך חייהם, עם או ללא עזרה טיפולית, עשויים למצוא את ההתמודדויות הנלוות לשלב הזקנה כדורשות משאבים החורגים מיכולותיהם.

בספרות קיימים מספר דיווחים על תרומת הפסיכותרפיה הפסיכואנליטית להתמודדות עם אתגרי הזקנה. עם זאת, Sandler הצביע על נטייתם של מטפלים פסיכודינמיים במטופלים מזדקנים לצמצם מחשיבותם של הגורמים החיצוניים המאפיינים תקופת חיים זו, ולהדגיש את הקשר בין הסימפטומים לבין עולמו הפנימי-נפשי של המטופל. Schachter et al מוסיפים לטענתו של Sandler וטוענים כי משאביו של אדם עשויים להיות טובים ומסתגלים אך לא להתאים למטלות ההתפתחותיות של הזקנה. מתוך תפיסה זו ומתוך הדגש הרב שהם שמים על הצורך ההתפתחותי בקשרים משמעותיים, הם מציעים כי אחת ממטרותיו המרכזיות של הטיפול בזקנים הוא יצירת קשר מקבל, תגובתי ותומך.

שינוי תפקיד המטפל ומסגרת הטיפול

Schachter et al מציעים כי גם לאחר השלמת עבודה אנליטית אינטנסיבית המכוונת לתיקון היבטים פנימיים נרקיסיסטיים ונוירוטיים של חווית הבדידות, עם או ללא סיוע תרופתי, המטופל עשוי להישאר מוטרד מתחושת בדידות המבוססת על נסיבות חייו המציאותיות. במצבים אלו על המטפל לאמץ עמדה אקטיבית המכוונת לשיקום חווית הבדידות: עליו לעודד את המטופל ולסייע לו לבסס קשרים חברתיים ולפתח סגנון חיים פעיל, ולחקור איתו את מקור ההתנגדויות העולות סביב אפשרויות אלו.

Weinberg (1989) הצביע על המורכבות הנלווית ללקיחת תפקיד זה עקב הפרשי הגיל והרקע בין המטפל למטופל, ועקב חוסר היכרותו של המטפל עם מורכבות החברויות בגיל השלישי. בהתאם, הצורך ביצירת קשרים חדשים עשוי להיות מאתגר ביותר עבור המטפל והמטופל. עם זאת, חשוב לזכור כי המטפל אינו יכול למלא את החסך הנוצר בעקבות אובדן דמויות התקשרות, ולכן עליו לסייע למטופל ביצירת קשרים עם דמויות התקשרות פוטנציאליות נוספות מחוץ לטיפול. לכן, Schachter et al ממליצים כי מטפלים אשר חשים כי הידע שלהם אינו מאפשר להם לסייע למטופל בהיבט המציאותי של חייו יפנו להתייעצות או יפנו את המטופל, במקביל, לעובד סוציאלי המתמחה בתחום הזקנה- בדיוק כפי שהיו מפנים את המטופל לפסיכיאטר אילו היו סבורים כי הוא זקוק לייעוץ בתחום בו אינם יכולים לסייע לו.

סיום הטיפול האנליטי במטופלים מזדקנים

התיאוריה הפסיכואנליטית הקלאסית תומכת בניתוק מוחלט של קשר המטפל-מטופל עם סיום הטיפול, במטרה לתת מקום לתהליכי האבל על הקשר שהסתיים. עם זאת, הספרות המחקרית לא מצאה קשר בין תהליכי אבל אלו לבין סיום הקשר בפועל, ואף נטען כי עבור חלק מהמטופלים, אשר סיום הקשר היה הישג מורכב עבורם, החוויה הדומיננטית היתה של הנאה מיכולתם ולאו דווקא של אבל.
Kantrowitz ציינה כי מטופלים מזדקנים עשויים להתנגד במיוחד לסיום הקשר הטיפולי מאחר והפרידה דומה מדי לסיומי קשרים נוספים המתרחשים בתקופה זו בחייהם. כמו כן, היא הציעה כי חווית הטיפול של מטופלים רבים הושפעה באופן משמעותי מהקשר הפוסט-טיפולי עם המטפל, והדגישה כי כל סיום צריך להיות מותאם לטבע הדיאדה הטיפולית הספציפית.

Schachter and Kächele הציעו אלטרנטיבה למושג הסיום: הם הציעו כי במידה ובשלב הסיום המטופל לא מעלה את האפשרות לשמירה על קשר לאחר סיום הטיפול, המטפל צריך להעלות שאלה לגבי אי עלייתה של שאלה זו, ולאחר חקירה אנליטית של הסוגיה, להציע את אפשרות שמירת הקשר. Kantrowitz טענה כי ללא קשר פוסט טיפולי המטופל נאלץ להתמודד לבדו עם החוויה הפוסט-טיפולית שעשויה להיות מפתיעה, מכאיבה או מבלבלת. לכן, היא מציעה כי יש להחליט באופן הדדי האם ואילו מגעי מעקב (follow up) יתקיימו לאחר הפרידה.

Schachter et al טוענים כי קשר מסוג זה יכול לספק למטופל מספר רווחים משמעותיים:

חוויה מחודשת של אכפתיות המטפל (היבט חשוב במיוחד למטופלים מזדקנים אשר הבדידות היוותה מקור סבל משמעותי בחייהם)
ריענון של הפנמות מסייעות של המטפל
מתן אפשרות נוספת להתמודדות עם אידיאליזציה לא פתורה של המטפל
קשרי מעקב מסוג זה גם יכולים לספק למטפל מידע על שינויים חיוביים ושליליים בחיי המטופל, ולסייע לו לשפר את הטכניקה שלו בהתאם להבנות הנלוות לקבלת המידע

ביבליוגרפיה:

Psychotherapeutic/psychoanalytic treatment of the elderly. Schachter, Joseph; Kächele, Horst; Schachter, Judith S. Psychodynamic Psychiatry, Vol 42(1), 2014, 51-63.