חיפוש

על הערך הטיפולי של הרחבת גבולות בטיפול

פורסם על ידי שירלי כהן

י. קרישנמורט כותב כי: "חירות אינה קיימת ללא סדר. השניים כרוכים זה בזה. אם אין סדר, אין חירות. אי אפשר להפריד ביניהם". ("לגעת במהות").

אני מביאה ציטוט זה בפתח המאמר, מכיוון שהוא טומן בחובו את התמה המרכזית והמורכבת של מאמר זה העוסק בגבולות בתוך המרחב הטיפולי, ומעלה שאלות עקרוניות העשויות לעלות בשיח הפנימי שלנו עם עצמנו כמטפלים ובוודאי עם מטופלינו.

הספרות המקצועית עוסקת רבות בהצבת גבולות במרחב הטיפולי, כעניין הכרחי עליו מושתת הטיפול כולו, אך גם כמושג העשיר בהרבה מהצמצום המשתמע ממנו. במאמר זה אני מבקשת להתבונן דווקא בהרחבת הגבולות בטיפול, כאמצעי לסיוע להתפתחות המטופל וגם להתפתחותו של המטפל.

ברצוני להציג את סיפורה של מטופלת, שנושא מרכזי בטיפול בה היה הגבולות. מטופלת זו הביעה קושי רב בביצוע מטלות בתחומים רבים בחייה ובעמידה בלוחות זמנים, אשר התבטאו בין השאר בקושי להתחייב ולעמוד בזמני הטיפול. ככל שהטיפול התמשך, התברר לנו כי בילדותה המוקדמת הושקעה אנרגיה רבה מצידה בריצוי האם, אשר היוותה דמות משמעותית ודומיננטית בחייה. האם, החליטה בעבורה מה טוב בשבילה, באופן שעמד בניגוד מוחלט לכמיהותיה. היא הרגישה בתוכה כעס אצור, היות שחשה כי אין רואים אותה, לא קשובים לצרכיה ומדכאים את רצונותיה. להערכתי, ככל שהתבגרה פיתחה בתוכה באופן לא מודע מנגנון של שליטה, אשר בסיכומו של דבר הפך למעין מנגנון של "הרס עצמי". אחת הדרכים להרגיש שהיא בשליטה, במיוחד אל מול דמות סמכות נשית, היא להיות זאת אשר תקבע את חוקי המשחק ואתגור של הגבולות. בטיפול הדבר בא לידי ביטוי בהתייצבות בלתי סדירה למפגשים - היא זאת שהחליטה מתי להגיע לטיפול ומתי לא. פעמים הגיעה לטיפול בהפתעה גמורה, לאחר שהודיעה קודם לכן שלא תגיע. היו מקרים בהם ביטלה פגישות מבלי להודיע מראש 24 שעות כפי שנקבע בהגדרת הסטינג במפגש הראשוני. הדפוס העיקרי שאבחנתי אצלה היה - אמביוולנטיות. הרגשתי את האותנטיות ואת נוכחותה של המטופלת, אך לצידן התקיימו היעדרויות קבועות. זיהיתי תחושה של נזקקות ורצון לקשר טיפולי משמעותי - ולצידם פחד וקושי רב להתחייב לקשר מסוג זה, המזמין חקירה והתבוננות פנימית.

ההתנגדות לטיפול על-פי הערכתי, נבעה בעיקר מהחוויות הקשות שהתעוררו בה במהלך הטיפול, המשקפות את יחסיה המורכבים עם אמה, אותה הגדירה כ"קשה ושתלטנית", אשר עמדה על כך שתציית לחוקי המשמעת הנוקשים שהציבה בבית. נוקשות זו הובילה אותה פעמים רבות לחוש מאוימת, 'קטנה' וחסרת אונים. פירשתי את התנהגותה בטיפול כניסיון להשמיע את קולה.

מצאתי עצמי עומדת בפני דילמה הנוגעת לאופן ההתמודדות שלי עם המטופלת: מצד אחד חשתי שאולי הדבר הנכון ביותר לעשות הוא לנסות להחזיר אותה אל תוך מסגרת מקובלת של גבולות וסדר. אולם שיערתי שניסיון זה עלול ליצור אצלה חוויה של שחזור הטראומה המוקדמת מול אימה ה'שתלטנית', ניסיון אשר עלול בחלק מהמקרים להביא את המטפל והמטופל לתפקד כשתי ישויות נפרדות שהולכות בקווים מקבילים ולא נפגשות בפנימיותן. אני רואה בכך נוקשות שאינה מאפשרת למטפל לראות את המטופל במקום בו הוא נמצא, ולכן נדרשתי לבחון לעומק עם מה מטופלת זו מסוגלת כרגע להתמודד ולמה היא מוכנה.

האפשרות השנייה שעמדה לנגד עיניי היא לאפשר למטופלת דווקא מסגרת טיפולית תומכת ו"פתוחה" יותר, שמצד אחד מסבירה באופן ברור ואסרטיבי את חשיבות העמידה בלוח הזמנים וההקפדה על החוזה הטיפולי - ומצד שני מאפשרת הגמשה והרחבה של גבולות אלו. זאת, באמצעות ההזמנה לשלוח אליי במייל את הלבטים והתחושות הנוגעים לקושי שלה להגיע לטיפול. כאשר הרגשתי שהמטופלת זקוקה למעטפת קשר זמינה יותר, שאלתי את עצמי עד כמה הפרת הסטינג מחוברת לצרכים שלה, מספקת לה (אולי) לראשונה הֵענות אמיתית לצרכיה, או שמא היא נובעת מן הצרכים האומניפוטנטיים שלי להיות בתפקיד 'המציל' או 'המושיע'. דיאלוג זה הציף בי את החשש שעצם הרחבת הגבולות עלולה להרחיק לכת וככל שאתן לה אצבע - היא תרצה את כל היד.

בסופו של דבר החלטתי להישען במקרה זה על גישתה של מאהלר (Mahler and Pine, 1975) שגרסה כי התפתחות אישיות בריאה מותנית בנוכחות אימהית, שמאפשרת תהליך חשוב והדרגתי בו 'האני' הופך לעצמאי יותר ויותר.

ראיתי בכך דרך בה אוכל ליצור עבור המטופלת חוויה של הכלה "הורית" - עד להשגת האוטונומיה שלה כאינדיבידואל. האמנתי כי חוויה זו עשויה להיות חדשה עבורה ולהוות חוויה מתקנת ומרפאת של פצעים התפתחותיים ומאוחרים יותר. כזו שתאפשר לה לאהוב ולחבק את עצמה 'כפשרה כואבת' - בין זו שנותרה מאחור, אל עבר מציאות אפשרית וחומלת יותר.

הנחתי כי התקשרות וירטואלית באמצעות המיילים, ובמקרים של הצפה רגשית - אף התקשרות סלולארית, תספק עבורה אפיק תקשורתי בטוח ונשלט בתוך הטיפול. היכולת שלה להרגיש בשליטה דווקא אל מול דמות סמכות נשית, עשויה להוות את הבסיס האיתן לקשר הטיפולי כבר מתחילת התהוותו, ותשמש קטליזאטור לפריצת דרך, אשר יחזק את הברית הטיפולית ותחושת הביטחון והאמון.

בהמשך הטיפול - המטופלת שיתפה אותי בתחושתה, כי האפשרות לכתוב מיילים ולהשתמש בכתיבה היכן שנעדרה המילה המדוברת, שחררה אותה לחוות את השתיקה באופן מלא. שתיקה אשר צבעה רגעים רבים בטיפול וביטאה את הפגיעות, הכעס והעלבון. המטופלת הסתפקה בְּעיבודן הפנימי והחרישי בתוך ביתה-מבצרה, מבלי שמישהו ינעץ בה מבטו, ליצירת תבניות דמיוניות.

אני מאמינה כי תהליך זה גרם לה עם הזמן להרגיש בטוחה גם בתוך כותלי הטיפול, וחידד את יכולתה לביטוי וורבאלי מדויק ונהיר בזמן אמת ובאופן פרונטאלי מולי. ככל שאלו גדלו, כך הכמיהה להתקשרות וירטואלית הלכה ופחתה, העבודה העמיקה ונוצרה תחושה של מעורבות אמיתית בתהליך הטיפולי. היא הגיעה בזמן למפגשים ואף הקפידה להודיע 24 שעות מראש על ביטול כפי שנקבע ביננו.

הרחבת הגבולות באופן זה אף נטעה את התחושה של ה'אני' כישות נפרדת מהסביבה (ומהמטפל). באחד המפגשים האחרונים היא אמרה לי: "אני מרגישה שאני בתקופה מאוד טובה בחיים שלי, שאני פורחת ופחות זקוקה לטיפול". היא דיווחה על ההיפתחות שלה לעשייה בתחומים רבים בחייה: על יצירת מפגשים חברתיים, מציאת עבודה חדשה והתפתחות מקצועית ואינטלקטואלית.

אני מאמינה, כי לגבי מטופלת ספציפית זו, הרחבת הגבולות היא שיצרה מקום יציב עבורה בטיפול. המטרה הטיפולית הראשונה שהועלתה - היא היכולת לאפשר לה את המקום שהיא צריכה במרחב הטיפולי באשר הוא.

יש לציין, כי ישנם מקרים בהם כתיבת מיילים ויצירת קשר טלפוני הנם חלק מהחוזה הטיפולי הקבוע מראש ולאו דווקא הרחבה של גבולות הטיפול.

הצורך של המטופל לבחון את המטפל מעבר לגבולות הסטינג הטיפולי, להיכנס לליבו ולהרגיש שבאמת אכפת לו - הוא אנושי ולגיטימי. בבסיס ההשתוקקות נמצא בדרך-כלל מטופל, אשר זקוק נואשות למטפל שיכול לספק את תחושת האינטימיות והקשר, בשעה שהוא (המטפל) נשאר 'מופרד', מדויק ואובייקטיבי.

התהליך טיפולי שלהלן מזכיר את מודל ההתפתחות של פיאז'ה (1974) אשר טבע את המושג 'קביעות האובייקט' (object constancy), המתייחס לשלב בו הילד מסוגל להבין שאובייקטים ממשיכים להתקיים גם כשהם אינם בטווח ראייתו. הבנה זו מאפשרת לו להרגיש מספיק בטוח להמשיך ולהרחיב את שדה חקירתו ולבדוק מה קורה בסביבתו הרחוקה יותר. בהתמדה הוא מפתח את בדיקת יכולותיו ואת גבולותיו, ומתחיל להבין שהאם היא אובייקט נפרד ממנו. לא מדובר בתהליך פרידה טראומטי מהאם, אלא בתהליך הדרגתי בו הילד נהנה מרכישת עצמאות יחסית, הודות לאם המספקת תחושת בטחון. ההיפרדות והאינדיבידואציה לא קורים בהכרח בו זמנית, אך הם הכרחיים לכך שהילד יוכל ליצור לעצמו זהות ולרכוש תחושה עצמית רגשית נפרדת מהאם.

אני רואה בהרחבת הגבולות בהקשר של קביעות האובייקט, את התנועה שבין המרחק (כתיבת מיילים בביתה) לבין הקרבה (במפגש הטיפולי ביננו). הכתיבה למעשה ביטאה את הדרך של המטופלת להרגיש את הנוכחות שלי בעבורה גם 'בשלט רחוק', וככל שהביטחון במקום הזה גדל והתחזק, כך יכלה להרשות לעצמה להרפות מהתלות שבכתיבת מיילים, לכבד את הגבולות של שתינו ולאפשר לקסם של קשר אמיתי להתרחש.

מאידך, גם המטפל צריך להיות ב'קביעות', על-מנת לנהל את חייו החיצוניים והפנימיים, לכן מטרתו של הסטינג - לא רק לשמור על המטופל ולאפשר תהליך טיפולי, כי אם לאפשר גם למטפל להתנהל בסוג מסוים של קביעות.

במקרים ייחודיים בהם מטופלים זקוקים למעטפת קשר רכה וזמינה יותר, כמו עם בעלי הפרעת אישיות גבולית - שהיכולת שלהם לוויסות רגשי מוגבלת, יש למצוא מודל שמאפשר את האיזון העדין בין המרחב לבין הקביעות, אשר ישרת ויכבד את שני הצדדים: המטופל והמטפל.

הצגת המקרה הטיפולי שהוצג להלן, נדון במסגרת ההדרכה, אשר במהלכה זיהיתי בתוכי את ההתנגדות ששיחקה תפקיד חשוב בהעברה הנגדית (counter transference). בצורה לא מודעת סירב ה"אני" שלי להיכנס לתפקיד של האם השתלטנית והסימביוטית.

האופן בו חווה המטפל את מצב רוחו, רגשותיו, תחושותיו, הפנטזיות החולפות במוחו - רלוונטי ביותר לתהליך הטיפולי ויכול להוות גשר אל הסוגיות בהן עסוק המטופל. בנוסף, הוא משמש מדד חשוב באשר לטבעה של אותה תשוקה, להדים ההתפתחותיים שלה, לתכונותיה ההגנתיות ולתפקודיה הבינאישיים. הדבר נקבע בו זמנית גם מאופיו וערכיו של המטפל, ולכן ההחלטה כיצד להגיב לרצונותיו או להתנגדויותיו של המטופל, מתקבלות בעיקרן בהעברה הנגדית אשר טומנת בחובה מידע חשוב הנוגע למטופל.

ברצוני לתת דוגמא אישית מתקופת הטיפול שלי, שעשויה להמחיש ולשפוך אור על נקודה זו: בשלבי הראשונים כמטופלת, כמהתי לקשר 'סימביוטי' עם מטפליי, וחוויתי נטישה בכל פעם שהיו יוצאים לחופשה והטיפול 'הוקפא' בשל כך. המטפלת, אשר גילתה רגישות גבוהה למקום בו הייתי נתונה, היתה מביאה עימה אבנים שבחרה "במיוחד עבורי", ובדרך זו סייעה לי לשרוד את חוסר האונים, את הצפת חרדת הנטישה ואת קיומו של תהליך רגרסיבי - מבלי שתתרחש 'קריסה' תפקודית.

אותן אבנים מיוחדות, אשר ליוו אותי בחופשותיה הבאות של המטפלת, היוו אובייקט מעבר (ויניקוט, 1951) - חפץ ממשי המסמל עבור התינוק את האם ומאפשר לו לשמור איתה על קשר 'מפונטז'. 'חפץ-מעבר' זה, בדומה לרשות לכתיבת מיילים כאשר חשתי צורך בכך, השרה עליי תחושה של ביטחון. הוא שהחזיק, הכיל ואפשר לי (ולה בהעברה הנגדית, כפי ששיתפה אותי) - 'כדמות אם מרגיעה ודואגת' (Krystal, 1977 1978a, 1978b), לשרוד את מרווח הביניים שבין החופשות לפגישות.

באמצעותו התאפשר עיבוד העולם הפנימי והמציאות החיצונית, אשר עזר לי ליצור נפרדות באופן הדרגתי ובאופן שיכולתי להכילו - ובו בזמן להרגיש שמורה בתוך גבולות צפויים ומיטיבים, כמו לוח זמנים מוקפד, תשלום במועדו ומקומות ישיבה קבועים. אפשרות זו נחוצה לטעמי לפחות עד שהמטופל יהיה נכון ובשל דיו כדי לקבל ולאמץ גבולות אל לבו.

אני רואה בבקשותיי היוצאות דופן, ביטוי כנה של הרגשות והכמיהות העמוקות ביותר שלי, שעצם גילוין מלווים היו בבושה גדולה. אני מאמינה שאינני המטופלת היחידה החווה אותן, וכי הגמשתו של הסטינג באופן זה עשויה לאפשר לחלק מהמטופלים הנקה 'טובה דיה' ביחס לזו - לה זכו בילדותם. לכן, אני מזכירה לעצמי כי בכל מטופל שוכן ילד קטן - הזקוק להרגיש את גבולות הרחם האימהי-האלסטי-הגמיש, המספק לו סביבה מחזיקה "דיה", שבתוכה נענים צרכים בסיסיים כמו ביטחון, הזנה והדהוד, המהווים נדבך חשוב בהתפתחותו הנפשית והרגשית של הילד.

אני מודה שביני לבין עצמי, אני עדיין תוהה האם בחרתי נכון כאשר אפשרתי למטופלת שלי הרחבה של הגבולות. שאולי חרף התנגדותה לעמידה בסטינג - היא השתוקקה בתוכה לגבולות? או לחלופין, האם הרחבת הגבולות עודדה אותה לפרוץ דרך בחייה שלה? האמת הפשוטה היא - שאני לא ממש יודעת, שהרי האווירה בחדר הטיפול כה מורכבת ונצבעת בקשת רחבה של צבעים, ניחוחות וטעמים. כל מטופל יוצר את הסביבה שלו, ולכל סביבה יש דפוס משלה, ועל כן היא כה ייחודית.

יש הגורסים כי בבואנו להציב גבולות עלינו לקחת בחשבון הן את סגנונו האישי של המטופל על המבנה האישיותי, ההתנהגותי, התרבותי וביוגרפיית חייו, והן את נוכחותו האישית של המטפל - אישיותו והתיאוריה בה הוא דוגל. לכן, לעניות דעתי, שאלה זו מחייבת מאמץ של התבוננות והתחברות למטופל במקום בו הוא נמצא. יש להגיע אליו, לגעת בו ולאפשר לו להרגיש מספיק בטוח, על-מנת לאפשר תהליך וצמיחה של עצמי אמיתי אותנטי.

ארווין יאלום בספרו "מתנת התרפיה" (עמוד 39), גורס כי על המטפל להמציא דרך טיפול חדשה לכל מטופל, וכותב בהקשר לכך:

"אני מנסה להתאים את הטיפול לכל מטופל, למצוא את הדרך הטובה ביותר לעבודה,
ולבחון את התהליך של עיצוב הטיפול. לא את התשתית או ההקדמה, אלא את עצם העבודה".

ייתכן שזו הצהרה גורפת מדי, אך עבורי היא בהחלט מעוררת מחשבה בנוגע לסוגיה האם על המטפל להיענות לתשוקות ובקשות המטופל לשינוי כללי הסטינג או חריגות ממנו? או שאל לו לספקן?

נראה כי אין תשובה אחת 'נכונה' וחד-משמעית.
"לספק או לא לספק"? - זאת אחת השאלות בהן עוסק מיטשל בספרו "תקווה ופחד בפסיכואנליזה". מיטשל בחן את הסוגיה במונחים של משאלה המבוססת על דחף לעומת צורך המבוסס על 'צורכי אני'. סיפוק משאלות, לדבריו, עלול להביא את המטופל "לרצות את כל היד" באופן בלתי ניתן לסיפוק. מילוי צורך, לעומת זאת, יכול להוביל לתוצאות חיוביות - שכן המטופל מרגיש מחובר יותר ויותר לטיפול, חש כי המטפל מבין אותו וניכרת התקדמות אשר מכוונת לריפוי "השבר הבסיסי" (מיטשל, 2003) ואז "הסיפוק צלח". מיטשל מוסיף ואומר, כי בבואנו להגמיש או לשמור על גבולות הטיפול, על המטפל להבין את הסיפוקים להם המטופלים משתוקקים בדרך שונה ממנה הבין פרויד משאלות יצריות ודחפים.

פרויד, אשר פילס את דרכו במרחבים מורכבים של שטחי הנפש ושאף לחשוף משאלות ופחדים לא מודעים, דגל בתיאוריה לפיה על המטפל לעמוד איתן בתפקידו האנליטי ובשמירתו על טוהר המסגרת, מתוך אמונה כי בדרך זו יפיק המטופל את התועלת הרבה ביותר מן הטיפול. לטענתו, כל מאמץ לרכך ולהגמיש את הגבולות עלול למנוע מהמטופל את הסיכוי לשחרר חומרים מתת המודע אל המודע. על-פי מודל זה, מערכת היחסים בין מטפל למטופל מתסכלת וכואבת במהותה, שכן תפקידו של האנליטיקאי ברור וחד-משמעי: "אל תספק". אך מכאן, גם כוחה להעלות למודעות חומרים רגרסיבים המעוררים את התשוקות, הכאבים והכמיהות העמוקות ביותר, אשר עיצבו באופן סמוי את אופיו ודפוסי התנהגותו של המטופל. זאת, מתוך מטרה שהעלאת חומרים אלו למודעות יובילו בסופו של דבר לוויתור על הכמיהות הינקותיות (יש לציין, כי היום, עם השינויים התיאורטיים והטכניים אשר התרחשו בפרקטיקה הטיפולית, רבים מאנשי המקצוע אינם מחזיקים עוד בגישת "הלוח החלק", אלא מניחים כי הדינאמיקה של מערכת היחסים הטיפולית היא תוצר משותף של מטפל ומטופל, ולא רק מועברת ומושלכת על ידי המטופל על 'מסך ריק' של המטפל).

אחת הבעיות המרכזיות במודל הפסיכואנליטי הקלאסי אליה מיטשל מתייחס, היא שבקרב גדול מאוכלוסיית המטופלים הוא אינו זוכה להצלחה, מאחר ורוב המטופלים אינם מסוגלים לקבל את חוקי המסגרת האנליטית הקלאסית או שאינם מעוניינים בכך, לכן הם מוצאים עצמם עוזבים ומחפשים טיפול אחר שיענה על הצרכים העמוקים ביותר שלהם. הוא כותב בהקשר לכך:

"אנו מאבדים חלק גדול מהמטופלים משום שהם חשים נטושים או נבגדים לחלוטין על-ידי אנליטיקאים הסבורים שהם משמרים את טוהר המסגרת האנליטית. המסגרת נשמרת, הניתוח מצליח, אך המטופל עוזב, יורד מעל שולחן הניתוחים באמצע ההליך". (עמוד 252).

פסיכואנליטיקאים רבים חוששים לפרוץ או להרחיב את גבולות הטיפול, מחשש להיות 'מוכים' או דחויים על ידי המליאה הטיפולית, מה שהופך אותם לקנאים לתורה הטיפולית. יש שיאמרו כי דרושים אומץ רב, העמקה ופתיחות להיות מוכנים להודות בכך, וכי המטרה שלנו כמטפלים היא דווקא להרחיב את הגבולות שהחברה הציבה לנו - ולאפשר את אותה איכות עבור המטופלים.

פרנצי טען בהקשר לכך "כי מערכת היחסים בין המטופל למטפל חייבת לעמוד בחזית ולגבור על דרישות ה'תפקיד', וכי ההתעקשות לדבקות נוקשה ובלתי מתפשרת בכללים, מהווה בגידה במטופל ומקבילה בדרך כלל לכוח שמבוגרים מפעילים נגד ילדים". (מיטשל, 2003).

פרנצי לא האמין בגישה המרוחקת שהומלצה על ידי פרויד, שגרס כי "על הרופא להישאר אטום עבור מטופליו ובדומה למראה, לא להראות דבר זולת מה שמראים לו" (פרויד, 1912). פרנצי אף הוסיף, כי נוקשות או קרירות מצד האנליטיקאי עלולות לגרום לחוויה של שחזור הטראומה אצל המטופל. לפיכך, הוא הציע למטפלים להיות אמפטיים ככל האפשר ולהביא עצמם לתוך הטיפול, על חוויותיהם הרגשיות, כלפי המטופל.

הן הנוקשות והן הגמישות יכולים להיעשות מתוך שיקול דעת או מבלי דעת. לכן, לטעמי על המטפל מוטלת האחריות להביט מבט מעמיק בתגובותיו ורגשותיו, להכיר לעומק בכוח ההעברה של המטופל ולבסס את החלטותיו תוך חשיבה ומידה רבה של התבוננות עצמית - כשלנגד עיניו עומדת בעיקר טובתו של המטופל.

לסיכום, אני חייבת להודות, כי אוזני המטופלת והמטפלת (המתחילה) שבי, בהחלט רואות נחת מהעמדה המצדדת בהגמשת הסטינג. אני מאמינה כי ברגע שהגבולות ברורים מחד - המטפל יכול לתמוך ולחגוג את כל הערכים האנושיים הקיימים מאידך, ולמצוא בתוכו חופש תנועה בתוך מסגרת של גבולות. מצב זה מאפשר לו להיות במגע רגשי עם חוויות המטופל, להזדהות, להבין ולהיות אמפתי למצבו.

אני מאמינה, כי כאשר המטפל מאפשר את הרחבת הגבולות, הוא חושב על צורות אחרות של הטיפול - הוא לא נאחז בקונבנציה. הוא חושב על רעיונות יצירתיים וחדשים כיצד לעבוד עם כל מטופל באופן הייחודי לו, ומפגין את נכונותו לקחת סיכונים סבירים גם בשטחים לא מוכרים.

נטיית ליבי מופנית לאידיאולוגיה של הזרם ההתייחסותי, השמה דגש על האינטראקציה המתפתחת בין המטופל למטפל. בשדה ההתייחסותי, האופן בו חווה המטפל את תשוקת המטופל, נקבע במידה רבה על-ידי מערכת היחסים שלהם בכל זמן נתון. מאחר ומדובר בתשוקות המופנות לאדם מסוים, הן נטועות בתוך השדה הזוגי שבו שני אנשים מסוגלים למצוא האחד את השני וליצור מגע - או לסטות מהדרך ולפספס זה את זה.

אני מניחה שחלק גדול מההתבוננות שלי בסוגיית הגבולות והניסיון לגבש עמדה, נובעים מתוך אותה מטריצה פנימית, המנסה לאזן בין רפרטואר רחב של גישות תיאורטיות לבין זיכרונותיי כמטופלת - הזיכרונות הנוגעים לאותן שיחות טלפון מחזקות שקיבלתי ממטפליי, האפשרות לכתוב מיילים, ההנחה בתשלום שקיבלתי בתקופת לימודיי ותוספת הזמן כשהיה בכך צורך - כל אלו הפכו בעבורי לנקודת מגע ייחודית ובעלת פוטנציאל מרפא ומקדם.

אני סבורה, כי בחירות הנוגעות להגמשה או להקשחת הגבולות, הן חלק מהתהליך הטיפולי, ותופסות מקום נרחב הן בדיאלוג הפנימי של המטפל והן בדיאלוג הגלוי בינו לבין המטופל. אני רואה בבנייה ההדדית של הגבולות הזדמנות לכל צד (המטפל והמטופל), להדגיש את האינדיבידואליות שלו ולא להחביאה.

קלנר טוענת "כי היכולת להציב גבולות איננה בבחינת כישרון נתון, אלא יכולת הדורשת מיומנות, פיתוח ושכלול". יש שיעידו כי משימה זו אינה פשוטה ודרושה לה מיומנות לוליינית, אך משתפסת את זה - אין צורך להיאחז בה יתר על המידה.

"החיים הם אף פעם לא מודל קבוע. הם בזרימה
זרימה זכה וגמישה. ואיש אינו יודע לאן הם זורמים.
ברגע שהתחלת לחיות לפי הכללים - אז אתה יודע בדיוק לאן אתה הולך,
אבל עמוק בפנים הזרימה פסקה כבר".
(אושו)

על מחברת המאמר - שירלי כהן

שירלי כהן - סטודנטית שנה חמישית. בית הספר לפסיכותראפיה. מגמת פסיכותראפיה גופנית. מכללת רידמן. מטפלת מוסמכת בטיפולי גוף-נפש. מייל: shirlico456@walla.com, נייד: 0506-894087

ביבליוגרפיה

Mahler M., & Pine F. (1975) The Psychological Birth of the Human Infant:& Symbiosis and Individuation. New York: Basic Books, Inc., Publishers
 ז'. פיאז'ה., הפסיכולוגיה של הילד. הוצאת ספריית הפועלים, תל-אביב. 1974))
 ד.ו. ויניקוט., משחק ומציאות. הוצאת עם עובד. (2007)
 א. יאלום., מתנת התרפיה. כנרת הוצאה לאור. (2010)
 ס. מיטשל., תקווה ופחד בפסיכואנליזה. תולעת ספרים, תל-אביב. (2003)
 ז. פרויד., עצות לרופא על הטיפול הפסיכואנליטי 1912. הוצאת עם עובד ת"א. (2002)
 נ. קלנר., דבשת הגמל. מודן הוצאה לאור. (2009)