חיפוש

התערבויות טיפוליות להפחתת בדידות

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

החל משנות ה-30' התפרסמו מחקרים אשר התמקדו ביעילותן של התערבויות טיפוליות להפחתת מצבי בדידות. מחקרים אלו הניבו תוצאות מעורבות אשר לא סיפקו תשובה ברורה לשאלה עד כמה התערבויות טיפוליות להפחתת בדידות אכן יעילות. בשנת 1984 פורסמה מטא-אנליזה ראשונה אשר ניסתה לבחון סוגיה זו, ומאז פורסמו עוד חמש מטא-אנליזות אשר הניבו גם הן תוצאות מעורבות, אשר העלו ספק לגבי מידת יעילותן של התערבויות להפחתת בדידות. עם זאת, מטא אנליזות אלו הסיקו כי התערבויות טיפוליות ספציפיות אכן תורמות במידה מסוימת להפחתת הבדידות. Masi et al (2010) מתארים כי התערבויות טיפוליות אלו מתמקדות בדרך כלל באחד מארבעה היבטים מרכזיים: שיפור מיומנויות חברתיות, הרחבת התמיכה החברתית, הרחבת ההזדמנויות לקיום אינטראקציות חברתיות והתייחסות לקוגניציות חברתיות לקויות.

Masi et al (2010) טוענים כי הרחבת התמיכה החברתית ואפשרויות האינטראקציות החברתיות עשויים לסייע במצבים של בידוד חברתי אך לא במצבים של בדידות, המתבטאים בפער בין רצונו של האדם למערכות יחסים חברתיות לבין קשריו החברתיים בפועל, ולאו דווקא במספר האינטראקציות החברתיות הממשיות. שיפור המיומנויות החברתיות והקוגניציות החברתיות הלקויות, לעומת זאת, מהווים לטענתם התערבויות רלוונטיות יותר. כדי לבחון הנחה זו, Masi et al (2010) ערכו מטא אנליזה מקיפה אשר עוצבה באופן שיסייע בהתמודדות עם בעיות מתודולוגיות של מטא אנליזות קודמות ועם השונות הרבה בין ההתערבויות הטיפוליות להפחתת הבדידות שנכללו במחקרים. תוצאות המטא אנליזה שערכו הצביעו על כך שהתערבויות אשר התמקדו בהתמודדות עם קוגניציות חברתיות לקויות של המטופל היו יעילות יותר ביחס להתערבויות אשר התמקדו בהרחבת התמיכה, האינטראקציות החברתיות והמיומנויות החברתיות. ממצאים אלו תומכים בטענתם של כותבים נוספים (למשל, McWhirter,1990) לפיה יש לשלב בין טכניקות שונות להשגת הפחתה ממשית בתחושה של בדידות.
להלן סקירה של התערבויות טיפוליות להפחתת בדידות אשר המחקר מצא כיעילות במידה מסוימת.


טכניקות קוגניטיביות התנהגותיות להפחתת בדידות

טכניקות קוגניטיביות התנהגותיות להפחתת בדידות מבוססות על ההנחה כי תפיסות חברתיות שליליות ועיוותי חשיבה קוגניטיביים בתחום הבין אישי משפיעים על האופן בו האדם הבודד חווה את האינטראקציות החברתיות ובהתאם- גם על האופן בו הוא מתנהל בהן (להרחבה- ראי הסקירה הקודמת על גורמי הבדידות). טכניקות אלו יוצאות מהנחה ששינוי הקוגניציות החברתיות השליליות והלקויות יביא גם לשיפור בחווית הבדידות ולאופן בו האדם מתנהל בסיטואציות בין אישיות. בהתאם, McWhirter (1990) מתאר כיצד במסגרת התערבויות אלו המטופל לומד לאתגר תפיסות אוטומטיות ולא רציונליות הנוגעות לעצמו ולאחרים, להפחית את תחושת האשמה על בדידותו ולחזק את תחושת השליטה בחייו.


שיפור מיומנויות חברתיות להפחתת בדידות

מיומנויות חברתיות חסרות ולקויות נחשבות לאחד הגורמים התורמים לתחושה של בדידות, למרות שיש המדגישים כי תחושת בדידות מתקיימת לעיתים גם במצבים בהם האדם אינו מבודד חברתית מבחינה אובייקטיבית (למשל, Masi et al, 2010).
טכניקות המתמקדות בשיפור מיומנויות חברתיות מכוונות להפחתת התנהגויות מבודדות (למשל, סימפטומים התנהגותיים של ביישנות וחרדה חברתית) ולחיזוק התנהגויות המקדמות יחסים בין אישיים חיוביים כלקיחת יוזמה, שימור מערכות יחסים וסיום מערכות יחסים לא רצויות (1990,McWhirter). טכניקות אלו כוללות גם שינוי וחיזוק היבטים התנהגותיים ספציפיים התורמים להפחתת בדידות שביניהם שיפור מיומנויות של ניהול שיחה, נשיאת מצבי שתיקה, מתן וקבלת מחמאות, הבנת תקשורת לא מילולית ושימוש בה, הגברת תשומת הלב הבין אישית, שיפור האטרקטיביות החיצונית, והתמודדות עם אינטימיות גופנית (2010,Masi et al; McWhirter,1990). McWhirter (1990) מדגיש את חשיבות השילוב בין טכניקות אלו לבין טכניקות קוגניטיביות התנהגותיות, במטרה ליצור שינוי מקיף של החוויה הבין אישית ולא רק של ההיבט ההתנהגותי.

התערבויות להרחבת התמיכה החברתית

על אף שחלק מהאנשים החווים בדידות חווים אותה גם כאשר הם מצויים באינטראקציות חברתיות, הרחבת הרשת החברתית והאפשרויות לקבלת תמיכה חברתית מהוות היבט משמעותי בחלק מההתערבויות המכוונות להפחתת בדידות. זאת, במיוחד כאשר העידוד להרחבת ההזדמנויות החברתיות מתקיים לצד טיפול המתמקד בהשגת שינוי קוגניטיבי התנהגותי בתחום החברתי. בהתאם, מספר כותבים טענו כי יש לשלב בהתערבויות להפחתת בדידות עידוד אקטיבי והכוונה של המטופל להשתלבות בארגונים חברתיים, חוגים, מקומות התנדבות וכן הלאה (למשל, Rook, 1984; McWhirter, 1990).

קבוצות תמיכה וטיפול קבוצתי להפחתת בדידות

באופן טבעי, כמה עשרות מחקרים בחנו את השפעת ההשתתפות בטיפול קבוצתי או בקבוצת תמיכה על תחושות של בדידות ובידוד חברתי. Stewart et al (2001) מצאו כי אלמנות שהשתתפו בקבוצת תמיכה חוו שיפור בתחושת הסיפוק מהתמיכה החברתית לה זכו, הפחתה בצורך בתמיכה חיצונית, עלייה בתחושה החיובית הכללית, ירידה בבידוד החברתי וירידה בחוויה של בדידות רגשית. המחברים הציעו כי שינויים אלו היו קשורים בין היתר בעלייה בתקווה ובשיפור במיומנויות החברתיות ובמיומנויות ההתמודדות, אשר התבססו בתהליך הקבוצתי. Pitkala et al (2009) אף מצאו כי השתתפות בקבוצה טיפולית הביאה לירידה בתמותה ובשיעורי הפנייה לקבלת שירותים רפואיים בקרב קשישים. מחקרים נוספים תמכו בהפחתת התחושה הסובייקטיבית של בדידות בקרב קבוצות אוכלוסייה ספציפיות כסכיזופרנים, מהגרות ועוד. שינויים אלו קשורים ככל הנראה בעלייה בתחושת הלכידות והשייכות, בחשיפה וההתנסות באינטראקציות חברתיות ובשיפור המיומנויות החברתיות והבין אישיות.
למרות זאת, יש לפרש בזהירות את הממצאים התומכים בתרומת ההשתתפות בקבוצות תמיכה להפחתת בדידות: Routasalo et al (2009), למשל, מצאו כי השתתפות בקבוצה טיפולית הביאה לעלייה בתחושת הרווחה הנפשית ולמציאת חברים חדשים, אך לא שיפרה את התחושה הסובייקטיבית של בדידות.

הפחתת בדידות באמצעות טכניקות קשיבות ומדיטציה

ממצאים ראשוניים מצביעים גם על יעילות היישום של טכניקות מדיטציה וקשיבות בהתערבויות להפחתת בדידות. Duncan& Weissenburger (2003) מצאו כי תרגול מדיטציה הביא להפחתת תחושת הבדידות בקרב סטודנטים ביחס לסטודנטים שלא תרגלו מדיטציה. Creswell et al (2012), אשר מתייחסים אל בדידות כאל מהווה מצב לחץ בעל השפעות רגשיות ופיסיות, הצביעו על יעילותה של התערבות קצרת מועד בה המטופלים רוכשים מיומנות בשימוש בטכניקות קשיבות מפחיתות לחץ (Mindfulness-based stress reduction training) להפחתת בדידות. טכניקה זו, המבוססת על תרגול מדיטציית מודעות הן באופן עצמאי והן במסגרת טיפולית, נמצאה במספר מחקרים כתורמת לרווחה הנפשית, לירידה במצוקה הרגשית ולשינויים ביולוגיים הקשורים במניעת דלקות. בהתאם להשערת המחקר, Creswell et al (2012) מצאו כי קשישים שטופלו בטכניקה זו דיווחו על פחות בדידות מנבדקי קבוצת הביקורת, וחוו מספר שינויים ביולוגיים-גנטיים אשר הפחיתו את הסיכון לדלקות.
על אף התוצאות המעודדות של מחקרים אלו, האופן בו טכניקות המדיטציה תורמות להפחתת הבדידות עדיין אינו מובן באופן מלא, והמחקרים שנערכו בתחום הם מעטים ומבוססים על מדגמים קטנים יחסית.

ביבליוגרפיה

Mindfulness-based stress reduction training reduces loneliness and pro-inflammatory gene expression in older adults: A small randomized controlled trial. Creswell, J. David; Irwin, Michael R.; Burklund, Lisa J.; Lieberman, Matthew D.; Arevalo, Jesusa M.G.; Ma, Jeffrey; Breen, Elizabeth Crabb; Cole, Steven W. Brain, Behavior, and Immunity, Vol 26(7), Oct 2012, 1095-1101.

Effects of a Brief Meditation Program on Well-being and Loneliness. Duncan, Linda; Weissenburger, David. TCA Journal, Vol 31(1), 2003, 4-14.
A meta-analysis of interventions to reduce loneliness. By Masi, Christopher M.; Chen, Hsi-Yuan; Hawkley, Louise C.; Cacioppo, John T. Personality and Social Psychology Review, Vol 15(3), Aug 2011, 219-266.
Effects of psychosocial group rehabilitation on social functioning, loneliness and well-being of lonely, older people: Randomized controlled trial. Routasalo, Pirkko E.; Tilvis, Reijo S.; Kautiainen, Hannu; Pitkala, Kalsu H. Journal of Advanced Nursing, Vol 65(2), Feb 2009, 297-305.
Effects of psychosocial group rehabilitation on health, use of health care services, and mortality of older persons suffering from loneliness: A randomized, controlled trial. Pitkala, Kaisu H.; Routasalo, Pirkko; Kautiainen, Hannu; Tilvis, Reijo S. The Journals of Gerontology: Series A: Biological Sciences and Medical Sciences, Vol 64A(7), Jul 2009, 792-800.
Research on social support, loneliness, and social isolation: Toward an integration. Rook, Karen S. Review of Personality & Social Psychology, Vol 5, 1984, 239-264.
Promoting positive affect and diminishing loneliness of widowed seniors through a support intervention. Stewart, Miriam; Craig, Dorothy; MacPherson, Kathleen; Alexander, Sharon. Public Health Nursing, Vol 18(1), Jan-Feb 2001, 54-63.
Loneliness: A review of current literature, with implications for counseling and research. McWhirter, Benedict T. Journal of Counseling & Development, Vol 68(4), Mar-Apr 1990, 417-422.