חיפוש
  • דף הבית
  • מאמרים
  • על הכחשת החרטה והכרת התודה: תקציר מאמרם של מקוויליאמס ולפנדורף, 1990

על הכחשת החרטה והכרת התודה: תקציר מאמרם של מקוויליאמס ולפנדורף, 1990

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

Nancy McWilliams& Lependorf פותחים את מאמרם בהתייחסות לכך שבספרות האנליטית הוקדשה תשומת לב מועטה ביותר לתהליכים ומנגנונים יומיומיים של הודיה והתנצלות. במאמר זה הם מציגים את הקשר בין הגנות נרקיסיסטיות לבין הקושי של אנשים מסוימים להכיר תודה ולחוות חרטה, ומתארים כיצד קושי זה בא לידי ביטוי בסיטואציות יומיומית.

העצמי הגרנדיוזי בחיי היום יום

ב- 1913 Jones תיאר את העצמי הגרנדיוזי תוך שימוש במונח "תסביך אלוהים" ואילו פרנצי פרסם מאמר אשר תיאר את המעבר ההדרגתי של הילד מפנטזיות אומניפוטנטיות וגרנדיוזיות לקבלה של המציאות. חיבורו המפורסם של פרויד 'על הנרקיסיזם' אשר פורסם שנה לאחר מכן איגד את שתי הפרספקטיבות: של הנרקיסיזם כבמנה פתולוגי ושל העיסוק הנרקיסיסטי בבגרות כשארית של שלב התפתחותי נורמלי.

כמבנה אישיות פתולוגי, נרקיסיזם מתואר בדרך כלל כמאופיין ביהירות, מניפולטיביות, מוחצנות ורעב להערצה. עם זאת, ידוע כי נרקיסיזם עשוי לבוא לידי ביטוי בדרכים נוספות רבות המכוונות לתמיכה בייצוג העצמי הגרנדיוזי. כותבים מסוימים הצביעו על סוגים שונים של נרקיסיסטיים, והחל משנות ה-70 ניתנה תשומת לב רבה יותר לאלמנטים הדיכאוניים שבאישיות הנרקיסיסטית, הקשורים בקושי בעמידה בשאיפות העצמיות הבלתי אפשריות. שינויים אלו מצביעים על כך שמנגנונים הגנתיים נרקיסיסטיים שכיחים גם בקרב אנשים אשר לא ניתן לומר עליהם כי הם נרקיסיסטיים במבנה אישיותם הבסיסי.

תיאורו של Modell (1975) את העצמי הגרנדיוזי כמתפקד תחת "אשליה של אספקה עצמית" רלוונטי בהקשר זה. לכולנו יש קושי מסוים להכיר במידה בה אנו תלויים באחרים ובדומה- כולנו חשים אי נוחות מסוימת סביב הודאה בטעויות וכישלונות. ההקשר הנרקיסיסטי בו המאמר הנוכחי מתמקד הוא הניסיון לחיות "ללא צורך וללא חטא", והמאמר יתאר כיצד היבט זה רלוונטי להיבטים יומיומיים שונים ובפרט ליכולת להודות להתנצל:
סירוב לבחור- אנשים מוגנים נרקיסיסטית ימצאו פעמים רבות דרכים סמויות לגרום לאחרים לקבל החלטות ולפתור מצבים של אי בהירות, כדי למנוע מעצמם את האפשרות לטעות. כך, למשל, הם יכולים לגרום לבני זוגם להיות אלו שבוחרים את מקום הבילוי או את מסלול הנסיעה וכך לחזק את הנרקיסים שלהם במקרה של בחירה טובה ("צדקתי שנתתי לה לבחור") ולהגן עליו במקרה של טעות ("אני הייתי בוחר טוב יותר").
ביקורתיות- אנשים מוגנים נרקיסיסטית עשויים להיות ביקורתיים ושיפוטיים ביותר כלפי האנשים איתם הם חיים. לעתים, האובייקט נתפס כהרחבה של העצמי ולכן כל חוסר שלמות שלו נחווית כמשקפת פגם של העצמי. לחלופין, לעתים האובייקט מאכזב בכך שאינו מהווה חלק מהעצמי הגרנדיוזי אשר אמפתי, מעריץ ונענה לצרכי העצמי מבלי שיצטרך אפילו לבטא אותם. במקרים רבים, אובייקטים "תמימים" אשר אינם ערים למנגנונים אלו לוקחים על עצמם את מלוא האשמה וחווים את עצמם כמושא מוצדק לביקורתיות.
הימנעות מהתרברבות- באופן פרדוקסלי, נרקיסיסטים רבים כמעט ואינם מתרברבים. במקום להתרברב, הם "זורקים" מידע כבדרך אגב וכך מצליחים לעורר הערצה מבלי לחפש אחריה. הסיבה לכך היא שהתרברבות ישירה משמעה הכרה בקיומו של צורך בהכרה מהאחר, בעוד שאנשים נרקיסיסטיים מנסים להימנע ככל האפשר מלחוות את עצמם כזקוקים לדבר מה.

חוסר היכולת להתנצל

עבודתה של מלאני קליין עוררה את העניין בתהליך של תיקון מול אובייקטים פנימיים וחיצוניים. כאשר יחסים אוהבים נתפסים כפגועים זמנית עקב רעב או אגרסיה מציאותיים או מפונטזים, הצד הפוגע מנסה בדרך כלל לשקם את האספקט האוהב של היחסים. בבגרות, הדרך לכך היא בדרך כלל התנצלות.
תיקון המבוסס על הגנה נרקיסיסטית, לעומת זאת, אינו מכוון לשיקום היחסים אלא לשיקום אשליית המושלמות. אנשים המתבססים על הגנה נרקיסיסטית אינם מסוגלים, לפחות זמנית, לביטוי חרטה אמתית מאחר וחרטה משמעה הכרה בכך שהאדם אינו נקי מפגמים וצרכים. לכן, התנצלות נרקיסיסטית מכוונת בעיקרה לשיקום העצמי הגרנדיוזי במסווה של תיקון מול האובייקט.

McWilliams& Lependorf מתארים מספר דרכים בהן נרקיסיסטים מציעים תחליפים לתהליך בין אישי של התנצלות:
ביטול- התנהגות חביבה במיוחד לאחר פגיעה באדם אחר, אך מבלי להתנצל ישירות. מהלך זה מביא פעמים רבות לכך שהאדם הפגוע נותר פגוע בהיעדר הבעת חרטה אמיתית, ומגיב למחוות ה"פיצוי" בדחייה קרה או שמירת טינה. עם זאת, אם אף אחד מהצדדים אינו מזהה את ההבדל בין תיקון רגשי של ממש לבין ביטול הגנתי הניכור יתגבר. הצד הפוגע-מבטל ירגיש שניסיונות הכפרה שלו לא צלחו והצד הפגוע יספוג ביקורת עצמית על חוסר יכולתו לסלוח. כך, שני הצדדים יישארו עוד יותר בודדים.
הצדקה של כוונות טובות- אנשים המונעים על ידי צורך בהגנה על העצמי הגרנדיוזי שלהם יתנצלו באופן שמהווה הצדקה עצמית. אנשים אלו אינם מבינים שהתנצלות מהווה ביטוי לאמפתיה לאדם הפגוע בין אם הפגיעה היתה מכוונת ובין אם לא. כך, הבעת אמפתיה אמיתית יכולה להיות מוחלפת בלקיחת אשמה צדקנית. למשל, הבעל המאחר שאינו מסוגל לחוש ולהביע אמפתיה אמיתית לחרדה בה אשתו היתה שרויה עשוי להצהיר שהאיחור לא היה באשמתו אלא נבע מפקק תנועה ובכך להביע לא חרטה אלא ביטול של המצוקה שנגרמה. גם במקרה זה, המוטיבציה אינה לשיקום היחסים אלא לשיקום התפיסה העצמית החיובית. לכן, כאשר פגמים או טעויות שלהם נחשפים, אנשים המונעים נרקיסיסטית נוטים להדגיש בעיקר את כוונתם הטובה.
הסבר- הסבר מהווה פעמים רבות תחליף להתנצלות. אם המאזין אינו רגיש דיו, ההסבר יכול להישמע לו כהתנצלות ויעבור זמן רב למדי עד שיחוש בחסרונה של חרטה אמיתית. יתרונו של ההסבר עבור האדם המגן על העצמי הגרנדיוזי שלו הוא שהוא מאפשר לו להימנע מבקשה של דבר מה (הסליחה) ומהודאה באחריותו לפגיעה. דוגמאות להסברים מסוג זה הם "הייתי מבקר אותך בבי"ח אבל לוח הזמנים שלי היה ממש מטורף" או "בטח שכחתי את יום ההולדת שלך כי הוא היה במהלך החופשה שלי". מקרה ספציפי של הסבר הוא שימוש בהסברים פסיכולוגיים הבאים על חשבון התנצלות וחרטה של ממש ("אני תוהה אם התנהגתי ככה בגלל שאנחנו קרובים כל כך ליום השנה לפטירתה של אחותי").
האשמה- אנשים מוגנים נרקיסיסטית עשויים להגיב לפגיעה שפגעו באדם אחר בהלקאה עצמית. זהו מנגנון מתעתע עוד יותר מהמנגנון של הסבר וקשה יותר להבחין בינו לבין התנצלות של ממש. הלקאה עצמית זו מכוונת להעברת מסר לעדים או לנפגעים לפיו למרות המשגה- האדם הפגוע הוא בסופו של דבר "בסדר גמור" או מושלם. כך, אמירות כמו "אני לא מבינה למה עשיתי את זה" או "אני אדם נוראי" מביעות חרטה כביכול אך למעשה הן מכוונות לעורר סימפתיה ולהביא לשחרור מהאשמה או הכאב על ידי האדם שנפגע. אלא שבפועל, הסבל נובע בעיקר מחשיפת חוסר המושלמות , והאדם הפגוע נדחק לעמדת המרגיע והמנחם של הפוגע.
הסטת האשמה- אנשים פגיעים נרקיסיסטית מיומנים ביותר בהעברת האשמה, הרוע או הכישלון לצד שחושף את פגמיהם. בהתאם, תגובת "נכון שהייתי לא בסדר אבל גם לך יש חלק בזה" היא תגובה שכיחה ביותר שלהם.

חוסר היכולת להודות

הכרת תודה היא ביטוי אינטגרלי של הכרה בתלות שלנו באחרים. להודות לאדם אחר משמעו להכיר בצורך שלנו בקבלת עזרה או העשרה מבחוץ. בהתאם, כותבים שעסקו בנרקיסיזם פתולוגי הזכירו לא פעם את היעדר הכרת התודה האופיינית לאנשים הסובלים ממנו. על אף שאנשים פגיעים נרקיסיסטית עשויים להודות לאחרים, פעמים רבות הם מסרבים באופן עמוק להביע הערכה בלב שלם מאחר וזו תבטא את עובדת קיומו של חוסר שהתקיים קודם לנתינה של האחר, ובכך תפגע בעצמי הגרנדיוזי. במקום להודות לאחר בלב שלם הם משתמשים במנגנונים שונים.
הבעת הערכה- אדם המגן על העצמי הגרנדיוזי שלו ועל אשליית העליונות יכול להודות לאדם אחר באופן מתנשא של "ליטוף על הראש". למשל, הורה נרקיסיסט יכול לומר למורה שסייע לילדו הבעייתי "עשית עבודה טובה" במקום להביע הכרת תודה של ממש.
היפוך תפקידים- פנטזיה נרקיסיסטית שכיחה היא שהאובייקט האהוב "פשוט ידע" בדרך מיסטית ואינטואיטיבית למה הם זקוקים ויציע זאת מבלי שיתבקש ישירות. הפנטזיה הנרקיסיסטית על יחסי אהבה היא פנטזיה על יחסים בהם מתקיימת סינכרוניה רגשית בין שני אנשים אידיאליים. בהתאם, אנשים קרובים לאנשים פגיעים נרקיסיסטית נדחקים פעמים רבות למלא את התפקיד המשלים. כך, למשל, בני זוג עשויים לגלות כי הם מתישים את עצמם בניסיון לרצות את בני זוגם הנרקיסיסטיים בתקווה לזכות בהכרת התודה שלהם או בהכרה בכך שהם חשובים להם. כמו כן, פעמים רבות נרקיסיסטיים מצליחים לייצר דינמיקות בהן נדמה שכל הנזקקות והצורך ממוקמים אצל בן הזוג ולא אצלם. כך, למשל, הם יכולים להסתובב במטבח רעבים אך כאשר ישאלו האם ירצו לאכול מוקדם יותר יגיבו ב"אם אתה רוצה" ולא ב"כן, אני רעבה".
מחאה- דוגמה ספציפית של חוסר היכולת להודות היא חוסר היכולת לקבל מחמאה, סיטואציה בה טבעי להודות למחמיא ובכך להכיר בחשיבות של דעתו ושל הכרתו. בהתאם, נרקיסיסטיים נוטים פעמים רבות להדוף מחמאות, להצהיר כי אינם ראויים להן או להגיב בחוסר נוחות גלויה- כדי להימנע מהכרת תודה על המחמאה שקיבלו.

ביבליוגרפיה

Narcissistic pathology of everyday life: The denial of remorse and gratitude. By McWilliams, Nancy; Lependorf, Stanley. Contemporary Psychoanalysis, Vol 26(3), Jul 1990, 430-451.