חיפוש

האם הסובייקטיבית

פורסם על ידי אודליה שלמון-מימוני

מבוא

בעולם הפטריאכלי בו אנו חיים לא קל לנשים לחיות מתוך הכרה בחופש שלהן ולבטא את עצמן כמי שהן. עליהן לגייס לא מעט נחישות ואסרטיביות על מנת לקבל הכרה בזכותן לבטא את עצמיותן כסובייקטים ואת החופש שלהן להיות שאפתניות ובעלות דעה ורצון עצמאי.

הפסיכולוגיה המסורתית כמעט ולא נוגעת בסוגיות העמוקות ביותר הקשורות לנשים כסובייקט ונוטה יותר להתייחסות אל האישה דרך הפריזמה של תפקידה כאם. עובדה זו רק מעמיקה את הדעה הרווחת כי אין דמות חשובה מזו של האם בחייו של התינוק וכך מעצימה את חוסר השוויון ונטילת האחריות בתוך המשפחה.

במאמר זה אני מציעה הסתכלות על דמות האם כסובייקט עצמאי ונפרד ומציגה את החשיבות של אם כזו בתהליך ההתפתחות של התינוק. מתוך כך אני מסתמכת על הנחות היסוד של תיאוריית יחסי האובייקט והתיאוריות הבין- סובייקטיביות למיניהן, המציעות כי אנו בייסודנו יצורים חברתיים. מושג נוסף המאחד את התיאוריות הללו הוא הצורך בהכרה ע"י האחר, אשר כונה על ידי בנג'מין 'הכרה הדדית'.

הכרה על ידי האחר ובין- סובייקטיביות

בשנות החמישים המאוחרות הגדיר גו'ן בולבי (John Bowlby) תפיסה חדשה בנוגע להיקשרות וטען שחברותיות היא תופעה ראשונית ולא משנית בחיי התינוק. בכך הוא חלק באופן מפורש על התפיסה הפסיכואנליטית המוקדמת (של פרויד) שראתה בקשר הראשוני של התינוק עם האם קשר המבוסס על דחף אוראלי- תלות פיזיולוגית, צורך סתמי שמישהו יפחית את המתח על ידי הענקת סיפוק. כלומר, בפסיכואנליזה המוקדמת האם מופיעה רק כאובייקט המספק את צרכי התינוק ולא כאדם בעל קיום עצמאי.

בולבי ביסס את הטענה שגירוי חברתי, חום וחילופי אפקט חיוניים להתפתחות האנושית מתחילת החיים. עבודתו הקבילה למגמה רבת השפעה בפסיכואנליזה הבריטית, תיאוריית יחסי האובייקט, אשר שמה דגש חדש על היחסים המוקדמים של הילד עם אחרים. בולבי ותיאורטיקנים מגישת יחסי האובייקט הציעו לפסיכואנליזה בסיס חדש: ההנחה שאנו בייסודנו יצורים חברתיים. דניאל סטרן (Daniel Stern) פסיכואנליטיקן וחוקר ינקות טוען שהתינוק אף פעם אינו סימביוטי עם אימו, אלא הוא בנוי מלכתחילה להתעניין בעצמו ולהבחין בינו לבין עולם האחרים. הוא טוען שהמבנים והיכולות שצומחים והולכים כבר קיימים בתינוק, וכל שנדרש כדי שיבואו לידי ביטוי הוא אינטראקציה עם אנשים אחרים (Stern, 1985).

ברגע שאנחנו מקבלים את הרעיון לפיו תינוקות אינם מתחילים את חייהם כחלק מאחדות בלתי מובחנת, השאלה שהופכת למרכזית היא כיצד אנו מתחברים לאחרים ומכירים בהם. כיצד אנו משתתפים באופן פעיל ומגלים את מהותנו בקשר עם האחר (בנג'מין,1988).

מתוך כך עולה שאלה נוספת והיא איזה סוג של קשר מאפשר לתינוק להתחיל להתקיים, לבנות 'אני' אישי ולהתמודד עם הקשיים שהחיים מעצם טיבם מזמנים? (Winnicot, 1956)

שאלה זו הסיטה למעשה את מוקד העניין של הפסיכואנליזה מהקונפליקטים האדיפאליים לעבר הקונפליקטים הקדם- אדיפאליים של האני, ההפרעות בתחושת העצמי. בהתאם, חוקרים ותיאורטיקנים החלו לחקור את האופן שבו תחושת העצמי מתגבשת או מתערערת.

חקר העצמי הסובל מהיעדר הכרה על ידי האחר, וכן התפיסה החדשה של התינוק הפעיל והחברתי שיכול להגיב לאחרים ולהבחין ביניהם, הולידו את ההשקפה הבין- סובייקטיבית על פיה הפרט גדל בתוך ובאמצעות מערכות יחסים עם סובייקטים אחרים. מנקודת מבט זו, גם האחר שהעצמי פוגש נתפס כעצמי, כסובייקט בזכות עצמו או עצמה (בנג'מין, 1988).

אם כן, המושג המאחד את התיאוריות הבין- סובייקטיביות של התפתחות העצמי הוא הצורך בהכרה ע"י האחר. אדם לומד להרגיש ש"אני הוא הפועל, אני הוא היוצר את פעולותיי" , על ידי כך שהוא נמצא בחברת אדם אחר המכיר בפעולותיו, ברגשותיו, בכוונותיו, בקיומו, בעצמאותו. הכרה היא התגובה המהותית, המלווה הקבועה של הביטוי העצמי. הסובייקט מכריז "אני קיים, אני פועל" ואז הוא מחכה לתגובה, "אתה קיים, אתה פעלת". ההכרה היא רפלקסיבית. היא כוללת לא רק את תגובתו של האחר, אלא גם את האופן שבו אנו מוצאים את עצמנו בתגובה זו (בנג'מין, 1988).

מתוך כך, אם נגדיר הכרה הדדית כצורך להכיר באחר כאדם נפרד, שהוא כמוני אך עם זאת שונה, אפשר להסיק שלילד יש צורך לראות את אימו כסובייקט עצמאי ולא רק כחלק מהעולם החיצוני או כאובייקט הסיפוק של צרכיו.


האתגר של האם הסובייקטיבית

האם האמיתית אינה רק אובייקט למימוש תביעותיו של הילד. למעשה, היא סובייקט אחר, אשר המרכז העצמאי שלו חייב להיות מחוץ לילד אם ברצונה להעניק לו את ההכרה שהוא מבקש. משימה זו אינה פשוטה: אם מדוכאת מדי בשל בידודה אינה יכולה להתלהב מילדה הלומד ללכת או לדבר; אם הפוחדת מבני אדם אינה יכולה להרגיש נינוחה לגבי התיידדותו של הילד שלה עם ילדים אחרים; אם המחניקה את כמיהותיה, שאיפותיה ותסכוליה אינה יכולה להזדהות עם שמחותיו וכישלונותיו של הילד שלה. את ההכרה שהילד מבקש יכולה האם להעניק לו רק מכוח זהותה העצמאית.

האם לא צריכה רק לשקף את מה שהילד מבטא, עליה להיות אחר עצמאי המגיב בדרכו השונה. כך, ככל שהילד מבסס בהדרגה את מרכז הקיום העצמאי שלו, ההכרה שלה בו תהיה משמעותית רק אם היא משקפת את הסובייקטיביות שלה, הנפרדת לא פחות (בנג'מין, 1988).

הכרה הדדית אם כן, היא יעד התפתחותי משמעותי לא פחות מההיפרדות. בכל שלב התפתחותי הקונפליקט המהותי בין כמיהה לביטוי עצמי לבין קבלת הכרה מהאחר מעוצב מחדש.

לא אחת אני פוגשת אימא מותשת ומתוסכלת מעקשנותו ודרישתו של תינוקה שהיא תהיה נוכחת ותשתתף בכל מעשיו ותגליותיו החדשות. אותן אימהות מתארות בד"כ היצמדות בלתי פוסקת של תינוקן ועקשנות שלו שתענה על תביעותיו. הן מרגישות שדרישותיו לא נראות עוד כתוצאה הגיונית של צרכים שיש לענות עליהם, אלא כתביעות חסרות היגיון ושרירותיות. כל אחת מהן חווה לפתע רגשות חדשים ומורכבים בקשר שלה עם הילד. אחת האמהות, למשל, מצאה את עצמה חווה חוויה זרה ולא מוכרת של דחייה מול תינוקה. היא חוותה צורך להתרחק מהתינוק שכבר לא היה "מושלם" בעיניה. אימא אחרת גילתה בתוכה את הרצון "לנקום" ולהחזיר לילד. לא מעט אימהות חוות פחד מול כוח הרצון והתוקפנות של הילד ופשוט מוותרות לו.

על פי מרגרט מאהלר, השלב אשר האימהות שתיארתי מתמודדות איתו מתרחש בסביבות גיל שנה, בו מגיע שלב התפתחותי בו הילד חווה אופוריה ותחושה חזקה של "אני בורא את עולמי". לצד חוויה זו, הילד מגלה גם את מגבלותיו ואת התלות שלו בהורה. זאת הסיבה לכך שלצד המסוגלות שלו לעשות יותר, הוא יתעקש ואף יכפה את דרישותיו על מנת לגרום לאימא לאשר את רצונו. הפעוט מתמודד עם מודעות מתעצמת לנפרדותו ועל כן גם לפגיעותו! הוא מבין שהוא יכול להתרחק מאימא אך גם אימא יכולה להתרחק ממנו... בעיניי הילד נדמה עכשיו שחירותו תלויה בשליטה מלאה באימו (בנג'מין, 1988).

אופן העיבוד של האם בשלב הזה, והיכולת להתמודד ולהכיל את הקשיים הנלווים לו, יושפעו מיכולתה להתמודד באופן ישיר עם תוקפנות ועם תלות, מחוויתה את עצמה כמי שזכאית לקיום נפרד וכן מביטחונה ביכולתו של הילד לשרוד קונפליקט, אובדן וחוסר שלמות (בנג'מין, 1988).

על ההורה להרגיש נפרד ובטוח דיו כדי להיות מסוגל להתמודד עם כעסו של הילד המתוסכל מבלי לוותר. אחרת בעיניו של הילד, ההורה מושמד, בניסוחו של ויניקוט. לטענתו של ויניקוט, במאמר "השימוש באובייקט"- "The Use of an Object", יש להשמיד את האובייקט בפנים כדי שנדע שהוא שרד בחוץ. במילים אחרות, השמדה היא ניסיון להשיג בידול.

לכן, אם האם אינה מציבה גבולות לילדה, אם היא מוחקת עצמה ואת טובתה ומאפשרת לעצמה להיות נשלטת כליל, היא חדלה להוות בשבילו אחר בר- קיימא.

סיפור קצר וסיכום

לסיכום, הייתי רוצה להביא קטע מספרה של קלאריסה פינקולה אסטס "רצות עם זאבים":

"בקרב הזאבים, כאשר הזאבה מניקה את גוריה, האם והגורים מבלים זמן רב בבטלה. כולם שרועים זה על זה בערימת גורים אחת גדולה; העולם החיצון ועולם האתגרים רחוקים מאוד. אבל כאשר, בסופו של דבר, הזאבה האם מכשירה את גוריה לצוד טרף, היא חושפת מולם שיניים, נושכת אותם קלות, תובעת מהם שלא לפגר אחריה והודפת אותם אם אינם מצייתים לדרישותיה".

הדוגמה הזאת מביעה בחן רב את היעדרר הסתירה בין היצמדות, הענקה והדדיות לבין הצורך בהצבת גבולות ובאסרטיביות אימהית. על מנת לאפשר התפתחות עלינו למצוא את האיזון בין האם הדאגנית והמגוננת לבין האם האסרטיבית והמודעת.

רק אם המרגישה זכאית להיות אדם בזכות עצמה יכולה להיתפס כך בעיני הילד ורק אם כזו יכולה להעריך את התוקפנות ואת החרדה המלוות בהכרח את התפתחות עצמאותו של הילד ולהציב להן גבולות (בנג'מין, 1988).

בזכות הפמיניזם התחלנו בשנים האחרונות להכיר ולחשוב על האם כסובייקט בפני עצמה. הפסיכולוגיה בכלל והפסיכואנליזה בפרט שותפות לעיתים קרובות מדי לראייה מעוותת של האם כנספח של התינוק בלבד. היא אובייקט ההתקשרות הראשון ומאוחר יותר אובייקט התשוקה. היא המטפלת, המחזקת, המבינה האמפאטית, המשקפת... היא הנוכחות הבטוחה שאפשר להתרחק ממנה, מציבת הגבולות, האחר החיצוני הממשי להחריד. היא מציאות חיצונית- אולם לעיתים נדירות רואים בה סובייקט בעל ייעוד נפרד מקיומה בשביל הילד שלה (בנג'מין, 1988).

אחריות רבה מוטלת על כתפיה של האישה ההופכת לאם, כמו גם שינויים גופניים ונפשיים עמוקים המתרחשים בפרק זמן הקצר שבין ההיריון להפיכתה לאם. אני מאמינה שיש ליצור הד חברתי ומודעות גוברת לזכותה של האישה-אם להגדרה עצמית ולמימוש רצונותיה ומאווייה. מתוך כך הייתי רוצה להגדיר את ה"אידיאל" החדש של האימהות כאפשרות לווסת ולאזן בין ההכרה בצרכי הילד לבין ביטוי אותנטי של הצרכים הסובייקטיביים של האישה.

ביבליוגרפיה

1. אסטס, ק.פ.(1992) רצות עם זאבים. מודן
2. בנג'מין, ג'.(1988) כבלי האהבה.דביר 

3. Stern,D.(1985) The Interpersonal World of the Infant

4. Winnicot,D.(1956) Primary Maternal Preocupation