חיפוש

אודות קנאה בטיפול- התפתחויות פוסט קלייניאניות: סקירת הרצאה

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

ב-1.3.13 התקיימה ההרצאה 'אודות קנאה בטיפול- התפתחויות פוסט קלייניאניות' כחלק מסדרת ההרצאות 'להיות פסיכואנליטיקאי במאה ה-21' מטעם מכון ת" לפסיכואנליזה בת זמננו. הרצאתו של דר' אבי ברמן והתדיינותה של רחל קלע הציעו פרספקטיבות חדשות להבנת הקנאה וכוונו להרחבה של הבנת תפקידה בהתפתחות, בחיים המנטליים וביחסים הטיפוליים.

הרצאה: דר' אבי ברמן

ברמן פתח את הרצאתו בהתייחסות לקלאסיקה הקלייניאנית הנוגעת לנושא הקנאה. קליין הבחינה בין צרות עין (envy) לבין קנאה (jealousy). צרות עין היא קנאה במה שיש לאדם אחר ואין לי- כעס על כך שלמישהו יש דבר מה שאני חושק בו, המלווה במשאלה לקחת ממנו את הדבר או להרוס אותו. קנאה היא תופעה הלקוחה מתחום המשולש האדיפלי- פחד שמישהו יקח ממני את היתרון שיש לי.
לדבריו של ברמן, חוויות הקנאה וצרות העין מבוססות על רגשות אחרים השוכנים תחתיהן- תחת צרות העין שוכן כעס ותחת הקנאה שוכן פחד. רעיון זה מבוסס בין השאר על מחקרים התפתחותיים אשר מצאו כי לתינוקות אין רגש קנאה בסיסי, אלא רגשות ראשוניים בסיסיים של עצב, שמחה, כעס, בושה והפתעה אשר על בסיסם ועל רקע חברתי מתפתחת בסופו של דבר הקנאה.
רעיונותיה של קליין בנוגע לקנאה נותרו רלוונטיים בראייה הפסיכואנליטית עקב מהפכנותם והחדשנות שבהם, אך מחקרים על תינוקות מאששים רק באופן חלקי רעיונות אלו.
בסביבות גיל שנה וחצי אנו עדים להתנהגות חברתית של תינוקות, אך לא לתחושות של קנאה. התינוק המוקסם משקית ניילון מרשרשת אינו מקנא בתינוק אחר המחזיק בה- הוא יחווה תחושה עזה של רצייה ואת מה שמתאר ברמן כ"הפרה של חוק הטבע" לפיו מה שהוא רוצה- שייך לו. כלומר, בגיל זה תינוקות יכולים לריב על דבר ששניהם חושקים בו, אך לא נראה כי הם חווים קנאה. קליין הניחה כי מקור הקנאה ביצר המוות אך במצב זה אנו רואים רצייה, תשוקה ליבידינלית לדבר מה. הילד חש כי זכותו שהשקית תהיה שלו- תחושה שמקורה בחווית הזכאות (entitlement)- תחושת זכאות מולדת הנשמרת כל עוד אין יותר מדי התנסויות הפוגמות בה. במצבים של הורות שאינה טובה דיה תחושת הזכאות המולדת נפגעת ומתחלפת בחווית אי-זכאות שלא תביא איתה חוויות של קנאה אלא של נחיתות, נמיכות רוח והכרה במעמד הנמוך. זוהי נחיתות אגו-סינטונית המלווה בתחושת השלמה ובעצב. במקביל עשויה להופיע אידיאליזציה של האובייקט שיש לו, אשר משמרת את הפער בין מי שיש לו למי שאין לו: מישהו אחר, שיש לו, הוא בר מזל ואין טעם לקנא בו, אלא רק לשמוח על כך שיש לנו קשר איתו. כאשר אנשים עם חוויות אלו חווים קנאה, זוהי התפתחות טיפולית חשובה שעלינו להכיר בה ולאפשר אותה.
בסביבות גיל שנתיים וחצי חל שינוי סביב תופעת הקנאה. הילד יודע כעת כי דברים שייכים לבעליהם מפני שכך המבוגרים קבעו. הבנה זו שמקורה בסוציאליזציה שעובר הפעוט מעוררת כעס ורצון לחטוף או להרוס- שלב התואם את תפיסת הקנאה הקלייניאנית. כדי למנוע פיקסציה בשלב זה יש צורך בדמות שלישית אשר לא תעביר מסר של "זה אף פעם לא יהיה שלך" אלא מסר אמפתי לגבי האפשרות להשיג דבר דומה. פיקסציה בשלב זה, לעומת זאת, תתבטא בכעס סביב תחושת הזכאות וחוסר האונים לגבי האפשרות להביא לשינוי במצב. מאחר וחוסר האונים הוא חוויה קשה ביותר, קיימת נטייה רווחת להכחשת הקנאה והרגשות הנלווים לה. אנשים נוטים להזדעזע כאשר הם פוגשים את הקנאה שלהם, ובפרט מאחר וקנאה מתעוררת בדרך כלל כלפי אנשים ממעגל קרבה שני: אהבה ממתנת את קנאתנו לאנשים הקרובים ביותר ואנשים רחוקים מאתנו (ביל גייטס, בר רפאלי) מעוררים פחות קנאה, אך אנשים ממעגל קרבה שני (חברים, קולגות, קרובי משפחה רחוקים יחסית) מעוררים בנו רגשות קנאה עזים המלווים לא פעם באשמה ("איזה חבר אני- חבר שלי קיבל משרה טובה ואני מקנא במקום לשמוח").
שלב שלישי של הקנאה הוא שלב הטרנספורמציה המבוססת על קפיצה התפתחותית שיכולה לקרות במסגרת הורות טובה. הילד שיוצא לטיול ומקנא במקל שילד אחר מצא אומר לאביו "אני רוצה גם" והאב האמפתי מבין אותו ומוצא לו מקל אחר שמאפשר קיום הדדי (או לפחות- כמה דקות של שקט להורים...). הבקשה של הילד מאביו היא הישג התפתותי המבוסס על תחושת זכאות תקינה, יכולת ניהול מו"מ מילולי ויכולת לקבל פתרון של "גם לי יש משהו דומה". בשלב זה הילד לומד לחוות תחושה של מוביליות ואפשרות לשינוי המצב, בניגוד לחוסר האונים של השלב השני. גם העובדה שיש פערים שאינם ניתנים לגישור (סדר לידה, גיל) אינה פוגעת באופן אקוטי בחוויה זו מאחר והילד לומד להשתמש בפתרונות יצירתיים ובהבנה כי יש מגוון של הישגים בתחומים שונים.
בסיום ההרצאה ברמן התייחס לאופן בו נתפסת ומומשגת קנאה בטיפול. לדבריו, האופן בו נבין את קנאת המטופל קשורה הן להעברה הנגדית שלנו והן ל"תחום האמונה" (אייגן, ויניקוט) הנוגע לעמדתו התיאורטית-קלינית של המטפל. אם אנו מכירים בשלב השלישי של הקנאה, כלומר באפשרות לטרנספורמציה, נניח כי קיימת מוביליות וכי המטופל אינו מתייחס למטפל מעמדה אידילית אלא שואל את עצמו האם המטפל הוא אדם שניתן לגדול לידו. ברמן מדגיש גם כי ייתכנו מצבים של קנאת המטפל במטופל, ומזכיר את עמדת הגישה ההתייחסותית לפיה גורל הרגשות נקבע בין המטפל למטופל ובהתרחשות ביניהם. בהתאם, ברמן מדגיש עד כמה משמעותית יכולתו של המטפל להכיר בקנאתו או בקנאת המטופל, לעבד אותן ולחקור אותן.


התדיינות: רחל קלע

לאחר הרצאתו של ברמן, רחל קלע דנה בנושאי ההרצאה והרחיבה את ההתייחסות לאופן בו עולים ומטופלים יחסים וחוויות של קנאה בחדר הטיפולים. זאת, מתוך ניסיון לחשוב מחדש על תפיסת הקנאה הקלייניאנית מפרספקטיבה של יחסי זולתעצמי ומעמדה התייחסותית.
קלע מסמנת את האופן בו הרצאתו של ברמן שרטטה את המהלך בו מתאפשר המעבר מצרות עין לקנאה. זאת, באמצעות סביבה הורית מותאמת ותומכת המציעה לפעוט פתרונות אדפטיביים לעיכול והתמודדות עם רגשות הקנאה ההרסניים שהוא חווה, ומאפשרת לו להתמיר את הקנאה ההרסנית לסוג מפותח יותר של יחסי קנאה המבוססים על השוואה.
קלע משווה את תפקיד ההורה לתפקיד המטפל בהקשר זה ומציע כי הן ההורה והן המטפל מהווים בו זמנית מושא לקנאה ומתווכים-מרככים שלה. כמו כן, הטיפול בקנאת המטופל במסגרת הטיפולית מתקיים בשני מישורים: המישור הפרשני של הרגשות השליליים והמישור בו המטפל מחזק את תחושת הערך העצמי ובכך משמר את מאגריו הנרקיסיסטיים של המטופל.
בדומה לברמן, קלע מתארת את ההרסנות הנובעת מהקנאה כנגזרת של רצייה עזה הנחווית כצורך או דחף חיוני המבטא את כמיהתו ורעבונו של העצמי לחוש מלא, מוזן ובעל כוח וערך. הפעוט המקנא בצעצוע של חברו חווה התמוטטות רגעית של עצמיותו שעדיין אינה בשלה וקוהרנטית, ומנסה לאסוף ולהרגיע אותה דרך חטיפת הצעצוע של האחר. בטיפול, עשוי מטופל המתמודד עם תמות אלו "לחטוף" עוד כמה דקות של השעה הטיפולית, עוד הנחה וכן הלאה. כדי להסביר את הכמיהה שבבסיס הקנאה מצטטת קלע את סימינגטון אשר הציע כי קנאה מבוססת על היעדרו של תפקוד חיוני ומתעוררת כאשר האדם רואה את אותו תפקוד נוכח אצל האחר. כלומר, זוהי תפיסה אשר בניגוד לפרספקטיבה הקלייניאנית המדגישה את דחף המוות וההרסנות שמאחורי הקנאה, מדגישה את החסר והצמיחה המעוכבת של העצמי.
כדי להרחיב את ההתבוננות בפונקציה החסרה העומדת בבסיס הקנאה קלע דנה בקשר בין מלנכוליה, חסר, צרות עין וזעם נרקיסיסטי.
קלע מציעה כי קנאה נולדת מתוך צרכי גדילה וחווית איום של התמוטטות, התרוקנות וחסר המלווים זעם נרקיסיסטי ובושה. קליין ופרויד הדגישו את חשיבות ההכרה באובדן בהתייחסותם להישג העמדה הדפרסיבית ולאבל התקין (בניגוד למלנכולי), בהתאמה. קלע מציעה כי לצד תהליכים אלו אנו עדים לכך שתמיד נותרת בנפש שארית מלנכולית אשר המייצגת את הסירוב לוותר על הקשר עם האובייקט.
האדם המלנכולי אשר מסרב להכיר באובדן הממשי ו"להסתפק" בייצוגו הפנימי מסרב להכיר בהתרוקנות ממה שאבד וקלע מציעה כי במצב זה הקנאה צרת העין מחפשת אחר האבוד ונצמדת אליו. כלומר, תפיסה זו מציעה כי בקנאה יש מן המלנכוליה, ולהיפך. במלנכוליה ההיעדר נחווה כאובדן, כאילו קודם לכן האובייקט היה שלנו ובתוכנו (ולא מחוץ לנו) וכעת איבדנו אותו. ההכרה בכך שהאובייקט מעולם לא היה שלנו היא בלתי נסבלת וכך הפעוט החוטף צעצוע למעשה מחזיר לעצמו, לתפיסתו, את מה שהיה שלו מלכתחילה.
קלע מציעה כי המפגש עם האובדן עשוי להיות מתווך על ידי מפגש עם הורה או מטפל מסביר פנים. כאשר הסובייקט המקנא הכמה לחווית ההתמלאות פוגש אם/מטפלת מסבירת פנים, נוצרת חוויה משותפת וממוזגת אך כאשר האם/מטפלת מפנה את פניה מהסובייקט, נוצרת חווית נטישה, השפלה וזעם נרקיסיסטי נקמני וצר עין. הקנאה עשויה לשמש אמצעי לניכוס האחר, התמזגות עמו, אשר יאפשרו לסובייקט לחוש בעלות גם על עצמו. כאשר מצב זה אינו מתאפשר, תחושת הקיום נפגעת ומופיעים הרסנות, זעם נרקיסיסטי המפורר את העצמי וסערה דחפית כלפי מושא הקנאה.
כלומר, המפגש עם האחר בהקשרה של הקנאה יכול להיות מרפא או מכלה.
קוהוט מציע מודל חליפי למודל האדיפלי ומציע כי הילד זקוק לאב אשר מסביר פנים ואינו מסב פניו מבנו גם במחיר סיכונו העצמי, בניגוד לאביו של אדיפוס אשר נטש אותו כדי למנוע את פגיעתו בו. האב מגן על ילדותו של הילד ומצרף את הבן לשמירה על הבית ועל האם, ובכך מציע אחריות ונתינה כתחליף לתחרות וקנאה.
מפרספקטיבה של פסיכולוגיית העצמי, התפתחות העצמי מבוססת על קבלת מירורינג המתקף את העצמי ועל אידיאליזציה היוצרת חווית ביטחון הנובעת מהיותו של העצמי שמור בסביבה בעלת ערכיות אנושית. כלומר, העצמי זקוק לאובייקט המפנה אליו את המבט ובו זמנית לאובייקט אליו העצמי יכול להפנות את מבטו. האם מניחה לתינוק להתמזג בנרקיסיזם שלה ומונעת חדירה של נפרדות ומציאות בטרם עת לעולמו של התינוק. כאשר הנפרדות מחלחלת אל צמד האם-תינוק מתחילה להיווצר חווית הקנאה אשר מלווה בתחושות פגימות וחוסר ערך, מעוררות בושה וכך מכוננות את חווית הקנאה.
מתוך תפיסה זו קלע מציעה מספר היבטים אנושיים המתורגמים לחוויות שונות של קנאה.
קנאת ההזדקקות הנובעת מההכרה שלאחר יש דבר מה שאין לנו ואנו זקוקים לו
קנאת הנפרדות הנובעת מהתלות באחר הנפרד ממני שהוא בעל תודעה משלו ואינו נתון למרותי
קנאה נרקיסיסטית הנובעת מההכרה הכואבת במגבלות ובפגיעות
קנאה (jealousy) שאינה צרת עין אלא תחרותית ומבוססת על התמרת כאבי ההזדקקות, הנפרדות והנרקיסיזם לחוויה של עצמי בעל ערך ואמביציה. זהו עצמי אשר מסוגל להתחרות כדי להשיג את מה שהוא רוצה בו, ולא עצמי המכוון לחמוס את האחר.
חשוב להדגיש כי שלושת אופנים אלו חופפים זה לזה באופן חלקי, אך מדגישים היבטי חוויה שונים.
כדי להרחיב באופן נוסף את הבנת הקנאה, קלע מציעה את המודל ההתייחסותי כמציע התבוננות בהשפעת ההורה/מטפל על מהלך הקנאה והתפתחותה דרך האופן בו הוא נותן למי שנתון לאחריותו. חווית הקנאה כמוכלת או כהרסנית ומאכלת תלויה במידה רבה בתבנית ההתייחסותית בתוכה היא מתקיימת- היחס הנתפס בין הנותן למקבל אשר קובעת את תשתית ההתפתות הפסיכולוגית. בין האם והתינוק מתקיימות חווית סובייקטיביות הדדיות אשר מבנות את אופי יחסי הנותן-מקבל. בהקשר של חווית הקנאה, אנו יכולים לשער כי נתינה שמחה ומיטיבה תעורר באופן פחות חד את קנאת הנזקקות ואת תחושת הקטנות והפגימות שאליהן יתלוו קנאה ושנאה. כך, נתינה של הורה או מטפל יכולה להיות גרנדיוזית באופן משפיל, מקטין ומעורר זעם או נדיבה ורחבת לב באופן שמביא למגע ולהתמוססות הקנאה. כלומר, מפרספקטיבה זו הקנאה אינו רק נחלתו של הקטן, "זה שאין לו", אלא גם של ה"גדול"- מדריך, הורה או מטפל- באופן בו הוא מייצר את המטריצה ההתייחסותית.

‏ ‏