ויניקוט טבע את המונח אם-אובייקט, המתייחס ליכולתה של האם לשרוד את ביטויי התוקפנות של תינוקה, מבלי לסגת או לנקום, התורמת להתפתחות היכולת לאכפתיות.
שיתוףהפסיכואנליטיקאי והתיאורטיקן דונלד ויניקוט, אשר הוסמך בראשית דרכו על ברכי גישתה של מלאני קליין, הציע רעיונות חדשניים לגבי הסביבה הדרושה להתפתחות נפשית בריאה. כחלק מכך, הוא טען כי על מנת שתתגבש אצל התינוק היכולת לחוש אכפתיות, על האם לספק עבורו שני היבטים משלימים של הטיפול האימהי. לראשון מבניהם קרא 'אם-אובייקט', המתייחס ליכולתה של האם לשרוד את ביטויי תוקפנותו של תינוקה. ההיבט השני נקרא 'אם-סביבה', ומתייחס ליכולתה של האם להישאר אמפתית כלפי תינוקה על אף תוקפנותו, ולהעניק לו גם הזדמנויות לתיקון.
ויניקוט סבר כי על מנת לפתח את היכולת לאכפתיות, ראשית על התינוק להבחין בין פנים לבין חוץ. כלומר, להכיר בכך שיש לו קיום עצמאי מזה של אימו ולחוות אותה כאדם שלם ונפרד. למעשה, בראשית החיים, התינוק נתון תחת אשליית האומניפוטנציה וחש עצמו כבורא של סביבתו. למשל, כאשר התינוק רעב והאם מציעה לו לינוק, הוא חווה עצמו כבורא של השד. בשלב זה, האם-אובייקט מספקת את צרכיו הדחופים של התינוק, כמו הזנה, ואינה נחוות כאדם בעל קיום סובייקטיבי משלו. לכן, התינוק עושה בה שימוש אותו ניתן לכנות שימוש "חסר רחמים", אשר עשוי להתבטא בבכי ובזעקות רמות כאשר אינו מקבל את מבוקשו, כאשר חש רעב, עייפות או כאב. כאשר האם מצליחה לשרוד אפיזודות-מונעות-יצר אלו, אינה נעלמת, מתייאשת או מתפרקת, בהדרגה מכיר התינוק בכך שלאם קיום עצמאי ותכונות משלה אשר אפשרו לה הישרדות זו. שהרי – הנה היא עדיין ישנה.
במידה והאם חווה קושי לשרוד את השימוש "האכזרי" שעושה בה התינוק, אם היא נסוגה או נוקמת, יאלץ התינוק להתאים את עצמו בטרם עת למציאות החיצונית, ובמחיר של וויתור על חיבור מלא לעולמו הפנימי. במצב כזה, עלול האדם בבגרותו לחוות קושי לבוא במגע עם תשוקותיו ורגשותיו ולתת להם ביטוי. למשל, ייתכן כי יתקשה להביע כעס או אכזבה בפני האנשים הקרובים לו, מחשש שיפגעו או יגיבו בתוקפנות ובכעס בעצמם. למעשה, ויניקוט הציע כי הביטחון של התינוק ביכולת העמידה של האם, ובהמשך של האחר, הוא אשר מאפשר לו להתחבר באופן מלא עם תשוקותיו.
היסודות הדרושים עבור התגבשות היכולת לאכפתיות אצל התינוק, יונחו במידה והאם תצליח להעניק לתינוקה גם את ההיבט המשלים של הטיפול האימהי, ה'אם-סביבה'. היבט זה, מסייע לתינוק לשאת את החרדה המלווה להבעת תוקפנותו. למעשה, התוקפנות המתעוררת בתינוק כלפי האם, מעוררת בו גם חרדה פן יהרוס אותה. במידה והאם נמצאת שם על מנת לקבל בשמחה גם מחוות נוספות מצד התינוק, כמו חיוך או מגע רך, מתאפשר תיקון בו יכול התינוק לחוות אותה גם כדמות אהובה לה הוא יכול לתרום דבר-מה מיטיב.
לפי ויניקוט, החיבור בין שני היבטים אלה של הטיפול האימהי, מאפשר לתינוק לחוות את עולמו הפנימי בצורה עשירה ומלאה יותר, ובכך סולל את הדרך אל עבר היכולת לשאת מורכבות ואמביוולנטיות. כאשר התינוק מסוגל להכיל היבטים מנוגדים בחווייתו הפנימית, למשל לחוות בו זמנית אהבה ושנאה כלפי אימו, אמביוולנטיות זו עוברת התמרה ומאפשרת בהמשך להגיע למה שהגדיר ויניקוט – שלב האכפתיות.
ויניקוט, ד. (1963) התפתחות היכולת לאכפתיות. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל אביב: הוצאת עם עובד בע"מ, 2009.
מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תל-אביב: תולעת ספרים.
הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט, הוגה זרם פסיכולוגיית העצמי, שם את האמפתיה במרכז הטיפול הנפשי, ואחראי להפיכתה למושג מרכזי בשיח הטיפולי.
קראו עודהעברה נגדית הוא המונח שטבע פרויד בהתייחסו לרגשות המתעוררים במטפל כלפי המטופל. מה הערך של תחושות אלו ומה ניתן ללמוד מהן?
קראו עודמרגרט מאהלר טענה שהתפתחותו הנורמלית של הילד מושפעת מיכולתו לעבור תהליך של ספרציה-אינדיבידואציה הכולל תהליכי התקרבות, הפרדה ורכישת עצמאות מההורה
קראו עוד
