הילד מכבה את האור 3 פעמים בכל פעם שיוצא מהחדר, או מיישר שוב ושוב חפצים על השידה - זה משחק ילדים או שיש כאן בעיה? על OCD בילדות, זיהוי ודרכי טיפול
שיתוף
ילדים רבים מאמצים בגילאים צעירים טקסים שגרתיים: הם עשויים לדרוש שתתנו להם נשיקת לילה טוב רק בדרך מסוימת, לסרב לדרוך על הקווים במדרכה וכן הלאה. עם זאת, כאשר טקסים אלו צורכים מהילד או משפחתו אנרגיה רבה ואי קיומם מביא למצוקה וחרדה, ייתכן ומדובר בהפרעה אובססיבית-קומפולסיבית, או בשמה העברי, הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD). אז איך מתבטאת הפרעת OCD אצל ילדים, מהו תהליך האבחון וכיצד ניתן לטפל בה?
הפרעת OCD מתבטאת באובססיות ו/או בהתנהגויות כפייתיות:
* האובססיות כוללות מחשבות, דחפים או דימויים חוזרים, הנחווים כפולשניים ולא רצויים (לדוגמא המחשבה הטורדנית, "אני עלול להידבק במחלה", "משהו רע יקרה לאמא").
* ההתנהגויות הכפייתיות נעשות מתוך מטרה להפחית או למנוע חרדה או מצוקה, הקשורה באובססיות או בחוקים אחרים (לדוגמא, "אני חייב לשטוף ידיים כדי לא להידבק", "אם אסדר את הצעצועים לא יקרה לאמא שום דבר רע").
ההפרעה עלולה להביא למצוקה רגשית ולפגיעה משמעותית בתפקוד הילד בתחומי החיים השונים, ובתפקודה של משפחתו.
הפרעה טורדנית-כפייתית יכולה להופיע בגיל צעיר. הגיל המינימאלי לאבחון OCD הוא גיל 3, אך הגיל הממוצע להופעת ההפרעה הוא 10. באופן כללי, תסמיני ההפרעה דומים בין ילדים ובין מבוגרים, אלא שאצל ילדים OCD מאופיין לא רק בחרדה אלא גם בעצבות, כעס ורגשות אשם.
כמו-כן, ילדים עם OCD יכולים לתפוס את האובססיות והחוקים מאחורי ההתנהגויות הכפייתיות כחלק מתפיסת עולמם (בניגוד למבוגרים אשר לא יסכימו עם המחשבות הטורדניות אך עדיין יופעלו על-ידם). הבדל נוסף הוא כי בניגוד למבוגרים, אצל ילדים עם OCD ניכרים שינויים בתסמינים עם הזמן.
רצוי לפנות לטיפול כבר כאשר ישנה נוכחות מורגשת של מחשבות טורדניות או התנהגויות כפייתיות, הגורמות למצוקה אצל הילד וסביבתו. באשר לאבחון OCD, אין תהליך אבחון רשמי ומוסדר דוגמת האבחון להפרעת קשב וריכוז. תחת זאת, רופא פסיכיאטר יכול לתת אבחנה של הפרעה טורדנית-כפייתית לפי קריטריונים של ה-DSM ועל סמך התנהגות הילד ודיווחים שלו ושל הוריו.
קיימות שיטות וגישות שונות לטיפול ב-OCD אצל ילדים. ביניהן, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) מוכח מחקרית כיעיל ביותר לילדים ומתבגרים הסובלים מהפרעה זו, עם בין 40% ל-80% אחוזי הקלה בתסמינים. ישנם סוגים שונים של טיפול CBT ב-OCD: טיפול פרטני לילד עצמו, טיפול קבוצתי וטיפול משפחתי. בנוסף, בשנים האחרונות פותח טיפול ב-OCD המותאם במיוחד לילדים בגילאי 5-8.
באשר לטיפול הפרטני, הטיפול יכול להתנהל על פי פרוטוקולים שונים, המותאמים לגילו ומצבו ההתפתחותי של הילד, וכן למידת המעורבות של המשפחה בשימור ההפרעה (פעמים רבות שלא במתכוון). מוקד הטיפול הוא חשיפה ומניעת תגובה, כלומר עימות מציאותי או מדומיין עם מצבים או גירויים המעוררים בילד חרדה, והימנעות מתגובות שנועדו להפחיתה. החשיפה נועדה להפחית בהדרגה את העוררות הגופנית שנלווית למפגש עם הגירוי, ולהפריך את האמונה השגויה כי הוא "מסוכן", שכן הילדים רואים שלא קרה דבר. יש לחזור על המהלך עד כי הגירוי אינו מעורר חרדה יותר.
בחלק מהמקרים ועל פי המלצת פסיכיאטר, ניתן להיעזר בטיפול תרופתי כטיפול ב-OCD. לפי מחקרים, מומלץ לשלב זאת עם טיפול נפשי.
כמו בטיפולים בקשיים אחרים אצל ילדים, גם במקרה של OCD ישנו ערך רב לשיתוף ההורים בתהליך הטיפולי. מעורבות ההורים משתנה על-פי סוג הפרוטוקול וצרכיו של הילד הספציפי.
ככלל, נדרשת מההורים מעורבות לשם הענקת תמיכה רגשית לילד, הגברת המוטיבציה של הילד לשיתוף פעולה עם הטיפול לביצוע החשיפות, והפסקת התמיכה ושיתוף הפעולה עם הטקסים וההימנעויות שלו. בנוסף, טיפול CBT בילדים כולל גם פסיכו-הדרכה של הילד ושל הוריו, הכוללת הסבר על ההפרעה ועיצוב משותף של התוכנית הטיפולית.
.jpg)
.jpg)
