הזדהות דביקה היא מונח שטבעה האנליטיקאית אסתר ביק בהתייחס לסוג התקשרות ראשוני המבוסס על התקשרות לפני השטח ולא לעולמו הפנימי של אדם אחר.
שיתוףהאנליטיקאית אסתר ביק, אשר היתה באנליזה אצל מלאני קליין ובהמשך נוצרה ביניהן חברות חזקה, הקדישה חלק ניכר מחייה המקצועיים לתצפית בתינוקות. לבקשתו של בולבי, היא הקימה ב-1948 את תוכנית ההכשרה לפסיכותרפיה בילדים במרפאת Tavistock באנגליה, והיתה הראשונה להכניס סמינר שנתי של תצפית בתינוקות, מתוך אמונתה שדרך זו הכרחית בכדי להבין את התפתחות אישיות האדם.
בתצפיותיה היא הצליחה לאשש רבות ממסקנותיה של קליין לגבי שנת החיים הראשונה. בנוסף, ביק הציגה מושגים חדשים הנוגעים לחוויותיו הראשוניות של התינוק, כמו עור משני והזדהות דביקה, אותו פיתחה יחד עם האנליטיקאי דונלד מלצר.
המונח הזדהות דביקה מתייחס לסוג התקשרות פרימיטיבי דרכו תינוקות רכים יוצרים קשר עם האובייקטים המשמעותיים בחייהם. ביק תיארה כי בחודשים הראשונים לחייו תינוק נמצא במצב של אי-אינטגרציה (unintegration), בו החוויות הסנסוריות הראשוניות שלו והיבטים רגשים ומנטליים של אישיותו יכולים להיות מלוכדים רק כאשר האם (או המטפל העיקרי) נמצאים בצמידות ובקרבה רגשית, מנטלית ופיזית עם חוויית התינוק.
הזדהות דביקה נחשבת על ידי ביק כמצב הגנתי פרימיטיבי אשר קודם להזדהות השלכתית. כך למשל, פה התינוק מחפש את הפטמה לצורך הזנה, אבל גם כאמצעי לסיפוק של תחושות שיעשו את זה אפשרי עבורו "להחזיק" את עצמו כשלם. זוהי דרכו של התינוק להגן על עצמו מפני תחושת נפרדות טראומטית, מפני פחד קיומי מהתפרקות.
במילים אחרות, ביק ומלצר הציעו כי תינוקות בחודשים הראשונים לחייהם זקוקים להיות במגע פיזי עם אובייקט חיצוני, כדרך להחזיק יחד תכנים מנטליים ורגשיים, היות והם עדיין לא נפרדים מהתכנים הגופניים. התינוקות הצעירים נקשרים אל האובייקטים שלהם דרך רשמים וחוויות חושיות הנוצרות במהלך הטיפול בהם (הנקה, נענוע, ליטוף, רחצה). במסגרת מגעים אלו התינוק, אשר עדיין אינו חווה את עצמו כיחידה שלמה ואינטגרטיבית, מתחיל להפנים את תפיסתה של האם אותו כיחידה שלמה המוכלת בעור הפיזי. הפנמה או הזדהות זו מאפשרת לו להתחיל לחוות את עצמו באופן הדרגתי כישות אינטגרטיבית ולא כעצמי מפורק המורכב מפרגמנטים של חוויות - תפיסה אשר מהווה בסיס להתפתחויות פסיכולוגיות נוספות.
אם הפנמה של אובייקט כזה נכשלת, או שלא היתה קיימת אפשרות להפנמה כזו מלכתחילה, מתרחש כשל משמעותי בהחזקה הראשונית של האם את התינוק, והתינוק אינו מצליח לחוות את עצמו כיחידה אינטגרטיבית. בעקבות זאת, תינוקות בוגרים יותר, ובהמשך גם ילדים ומבוגרים, עשויים לסגת ל"הזדהות דביקה" כדרך של הגנה על עצמם מפני התפרקות, ובכדי לאפשר לעצמם לחוות תחושה מסוימת של עצמיות, אינטגרציה וקשר דרך ה"הידבקות" אל מאפייניו השטחיים של האחר.
בניגוד לתהליכי הזדהות בשלים אשר מבוססים על הזדהות עם תכונות, מחשבות ורעיונות של אחרים, או אמפתיה המאפשרת נפרדות, מרחק והכלה, הזדהות דביקה מבוססת על הזדהות עם מאפייניו החיצוניים או עם "פני השטח" של האחר. במסגרת הזדהות דביקה אדם לא יקשר אל האחר דרך אימוץ של תכניו הפנימיים או דרך אמפתיה אלא דרך חיקוי, היצמדות או הידבקות שטחיים למאפיינים החיצוניים. כך, למשל, ביק תיארה כי מטופלים המפעילים מנגנונים של הזדהות דביקה עשויים להיות מרותקים לצליל קולו של המטפל מבלי לשמוע את דבריו, או לחקות את סגנון לבושו כדרך לא מודעת ליצירת קשר עמו.
Skelton, R. M. (Ed.). (2006). The Edinburgh international encyclopaedia of psychoanalysis (pp. 53-54). Edinburgh: Edinburgh University Press
איד הוא מרכיב בנפש המכיל את הדחפים והיצרים הפנימיים. האיד הוא חלק מהמודל המבני של פרויד, המתאר את נפש האדם. על האיד, התפתחותו והאופן בו הוא פועל.
קראו עודכולנו יודעים לומר שעניין בחברה ובאנשים אחרים הוא חיובי, אך האנליטיקאי פיירברן הדגיש גם את קיום 'האגו האנטי ליבידינלי' האחראי על גיבוש עצמאות ונפרדות.
קראו עודמהי היסטריה וכיצד ראה אותה פרויד? האם גם היום מתייחסים להיסטריה כאל תסמין פסיכולוגי? הכל על מושג ההיסטריה השנוי במחלוקת שהפך לאבן יסוד בפסיכואנליזה
קראו עוד