פורום טיפול נפשי

שלום אייל,

מוזמן לעיין בתשובותנו הקודמות אליך.

ליטל

שלום לך.

אני מבינה את הכאב והטלטלה העצומים שאתה נמצא בהם, אבל נדמה לי שהניסיון לקבל כאן מענה והצדקה תוך התייחסויות מזוויות שונות לאירוע אינה הדרך שתביא להקלה. למיטב הבנתי עד כה את תיאוריך, קרה לך דבר מטלטל וקשה סביב סיום הטיפול ויש לך שאלות הן לגבי האופן בו אתה תרמת להתרחשות והן לגבי משמעות הקשר הטיפולי שהיה, לאור התרחשות זו. אלו נושאים כבדי משקל ובעלי משמעות נפשית רבה, ואני מציעה לך לפנות לטיפול חלופי כדי לייצר מקום לעיבוד החוויה ולשימוש בה כמקור ללמידה והתקדמות.

ליטל

תוכל לקבל כאן רשימה של אנשי מקצוע המתמחים בטיפול נפשי להתייעצות ובחינת טיפול

שלום נעמי.

לצערי איני מבינה בתחום כך שאין לי אפשרות להשיב לשאלתך.

ליטל

שלום רות.

איני יודעת וכנראה לא מבינה מספיק את ההתרחשות, אך יכולה לדמיין את הכאב והטלטלה שנלווים לתחושה של שבר עמוק כל כך באמון. אני יכולה להבין גם איך חוויה כזאת יוצרת תחושה שעדיף שלא להסתכן שוב בפנייה לטיפול ומתן אמון. את רוצה לשמור על עצמך, וזה טבעי. איני יודע כמה החוויה טרייה, אך אני מקווה שעם הזמן תרגישי ותוכלי אחרת, בעיקר מתוך אמונתי שמה שנשבר בקשר גם יכול להיות מתוקן בקשר. 

ליטל

שלום רות.

שאלת ההחמרה בטיפול היא שאלה רגישה מאוד. לעתים מתרחשת הרעה מפני שמשהו בטיפול לא עובד נכון, לפעמים משום שהמטופל חווה משבר אקוטי ולפעמים ההרעה היא מעין "ירידה לצורך עלייה" במובן של כניסה לאזורים נפשיים כואבים באופן שמאפשר לטפל בהם ולאט לאט לצמוח מהם. לא תמיד קל לזהות, ודרושה עבודה עדינה ורגישה מאוד כדי לזהות בזמן אמת באיזה מן המקרים מדובר. לכן, בהקשר לשאלתך לגבי האינטרס של המטפל, אני נוטה להאמין (ומקווה...) שאף מטפל לא משאיר אצלו מטופל למרות מחשבה שאינו יכול לסייע לו, אלא מתוך אמונה (גם אם בלתי מוצדקת) שההרעה והקושי הם זמניים וברי שינוי. 

אם אני מבינה נכון את דברייך כבר בחרת לסיים את הטיפול אך במידה ולא- אני מציעה להעלות את הנושא בטיפול ולנסות לייצר שיח אשר יאפשר לכם לזהות מה משמעות התקיעות והקושי. במידה וכבר סיימת את הטיפול ואת עדיין מתמודדת עם קושי, אני רוצה להציע לא לוותר על האפשרות להיעזר- לפעמים דרוש יותר מניסיון טיפולי אחד, או מפגש עם מטפל אחר, כדי שהדברים שנתקעו ונחסמו ישובו למסלול של צמיחה.

ליטל

שלום לך.

מרגש לקרא את הדברים שאת כותבת. את האמפתיה, החוזק והיכולת להחזיק בתוכך את ההרגשה שהיא לא נוטשת ולא נעלמת לך, אלא פשוט חולה, והיא עדיין כאן. אולי כאשר את מחזיקה כך את הדברים בתוכך אפשר גם לשאת ביטול, ואפילו את המחשבה על ביטול נוסף אם המחלה תתארך. 

באמת מרגש ומשמח.

ליטל

שלום אלכסנדר.

אני מתארת לעצמי מדבריך שכבר עשית מאמצים רבים לשוחח ולהסביר את עמדתך, וכבר שמעת ושקלת לעומק את עמדתם של בני משפחתך ואת הגורמים להתנגדותם, ולכן נדמה לי שיש שני כיוונים אליהם אפשר לפנות. אפשרות אחת היא לנסות להיעזר באיש מקצוע, מטפלת משפחתי, אשר יסייע לכם לנהל את השיח ואולי יצליח לתווך את הרצונות והקשיים באופן אפקטיבי יותר. לשם כך, כמובן, דרושה נכונות מסוימת של בני משפחתך ללבן ולבחון לעומק את הנושא. 

אפשרות נוספת היא להתמקד בך ולבחון מדוע אתה מתקשה לקבל את ההחלטה גם בניגוד לדעת משפחתך. אתה צעיר בגילך ויש משהו טבעי ומובן בכך שלא קל לקבל לפעול בניגוד לדעת בני המשפחה, אך נדמה לי שאם אתה מרגיש שזה הצעד הנכון עבורך, כדאי להתמקד בשאלה עד כמה אתה מסוגל לשאת את האפשרות של מחלוקת, ומדוע אתה מתקשה לשאת אותה. האם אתה חושש שזה יביא לקרע או "הענשה" שלך? האם האפשרות של נסיעה ללא הסכמה מלווה באשמה? במילים אחרות, כדאי לבחון לעומק מה מונע ממך לממש את רצונך. זו שאלה לא פשוטה, ויתכן שגם סביבה אפשר להיעזר בייעוץ פסיכולוגי קצר וממוקד אשר יסייע לך לזהות את הדינמיקות המשפחתיות אשר כובלות ומעכבות אותך מקבלת החלטה לכאן או לכאן. 

ליטל

שלום לך.

אני מבינה את המטאפורה ושומעת את התסכול, ואולי גם את הקושי לשאת לאורך זמן את הסבל והיעדרו של שינוי מספיק. לצד זאת, אני חושבת שחשוב לשים לב לשני דברים. ראשית, טיפול בילד וטיפול בבוגר הם שונים, והקונקרטיות לה נזקקים לפעמים ילדים אינה בהכרח הקונקרטיות הדרושה לאדם בוגר. כמו כן, סיפוק של צורך אמנם לא תמיד מתנגש עם עבודת עומק אך לעתים בהחלט עשוי להסיט אותה, ואף למנוע מהמטופל לקחת אחריות ובעלות על חייו. איני יודעת היכן בדיוק חשת את סירובה של המטפלת ובאיזה הקשר, וקשה להשיב באופן כללי מאחר ובטיפול, כל מקרה וכל רגע הוא לגופו. לכן, אני חושבת שמה שחשוב הוא להמשיך ולעבד עם המטפלת את תחושותיך ואת התסכול שלך. במקרים רבים, מתוך השיח על ההתנגשויות ו/או הכשלים בטיפול צומחות הבנות והתקדמויות משמעותיות.

ליטל

שלום שרית.

הגוף והנפש, ובפרט במצבים של קושי פיסי ורפואי, משפיעים עמוקות זה על זה וכפי שאת מתארת, השפעות אלו עשויות להביא במקרים מסוימים לקושי ותקיעות כאשר לא תמיד ברור "מי התחיל"- הגוף או הנפש. מאחר ולא תמיד קל לצאת מהפלונטרים שיוצרים מצבים כאלו של השפעות הדדיות של גוף ונפש, אני חושבת שכדאי מאוד לפנות להתייעצות עם פסיכולוג רפואי או שיקומי אשר יוכל לסייע הן בעיבוד הקשיים ובניית יכולות התמודדות עם כאבים והיבטים רפואיים, והן בזיהוי היבטים בהם ניתן לשפר את התפקוד היומיומי. 

במקביל, כדאי לבדוק האם קיימות קבוצות תמיכה לאנשים המתמודדים עם מצבים רפואיים דומים- בקבוצות מסוג זה ניתן לקבל תמיכה רגשית, אינפורמציה חשובה וזוויות ראייה נוספות של המצב ואפשרויות ההתמודדות עמו.

ליטל

שלום לך.

אני מציעה להפריד בין "משהו לא בסדר איתי" לבין "מצביע על משהו" מאחר ויש הבדל משמעותי בין השניים- את מתארת קושי סביב מחויבות, העמקה של הקשר ו"קשירה" נוספת של חייך בחייו של אדם אחר (בניגוד לניתוק שדמיינת בעבר) וזה לא "לא בסדר" אבל כן, ככל הנראה, מספר דבר מה על עולמך הפנימי ובאופן ספציפי- על האופן בו את חווה קשרים ומחויבויות רגשיות ובין אישיות. מאחר ואת מתארת קושי וכאב סביב צמתים הנוגעים באזורים אלו, נשמע לי שאכן כדאי להתייחס אל תגובותייך הרגשיות כמצביעות על דבר מה שראוי להתייחסות ועיבוד. לכן, מציעה לשקול פנייה אל טיפול פסיכולוגי בו תוכלי לברר יותר לעומק את תחושותייך ומקורותיהן. במקרים רבים, התבוננות זו גם מקלה על מוקדי הקושי וגם פותחת ומרחיבה אפשרויות נוספות לקשר ולחוויה רגשית.

ליטל

תוכלי לקבל כאן רשימה של פסיכולוגים להתייעצות ובחינת טיפול

שלום ירדן.

הרס עצמי, על כל דרכי הביטוי שלו, הוא התרחשות משמעותית מאוד, ובפרט כאשר ההרס העצמי מחובר למשבר וסבל נפשי כפי שאת מתארת. להרס עצמי כדאי להקשיב בדרך כלל כמו לתוכן, סיפור נפשי, המספר לאדם על עצמו דבר מה מהאזורים הפחות מודעים וידועים של הנפש. כך, למשל, הרס עצמי עשוי לספר על אזורים של שנאה עצמית, על חוויות עבר של פגיעה בגוף או בנפש וכן הלאה. לאור זאת, הדרך להתמודד עם הרס עצמי היא בדרך כלל פנייה לטיפול פסיכולוגי בו ניתן להקשיב לסיפור שמאחורי ההתנהגות, להקנות לה משמעות ולעבד אותה. במרבית המקרים השיח הטיפולי סביב התנהגויות ההרס העצמי מסייע גם בתהליך הפרידה מהן וגם בהיבטים רגשיים נוספים המושפעים מההיבטים הלא מודעים שגרמו להרס העצמי. מאחר ואת מתארת תקופה ממושכת של התנהגות שאת חווה כהרסנית ובעלת השפעות שליליות, נשמע לי שכדאי לשקול פנייה לטיפול באוריינטציה פסיכודינמית.

ליטל

תוכלי לקבל כאן רשימה של אנשי מקצוע שמתמחים בטיפול פסיכודינמי להייעצות ובחינת טיפול

שלום שושנה,

נשמע שאת מודאגת מחברתך ורוצה לתמוך בה באופן מיטבי. את צודקת שלא ניתן להכריח אדם לפנות לטיפול, וזה באמת משהו שצריך להגיע מתוך המובטיבציה שלה. חשוב שלא ללחוץ עליה ולדון איתה על כך באופן עדין ולכבד את הקושי שלה או חוסר הרצון שלה לבקש עזרה. כדאי לנסות ולפתח שיח עדין וסבלני, שמכיל את העובדה שהיא לא מרגישה בכך צורך. חשוב לזכור, שיכול להיות שלמרות שאת מאמינה שזה מה שהיא זקוקה לו, לא כך המצב, ולכבד גם את אי הרצון/אי הצורך שלה, ובמידה וזה כן, לתת לה להגיע לכך בקצב שלה. 

בהצלחה,

יעל 

שלום מישל,

נשמע שעולים רגשות שונים ביחס למטפלת, שאולי מספרים משהו על החוויה שלך בעמדה של ״מטופלת״, וגם על הקשר הספציפי ביניכן. כפי שכתבת את, אני מסכימה שלהעלות את הנושא ואת החוויות הרגשיות שעולות בך מולה, יכול להיות ערך טיפולי רב. אני מעודדת אותך להמשיך ולהביא את החוויה שלך מולה לתוך הטיפול ומתוך כך אני מאמינה שתוכלו להבין טוב יותר מה קורה לך מולה, ואולי גם במצבים דומים אחרים. אני חושבת שהמטרה לא חייבת להיות ״להתגבר״ על זה, אלא לתת לכך מקום, בכדי שתוכלי להפיק משמעות וערך טיפולי מהרגשות שעולים. 

בהצלחה,

יעל 

שלום לך,

נשמע שבתך אינך רואה במצבה בעיה. כמובן שבכדי לעזור לה יש צורך בהכרה מצידה שיש בעיה. חשוב להביא בחשבון גם את האפשרות שמבחינתה זו אכן לא בעיה ולכבד את רצונה וכן את הצורך שלה בפרטיות בעניין זה. בכל מקרה, כדאי להימנע מלתייג את המצב כ״בעיה״ כי זה יכול לייצר התגוננת וחוסר שיתוף פעולה. אני חושבת שמה שכן תוכלי לעשות זה להתעניין באופן פתוח, אמפאטי ובייחוד לא שיפוטי ברגשותיה לגבי העניין ולנסות להבין אם אכן עבורה זו בעיה. במידה וכן, אפשר להציע לה תמיכה, אבל חשוב לשים לב לא ללחוץ עליה או לגרום לה להרגיש שיש לה בעיה כלשהי. הציפיות הסביבתיות ממנה שתצליח להכנס לזוגיות יכולות רק להעמיס עליה במקום להקל עליה. לכן חשוב לתת לה את הזמן שלה להגיע לדברים בעצמה למרות שאת רוצה עבורה משהו אחר, תוך הזמנה עדינה לתמיכה במידה והיא באמת רוצה בכך.

בהצלחה,

יעל  

שלום עומר,

נשמע שאתה מאוד פגוע בייחוד מההקנטות ביחס לגובה שלך, ועצוב לשמוע שבני המשפחה אינם מבינים את זה ולא מצליחים לתת לך תחושה יותר טובה לגבי הגובה שלך. אני בטוחה שמעבר לעיסוק בגובה, תחושת החריגות בתוך המשפחה מחדדת את העיסוק הזה, שנשמע שמייצר פגיעה בביטחון העצמי. לצערי אין לי הסבר לגבי איך קרה שאתה הנמוך, אבל חשוב לזכור שאידאל יופי הינו עניין תרבותי וסובייקטיבי, כאשר אדם יכול להיות נמוך קומה ועדיין להרגיש טוב מאוד עם המראה שלו, ללא קשר לגובה, וזה תלוי גם בתפיסות החברתיות לגבי גובה וגם כמובן שבתפיסה שלו את עצמו בהתאם. אני מאוד מקווה בשבילך שעם הזמן תלמד לקבל את הגובה שלך ותוכל להסתכל עליו לא כפגם פיזי, אלא כעובדה קיימת שלא גורעת מהמראה הכללי שלך. אני מבינה שכרגע ובטח בייחוד בגיל ההתבגרות, זה קשה ליישום, אבל מאחר ואין איך לשנות את הגובה שלך (אלא אם תגבה עוד), מה שנותר הוא ללמוד לאט לאט לאהוב את עצמך כפי שאתה, למרות שאתה נמוך יותר. אין סיבה ממשית להאמין שיש ייתרון למי שגבוה יותר (אלא אם הוא בוחר במקצוע שדורש גובה). נשמע שבני המשפחה שלך גבוהים במיוחד בייחוד ביחס לממוצע בחברה הישראלית, מה שכנראה הופך גם אותך לשונים מחוץ לסביבה המשפחתית. כל אחד והשונות שלו... 

בהצלחה,

יעל