פורום טיפול נפשי

שלום, לאחרונה התחלתי טיפול פסיכולוגי (שתי פגישות) ואני צופה בסרטוני פסיכולוגיה ביוטיוב, ועקב מעבר מגורים אצטרך למצוא מטפל חדש. בילדותי סבלתי מהתעללות פיזית ונפשית מצד אימי. היום אני בת 33 והתחלתי לעשות אנליזה עצמית והתגבש אצלי רצון עז להחלים מהחוויות שעברתי ולהתחיל סוף סוף לחיות. (סובלת מהתקפי פאניקה קשים, חרדות, דיכאון, כאב עיצבי פיזי ועוד מלא הפתעות)
עקב מצב כלכלי נאלצת לחזור לגור בבית הוריי, מבינה רציונלית שאין לי ברירה כרגע וצריכה להתאזר בסבלנות. יש לי כעס ושנאה רבה להוריי, כל קשר ונוחכות שלהם גורמת לי לגועל ולמתח. השאלה שלי איך להיתייחס אליהם במצבי? האם להיכנס לקונפליקטים? או להתעלם מהם לחלוטין? -משהו שבהחלט אפשרי מצידי עקב תעסוקה. בנוסף אציין שכל חיי נראו כמו קונפליקט אחד גדול איתם ואני כבר עייפה נפשית מלריב איתם, להיכנס איתם לקונפליקטים זה כמו לדבר עם אסלה.
מצד אחד רוצה ״להעניש״ אותם ולהגיד להם בפנים את כל הסבל שעברתי בגללם ומצד שני מבינה שאין בזה תועלת, הם מכחישים הכל מוצאים תירוצים ונכנסים להיסטריה -( היו מקרים שב״עדינות ובדיפלומטיות״ ניסיתי להסביר להם והם נכנסו למגננה)
רוצה למצוא חברים ולהיות יותר סוציאלית, הבדידות מחמירה את מצבי, האם יש פורמים למציאת חברים עם קשיים פסיכולוגים?
אשמח במיוחד להכיר אנשים שחוו סדיזם מצד אימם.
שאלה נוספת שלא מצאי אליה מענה באינטרנט וביוטיוב, אני מנסה להבין את דפוס התנהגות של אימי וסוג של ״לאבחן״ אותה, היא אישה שילדה אותי בגיל 20 ולא התייחסה לצרכיי, עד גיל 4 הייתה משאירה אותי לבד לבכות ולצרוח עד שאני אירדם, מאכילה אותי בצורה של ״זורקת אוכל לכלב״, הייתה ״דואגת״ לי בצורה של האכלה, לבישת בגדים יפים ונקיים, הייתי תמיד נקייה להפליא (לא שיחקתי אפילו בחול) ומסתבר מקרובים שלא הייתי מצייצת אפילו. (לא מראה רצונות ולא רגשות)
לא היה בינינו שום קשר ריגשי ואם שואלים אותי מבחינתי לי לא היתה אמא, אני אפילו לא יודעת מה זה.
בגילאים מאוחרים יותר היא החליטה לעשות ממני משרתת ועוזרת בית, אם לא הייתי שוטפת כלים הייתי מקבלת צרחות ומכות, אם לא שטפתי את הריצפה בצורה ״מושלמת״ גם הייתי מקבלת מכות, חזרתי מאוחר מביהס צרחות, בגיל נעורים אותו סיפור ויותר גרוע. הייתי הולכת על קליפות ביצים כל חיי והחיים נראו כמו חור שחור. ממידע שגיליתי לאחרונה מסבתי, מסתבר שאימי רצתה ״להשכיב״ אותי לישון מוקדם ולהיפטר ממני כדי שיהיה לה זמן לבעלה. איזו מין אישה היא? וממה סובלת? תודה.

שלום רב.
אני פונה אליכם בשם ידיד ותיק שלי בנושא שהוא מתבייש לדבר עליו. הוא נשוי בן 69 לא נשואי אושר עם שני ילדים מבוגרים. בעייתו היא שילדים צעירים מפעילים את דמיונו למקומות לא רצויים. כוונתי למחוזות מיניים. והוא שואל אותי האם זה נורמלי. אמרתי לו שאפנה את שאלתו לפסיכולוג.
הוא אדם מסוגר לכן אני עושה לו את הטובה הזאת.
אודה לכם מאד אם תענו לי בהקדם. עליזה.

יש לי שאלה שמציקה לי ממש.
עברתי ילדות לא פשוטה שכללה אלימות קשה מאוד, וכשאני אומרת קשה, אני מתכוונת לזה במלוא מובן המילה.
קשה עד כדי כך שכשהייתי עדה לאלימות הזו כשהופעלה כלפי אחד מאחיי, לא הייתי בטוחה שהוא ישרוד, תחושה של חיים ומוות על בסיס יומי.
לא הייתי מודעת לכך שזהו מצב לא נורמלי, שזה לא אמור להיות כך, אף אחד לא הסביר לי, ולעומת זאת הכחשה מבית הייתה על בסיס קבוע.
עברו מאז שנים רבות מאוד, ועד לאחרונה ממש לא ידעתי שיש לי איזו זכות לטפל בעצמי, על מנת להצליח להתחיל לחיות חיים נורמליים.
הפוך, חשבתי שבי האשם ואני בתוכי הלא נורמלית.
כשהתוודעתי לכך שאני חיה חיי סבל ולא מוכרח להיות כך והתחלתי בטיפול, חיפשתי חומר כתוב כדי שאוכל לקרוא על ההשלכות שיש לטראומה כזאת בבגרות ולהבין יותר לעומק מה קורה לי.
אבל כמעט כל החומר המתאים מדבר דווקא על פגיעה מינית.
אני לא מזלזלת חלילה בסבלם של אחרים, אך כואבת שאין פרופורציה בין החומרים, המחקרים וכו' על פגיעה מינית לעומת החומרים המחקרים וכו' על פגיעה פיזית, הדבר מכאיב לי כי זה יוצר רושם שפגיעה כמו שאני עברתי לא שווה יחס.
ואני לא חושבת שילדים מוכים סובלים פחות מילדים מנוצלים, נראה לי שבשני המקרים הסבל רב.
אולי אתם יודעים למה זה כך?

היי,
אני נשואה שנתיים בת 24 עוד מעט, יש לי בן בן שנה ושלוש. בעלי לומד פעמיים בשבוע ערב ועובד בוקר וערב פעמיים בשבוע, נמצא בבית יום אחד אולי יומיים בלחץ. מרגיש חנוקה מהמצב אני רק עם הילד כל הזמן לבד. לא גרים ליד המשפחה שלי רחוקים קצת, ההורים שלו גרים מעלינו.
מרגישה פשוט לבד, גם כשהוא בבית בסופש הוא תמיד עסוק יש לו דברים לעשות, לכתוב דברים. וכשהוא נמצא הוא מתעצבן למה אני מביאה לו "לעשות דברים" במקום שהוא ינוח, הדברים הם מטלות בית, ארוחת ערב וכאלה. הוא לא עושה שום דבר ים הילד, אני לא מגזימה. לא מקלחת לא ארוחת ערב לא הלבשה לא משחק פשוט כלום!! ואחרי שאני עושה את הכל הוא מצפה שהבית יעמוד נקי ומצוחצח בלי כלים בכיור ושיהיה ארוחת ערב.
השבת היינו בבית אמר לי שהילד עשה קקי ושאני יחליף לו, אמרתי לו שהוא שיחליף לו אפשר לחשוב... אמר שאני מנסה לחנך אותו,אני החלפתי בסוף..
מרגישה שגם צריכה לפרוק וגם איזה שהוא ייעוץ.
אשמח לתשובתם. תודה רבה!

שלום.
אני בטיפול פסיכודינמי כשנה וחצי.
הגעתי לטיפול בעקבות משבר רגשי עקב אובדן , האובדן גרם לי לתחושת שבר פנימי עמוקה מאוד שלא הצליח להתאחות ובעקבותיו חשתי תלות רגשית מכאיבה בחברה, רק היא, התמיכה שלה, עזרו לי להירגע.
המטרה העיקרית שלי בטיפול היתה להשתחרר מהתלוות המייסרת, אך המטפלת טענה בתוקף שכל אדם זקוק לקשר רגשי עם מישהו, והמטרה של הטיפול היא לעזור לי ליצור קשרים משמעותיים עם אנשים.
היא אמרה שבעקבות העבר שלי (התעללות ממושכת בילדות) אין לי קשרים משמעותיים עם אנשים ועלי ללמוד לרכך את ההגנות וליצור קשרים משמעותיים, זו מטרת הטיפול.
היא הסבירה לי שגם הקשרים שלי עם בני משפחתי (בן זוג, ילדים) אינם משמעותיים, (בעלי הסכים עם זה)
אני סובלת כנראה מדה ריאליזציה/ דה פרסונליזציה, בעלי אומר שאני תמיד נראית כמו בחלום בהקיץ, חמותי טוענת שאני "נמצאת ולא נמצאת" אנשים אומרים לי פעמים רבות שפגשו אותי/ דיברו איתי, ואני הייתי שקועה ולא שמתי לב. אני מרגישה שאני נמצאת מעבר למסך זכוכית שמבדיל ביני לבין העולם.
שאלתי:
אני הגעתי לטיפול במטרה לפתור את עניין התלות (שנפתרה עם הזמן) ועל מנת להקל על הסבל הרגשי היומיומי שאני חשה מכך שנפשי תמיד במצב מטולטל ולא רגוע.
לא באתי על מנת ליצור קשרים עמוקים יותר, זאת לא היתה המטרה שלי, ואני לא רוצה בכך!
לא באתי לטיפול על מנת להעיר בחזרה את הרגש המנותק, ואני לא רוצה בכך!
יש לי מטרה אחת ויחידה בטיפול- לצאת חזרה לעולם עם כוחות להחזיק את עצמי, כמו שהיה עד המשבר.
אמרתי למטפלת שההבדל ביני לבין אנשים אחרים שבאים לטיפול הוא שבד"כ מי שבא לטיפול מבקש: אני מעוניין בקשרים מספקים יותר/ אני לא מרגיש ורוצה להרגיש וכד'...
אני לא במקום הזה. אני מרגישה שנפגעתי מידי הרבה ואני לא מעוניינת בקשר עמוק יותר, לא מעוניינת יותר באהבה, לא מעוניינת יותר להרגיש. לא רוצה!
השאלה: האם טיפול יכול "לנצח" את ההתנגדות המודעת שלי?
האם יש סיכוי שיום אחד אמצא את עצמי מחוברת מקושרת ומרגישה, אפילו שאני לא רוצה?

אני ממש גרועה בלדבר עם ההורים שלי. אני צריכה סוג של הכנה נפשית לפני שאני פוגשת אותם. לדעת מראש ולהזכיר לעצמי להיות סבלנית ורגועה. כי כשהם שואלים אותי על החיים שלי, גם על הדברים הכי רגילים, לימודים ועבודה וכאלה, אני מרגישה שאני חייבת שזה יפסיק. ואני עונה תשובות קצרות בלי תוכן כי אני לא מצליחה. אני מעדיפה כשהם מדברים אבל גם אז לא ממש. היום מצאתי את עצמי איזה שלוש שעות עם אמא שלי. ורוב הזמן שתקתי וניסיתי להיות רגועה עד שהכל יעבור. והיא דיברה ודיברה כאילו היא רק מנסה למלא כל רגע בתוכן. ולא יכולתי יותר. ועוד יותר הרגשתי רע שאני גורמת לה לאי נעימות כזאת שהיא מרגישה שהיא חייבת לדבר ושאני לא עונה לה כמעט וזה לא יפה. כשאדישים אליך זאת הרגשה רעה. ובסוף זה נגמר. וחזרתי הביתה וישנתי שעתיים ואני פשוט כל כך עייפה. הכל מרגיש לא בסדר ואני לא רוצה לראות את ההורים שלי יותר אף פעם. אין לי כוחות יותר לא לזה ולא למציאות בכלל. אני יודעת שאני פוגעת בהם ושאני לא אמורה להתנהג ככה ואני יודעת שזה דפוק ושאני לא בסדר ואני גם יודעת שלעולם אני לא אהיה בסדר לא איתם ולא עם העולם באופן כללי.

התחלתי לאחרונה טיפול פסיכולוגי לראשונה.
מודה שהמנהג שבו מטפל לא חושף שום פרט אודות חייו מול המטופל הוא מאוד ביזארי בעיניי.
זה יוצר דיסוננס אדיר בהרגשה שלי .
אני חושפת בטיפול את הכאבים הכי גדולים שלי, חשופה ופגיעה ולפעמים אף שבורה וחלשה , מול מטפל שיוצר עבורי אשליה שהוא כמעט מושלם. ללא רבב. אינטלקטואל.
מה שזורק אותי לרגשי נחיתות עוד יותר קשים. זה ליטרלי לשבת מול הבנאדם הכי חסין בעולם ולהתפרק מולו. ולחשוב שזה אמור לעזור לי להרגיש טוב יותר עם עצמי?? לא מסתדר לי...
איך הפער הזה אמור לתרום לטיפול ולא ליצור אפקט בדיוק הפוך?

אם המטפל חושף משהו מחייו האישיים , זה נתפס כאילו הוא- רחמנא ליצלן- אנושי??
אוי ואבוי!! מלח מים, מלח מים!!

לפעמים נראה לי שזה פשוט מאוד נוח לפסיכולוגים לא לחשוף חולשות משל עצמם. זה הכל.
בעיניי, לטווח הרחוק, זה לא משרת שום דבר טוב, לא מקדם ולא מעצים את המטופל. אלא בדיוק להפך וחבל.

אשמח לקבל פרספקטיבה מזווית של מטפל אודות הנושא הזה.

תודה.

בוקר טוב,

בתור ספורטאי מעניינת אותי השאלה למה יש אנשים שיכולים להצליח להשיג את התוצאות שלהם ואחרים באיזשהו שלב יישברו ולא יצליחו להשיג?

שלום ליטל,

אני רוצה להודות לך על המענה שנתת על ההודעה הקודמת שכתבתי.
ברשותך, אני רוצה לשתף בנקודה נוספת.
במהלך השנים האחרונות, כפי שציינתי, קרה משבר משפחתי שהוביל להתרסקות אישית שלי בעקבות כל מה שאירע.
עם הזמן, כשנותרתי עם אימא שלי לבד התגלתה בפניי ההתנהלות האישית שלה, בין אם מדובר באנשים אחרים בחיים האישיים שלה, בין אם מול גברים או כל אינטראקציה אחרת.
לפני כן, הייתי די עסוקה בחיים האישיים שלי וממוקדת במטרות שרציתי להגשים.
פתאום נחתו עליי תובנות חדשות ומבהילות מעט.
אתן לך דוגמה אחת כדי לסבר את האוזן.
כשהיא מתנהלת מול גברים אחרים, מסתבר שהאינטראקציה ברובה מבוססת על מין.
היא לא מתארת לעצמה שאני מבינה את זה אבל יצא לי לשמוע לא מעט שיחות שהיא ניהלה בטלפון כשאני נמצאת בחדר ליד ושומעת את התוכן.
המראה החיצוני שלה מושקע, היא דואגת להיראות תמיד במיטבה, מתאפרת, מתארגנת, מריחה טוב, אין ספק שיש לה חיצוניות מרשימה.
העניין הוא שההתנהלות הזו גורמת לי להבין משהו עליה שהוא מרתיע.
כנראה באופן שהיא לא מודעת אליו, היא חושבת שהיא לא ראויה לאהבה, שאין לה מה להציע (אולי זה נכון כי היא באמת לא אחת שרדפה אחרי הרצונות שלה ולא נכנס לזה כרגע לסיבות שהובילו לכך).
מבחינה אינטלקטואלית היא לא אשת שיחה, אני לא חושבת שאי פעם קראה ספר או שנהנתה לראות הצגות או סרטים, הידע וההבנה שלה בעיקר מבוססים על קשרים מיניים שנועדו לספק את הצרכים שלה ושל בני הזוג שלה.
היא חושבת שהגברים רוצים אותה בגלל האישיות שלה אבל היא ריקה מתוכן והיא רק עטיפה יפה ותו לא.
אולי הדינמיקה הזו חשפה משהו עמוק יותר שהסתתר מאחורי מערכת היחסים המורכבת שהיו לה עם אבא שלי ושאולי הצורך הזה הוא שהניע את הנישואין ולמעשה הוביל בשלב מסוים להתנהלות לא מוסרית מצד אבא שלי כשלא נענה לצורך כזה מאימא שלי, מסיבות כאלה ואחרות.
לפעמים היא גם מטיפה לי בעניין ואומרת לי שחבל שאני קצת לא דומה לה, שאין לי את הביטחון הזה מול גברים אבל היא לא מבינה שאני לא בוחרת להתנהל בצורה כזו, לנצל את הגוף שלי ולהיות אובייקט מיני עבור גברים ושאני מעדיפה להתחבר לבני אדם באשר הם ולא מתוך רצון לספק צורך כזה או אחר.

יש לי בת מתבגרת עם חרדות קשות
למי לפנות... איך מקבלים עזרה דחופה

שלום, אני מתמודדת כרגע עם משבר ואני לא מצליחה לעשות כלום, יש לי גם כאבים פייזים וגם כואב לי בנפש ואני לא מתפקדת, בוחרת לברוח מעצמי.
אני בטיפול אבל זה לא מתקדם ואין לי רצון שזה יצליח יותר, אני פשוט רוצה לוותר על הכל ולאולי למות, למה לי לחיות? בשביל כמה רגעי אושר? האושר שלי לא מחזיק את עצמו.
נמאס לי מהכל ואני רוצה לברוח ולא יכולה כי יש לי מחויבות לדברים ואנשים.
אני מצליחה לפעמים אבל זה לא מספק אותי. תמיד נשארת התחושה שאני לא מספיקה, לא רוצה את העולם הזה ככה.

אין לי בלקסיכון המילים אוהבת אותך לא מסוגלת להגיד את זה מחסום אדיר המילים לא יוצאות מהפה אפילו שאני מרגישה שכן אפילו לילדים שלי לא אומרת מה הסיבה

האם בדרך כלל מטפלים חסינים לחלוטין/ כמעט לחלוטין מפני אפשרות של תחושות "לא ראויות" רגשיות ופיזיות בזמן שיש צורך בעבודת עומק על נושאים אינטימיים?
האם התקווה שמטפלים עתירי ניסיון שראו ושמעו הרבה בחייהם המקצועיים יהיו חסרי רגשות מיניים בעת עבודתם היא תקווה ראלית לרוב?
ואם מטפלים אינם חסינים, האם טיפול לא עלול לגרום לשחזור טראומתי למטופל?

שלום ליטל,

אני רוצה להעלות נקודה לא פשוטה בחיי האישיים.
בעבר לא הייתה לי את היכולת להבין או שאולי בחרתי להדחיק את היחס שקיבלתי מהבית.
מעולם אימא שלי לא תמכה בי, בעיקר לא מבחינה רגשית.
מעולם היא לא דחפה אותי לעשות את מה שאני רוצה, להילחם על החלומות שלי, להגשים את עצמי.
מעולם היא לא אמרה מילה טובה, מעולם לא ישבה לשיחה קרובה.
מעולם היא לא אמרה שהיא אוהבת או מעריכה.
מעולם היא לא הייתה מוכנה להשקיע בי סכומי כסף כפי שעשתה עם אחים אחרים.
תמיד מוצאת תירוצים לצאת מהבית במקום להיות איתי ולדבר וגם כשנמצאת בבית מחפשת עיסוקים כדי לא לדבר.
נוטה להתעלם ממני כשאני שולחת לה הודעות או מתקשרת, בדרך כלל בטענה שהייתה עסוקה או לא ראתה אבל כשאחרים מתקשרים אליה היא ישר רצה להרים את הטלפון.
אני רק אגיד על עצמי שהייתי תלמידת תיכון מצטיינת, עשיתי שירות צבאי מלא, בוגרת תואר ראשון בהצטיינות, באמת ילדה טובה שרק רוצה לחיות את החיים שלה בצורה טובה.
קרה משבר משפחתי שגרם לי לעצור ולא להמשיך לתואר מתקדם.
פתאום כשאיבדתי את היכולת הזו, אימא שלי לא הייתה שם כדי לתמוך ולהרים אותי.
הבנתי שכשאני צריכה את היד הזו, היא רק דוחפת אותי יותר למטה ופוגעת בי.
כואב לי לדעת שמשפחה לא בוחרים אבל קשה לחיות מציאות אחרת שבה אין משפחה תומכת וכשיש מודעות גדולה ורצון להצליח אבל דיכוי מבפנים.

הלוואי שזה יפסיק. התחושה הזאת שאני מרגישה עכשיו. הלוואי שיהיה לי שקט בראש. אני לא רוצה לחתוך שוב אני כבר מלאה צלקות. אבל אני לא יודעת מה לעשות..