פורום טיפול נפשי

שלום ליטל,

אני רוצה להודות לך על המענה שנתת על ההודעה הקודמת שכתבתי.
ברשותך, אני רוצה לשתף בנקודה נוספת.
במהלך השנים האחרונות, כפי שציינתי, קרה משבר משפחתי שהוביל להתרסקות אישית שלי בעקבות כל מה שאירע.
עם הזמן, כשנותרתי עם אימא שלי לבד התגלתה בפניי ההתנהלות האישית שלה, בין אם מדובר באנשים אחרים בחיים האישיים שלה, בין אם מול גברים או כל אינטראקציה אחרת.
לפני כן, הייתי די עסוקה בחיים האישיים שלי וממוקדת במטרות שרציתי להגשים.
פתאום נחתו עליי תובנות חדשות ומבהילות מעט.
אתן לך דוגמה אחת כדי לסבר את האוזן.
כשהיא מתנהלת מול גברים אחרים, מסתבר שהאינטראקציה ברובה מבוססת על מין.
היא לא מתארת לעצמה שאני מבינה את זה אבל יצא לי לשמוע לא מעט שיחות שהיא ניהלה בטלפון כשאני נמצאת בחדר ליד ושומעת את התוכן.
המראה החיצוני שלה מושקע, היא דואגת להיראות תמיד במיטבה, מתאפרת, מתארגנת, מריחה טוב, אין ספק שיש לה חיצוניות מרשימה.
העניין הוא שההתנהלות הזו גורמת לי להבין משהו עליה שהוא מרתיע.
כנראה באופן שהיא לא מודעת אליו, היא חושבת שהיא לא ראויה לאהבה, שאין לה מה להציע (אולי זה נכון כי היא באמת לא אחת שרדפה אחרי הרצונות שלה ולא נכנס לזה כרגע לסיבות שהובילו לכך).
מבחינה אינטלקטואלית היא לא אשת שיחה, אני לא חושבת שאי פעם קראה ספר או שנהנתה לראות הצגות או סרטים, הידע וההבנה שלה בעיקר מבוססים על קשרים מיניים שנועדו לספק את הצרכים שלה ושל בני הזוג שלה.
היא חושבת שהגברים רוצים אותה בגלל האישיות שלה אבל היא ריקה מתוכן והיא רק עטיפה יפה ותו לא.
אולי הדינמיקה הזו חשפה משהו עמוק יותר שהסתתר מאחורי מערכת היחסים המורכבת שהיו לה עם אבא שלי ושאולי הצורך הזה הוא שהניע את הנישואין ולמעשה הוביל בשלב מסוים להתנהלות לא מוסרית מצד אבא שלי כשלא נענה לצורך כזה מאימא שלי, מסיבות כאלה ואחרות.
לפעמים היא גם מטיפה לי בעניין ואומרת לי שחבל שאני קצת לא דומה לה, שאין לי את הביטחון הזה מול גברים אבל היא לא מבינה שאני לא בוחרת להתנהל בצורה כזו, לנצל את הגוף שלי ולהיות אובייקט מיני עבור גברים ושאני מעדיפה להתחבר לבני אדם באשר הם ולא מתוך רצון לספק צורך כזה או אחר.

יש לי בת מתבגרת עם חרדות קשות
למי לפנות... איך מקבלים עזרה דחופה

שלום, אני מתמודדת כרגע עם משבר ואני לא מצליחה לעשות כלום, יש לי גם כאבים פייזים וגם כואב לי בנפש ואני לא מתפקדת, בוחרת לברוח מעצמי.
אני בטיפול אבל זה לא מתקדם ואין לי רצון שזה יצליח יותר, אני פשוט רוצה לוותר על הכל ולאולי למות, למה לי לחיות? בשביל כמה רגעי אושר? האושר שלי לא מחזיק את עצמו.
נמאס לי מהכל ואני רוצה לברוח ולא יכולה כי יש לי מחויבות לדברים ואנשים.
אני מצליחה לפעמים אבל זה לא מספק אותי. תמיד נשארת התחושה שאני לא מספיקה, לא רוצה את העולם הזה ככה.

אין לי בלקסיכון המילים אוהבת אותך לא מסוגלת להגיד את זה מחסום אדיר המילים לא יוצאות מהפה אפילו שאני מרגישה שכן אפילו לילדים שלי לא אומרת מה הסיבה

האם בדרך כלל מטפלים חסינים לחלוטין/ כמעט לחלוטין מפני אפשרות של תחושות "לא ראויות" רגשיות ופיזיות בזמן שיש צורך בעבודת עומק על נושאים אינטימיים?
האם התקווה שמטפלים עתירי ניסיון שראו ושמעו הרבה בחייהם המקצועיים יהיו חסרי רגשות מיניים בעת עבודתם היא תקווה ראלית לרוב?
ואם מטפלים אינם חסינים, האם טיפול לא עלול לגרום לשחזור טראומתי למטופל?

שלום ליטל,

אני רוצה להעלות נקודה לא פשוטה בחיי האישיים.
בעבר לא הייתה לי את היכולת להבין או שאולי בחרתי להדחיק את היחס שקיבלתי מהבית.
מעולם אימא שלי לא תמכה בי, בעיקר לא מבחינה רגשית.
מעולם היא לא דחפה אותי לעשות את מה שאני רוצה, להילחם על החלומות שלי, להגשים את עצמי.
מעולם היא לא אמרה מילה טובה, מעולם לא ישבה לשיחה קרובה.
מעולם היא לא אמרה שהיא אוהבת או מעריכה.
מעולם היא לא הייתה מוכנה להשקיע בי סכומי כסף כפי שעשתה עם אחים אחרים.
תמיד מוצאת תירוצים לצאת מהבית במקום להיות איתי ולדבר וגם כשנמצאת בבית מחפשת עיסוקים כדי לא לדבר.
נוטה להתעלם ממני כשאני שולחת לה הודעות או מתקשרת, בדרך כלל בטענה שהייתה עסוקה או לא ראתה אבל כשאחרים מתקשרים אליה היא ישר רצה להרים את הטלפון.
אני רק אגיד על עצמי שהייתי תלמידת תיכון מצטיינת, עשיתי שירות צבאי מלא, בוגרת תואר ראשון בהצטיינות, באמת ילדה טובה שרק רוצה לחיות את החיים שלה בצורה טובה.
קרה משבר משפחתי שגרם לי לעצור ולא להמשיך לתואר מתקדם.
פתאום כשאיבדתי את היכולת הזו, אימא שלי לא הייתה שם כדי לתמוך ולהרים אותי.
הבנתי שכשאני צריכה את היד הזו, היא רק דוחפת אותי יותר למטה ופוגעת בי.
כואב לי לדעת שמשפחה לא בוחרים אבל קשה לחיות מציאות אחרת שבה אין משפחה תומכת וכשיש מודעות גדולה ורצון להצליח אבל דיכוי מבפנים.

הלוואי שזה יפסיק. התחושה הזאת שאני מרגישה עכשיו. הלוואי שיהיה לי שקט בראש. אני לא רוצה לחתוך שוב אני כבר מלאה צלקות. אבל אני לא יודעת מה לעשות..

אני רוצה להיות בסדר ושזה לא ישפיע עליי
אבל זה גורם לי לרצות לעזוב הכל
אני נמצאת באיזה סדנה של שיקום תעסוקתי עכשיו והיינו אמורות להיפגש בסוף היום ועכשיו בא לי לקום וללכת מכאן הביתה
וללכת לישון
אני מרגישה שאני צריכה להתרחק ממנה לא לכתוב לה ולהתנתק לגמרי עד שניפגש
אני לא יודעת איך להגן על עצמי מזה
אני רוצה לברוח ואני לא יכולה

היא שוב חולה.ועכשיו זה כבר ממש מפחיד אותי.אני דואגת לה ומפחיד אותי שבטווח ככ קצר היא שוב חולה.למה שזה יקרה לה?
מבעיתה אותי המחשבה שהיא יכולה פתאום להיעלם לי.
וגם עצוב לי כי ככ חיכיתי לפגישה

אהלן אני שוהה בחו"ל כבר למעלה מ4 שנים ברצף ולפני כשנה בערך עישנתי גראס כנראה יותר מדי בבת אחת כתוצאה מכך חטפתי התקף חרדה כי הרגשתי תחושת ניתוק ותחושה שאני בעולם אחר שלא חשתי לפני כן הדבר הרגיש לי מוזר ולא שגרתי והוביל למצב שעד היום נותרה בי "צלקת" שמפריעה לאיכות חיים שלי. לפי מה שקראתי באינטרנט המצב נקרא דיסואסציה
בשנה האחרונה עברתי המון קשיים ומצב של לחץ ועומס נפשי כבד עקב אירועים שונים בחיים שגרמו לי להתחיל תרופות נגד דכאון וחרדה (Zoloft) התחלתי לפני כ-3 חודשים בערך אני לוקח כל יום כ-50 מ"ג יש לציין שחל שיפור קל בהרגשה ממה שהיה אבל עדיין קשה לי לתפקד כמו בעבר אני מרגיש בן אדם שונה לחלוטין כל פעם שאני חווה הרגשה שאני "תקוע בעולם אחר" ולפעמים קשה גם לפתוח את העיניים כי אני לא רוצה לחוות את זה שוב נהיות לי צמרמורות חזקות באיזור הראש והדבר מוביל לחוסר אונים והרגשה של אי שפיות.

אני לא מרגיש שהכדורים כבר אפקטיביים למצב הנתון אני אמור להתחיל שיחות עם פסיכולוג השבוע בתקווה שמשהו ישתפר...אשמח לכל עצה שתוכל לעזור בנושא.

יש לי אובססיה לשיער אני בחרדות מזה לא יודעת איך לצאת מזה אני חייבת שהשביל בשיער יהיה ישר אם הוא טיפה עקום אני משתגעת ומתחילה לסדר אותו שעות אני לא יודעת איך לצאת מאובססיה הזאת אם אני לא עושה את זה מתחיל לי דופק וחרדה אשמח לעזרה..

מקווה שזה בסדר שאני עולה פה שוב ושוב, אם אתם מרגישים שהגזמתי מוזמנים לכוון אותי לעצור כאן, ואקבל בהבנה רבה.
ובינתיים רק אציין שזה באמת לא מתוך רצון לנדנד לכם, או לנצל חלילה... אלא מתוך מצוקה.
יש הבדל גדול מאוד בין מה שאני כותבת לכם בפורום לבין מה שאעז לומר למטפלת "בפנים".
אני כותבת כאן באופן אנונימי ולכן מרגישה הרבה יותר חופשיה לשאול כאן מאשר שם.
יש שאלות רבות ומשמעותיות שאשאל כאן, ולא אשאל שם, או שרק אחרי שניסיתי כאן וקיבלתי גיבוי, אשאל שם.
(שם=המטפלת)
היתה תקופה של שבוע שלא היתה לי גישה לפורום והרגשתי שזה ממש נחוץ לי שיהיה לי עוד מקום לקבל אישור/ חוות דעת/ כיוון.
אני לא יודעת אם זה נכון שכך אני משתמשת בפורום.
כך גם לגבי מה ששאלתי על השאלות המביכות והחודרניות, מה ששאלתי כאן לא אעז לשאול אותה, בטח לא לומר שאני חוששת מהשאלות הללו, כי אפילו זה כבר מביך וחודרני בעיניי...
אז איך מתקדמים? ומה נכון לעשות?

באלי מאוד שהמטפל שלי ירגיש מזה להיות בצד הנזקק
אני יודעת שבסופו של דבר יהיה לו מאוד קשה במידה ואני אעזוב
נוצר בנינו חיבור טוב
אני כל הזמן נמנעתי מכך כי חשבתי ״זה ילדותי להתנהג ככה״ אבל אולי לא
יכול להיות שאני ארגיש טוב אם אני אערער קצת את היחסים
זאת התלבטות - ההתבלטות אם אפשר לערער את יחסי הכוחות רק באקינטג אאוט או אפשרי גם דרך דיבור בלבד
איך מפוגגים אידאליזציה?

תיארתי למטפלת את הקושי הרגשי הרב שאני חשה מהתגובה הלא מתואמת שבין הידיעה השכלית הברורה שלא אירעה פגיעה מינית בעבר לבין התגובה הרגשית החזקה (חרדה, דיכאון, ואי שקט משמעותיים) שהתעוררה בעקבות השיח על הכיוון.
המטפלת אמרה בסוף הפגישה שבפגישה הבאה היא תרצה לשאול אותי מס' שאלות על מנת להבין טוב יותר את הסיבה לכך שהנפש מגיבה באופן מותאם לפגיעה.
אני חוששת שאולי היא תשאל שאלות מביכות וחודרניות, ולא מרגישה מסוגלת לענות לה (ולא לאף אדם אחר ולעולם לא).
זה יכול לקרות או שזה חשש שווא?
אני גם חוששת שבמידה ואחוש מובכת מידי איאלץ לשנות מן האמת, ואז אין בזה שום טעם.
אפשר לבקש לעקוף על הבירור הזה ולהתקדם הלאה?
או שזה יוביל לחוסר הבנה מדויקת את המצב?

שלום,
אנחנו 4 אחים ואחיות כולם נשואים ומסודרים, אחותי נשואה לאדם מוזר אינו יודע לומר שלום או ליצור שיח , כל המשפחה המורחבת לא אוהבת אותו כולל הוריי , כל אחד אמר לה בזמנים וצורות שונות על התנהגותו והזילזול שרוחש למשפחתנו והיא טוענת שהוא יהלום...אציין שלמרות שהיא עיוורת לרוב אנו מרגישים ורואים את הקושי שלה איתו ועם ילדיהם אשר חינוך זה מהם והלאה ..בעלה שובר כל מילה שלה בפניי הילדים וכך הכל ניראה
עצוב לי שכולנו האחים ואפילו ילדינו הבוגרים רואים הכל ובוחרים להתרחק מהם ולא לומר לה את האמת בפנים בכדיי שלא תפגע , שבוע שעבר רצתה להגיע לביקור אצלנו ואמרתי שאנו לא בבית מעצם זה שאני לא סובלת את בעלה והבלאגן שהילדים עושים ( שופכים דברים על הריצפה וכו) ואף אחד לא מעיר להם כי הם מושלמים...מטריף אותי.
אציין שלכל אחיי והאחות הזו קשר מצויין בלי קשר למשפחותיינו כאשר זה מגיע לכלל המשפחה כל אחיי לא סובלים אותו .
איך ממשיך לחיות כך את שאר החיים
להגיד הכל לאחותי כולנו בפנים?
לקבור תראש באדמה ולהמשיך כך?
אשמח לעזרה תודה שרון.