אני מרגישה שהיא נעלמה לי.שהיא איננה. אני לא יודעת באמת מה היא מרגישה ומה עובר עליה. אולי אין לה כוחות בשבילי עכשיו? אולי היא הייתה מעדיפה להפסיק את הטיפול עד שהכל יעבור? אולי אני מעיקה מעמיסה מדי? בשבוע הבא נדבר שוב בטלפון. אני ארצה לחבק אותה לעצום עיניים ולהרגיש שאנחנו באותו מקום אבל אז שוב אגלה שהיא נשמעת אחרת קצת זרה (בעצם לא קצת) ובעיקר רחוקה אני מפחדת מהמחלה ואני מפחדת שהיא תיפגע ותחלה ואני אפילו לא אדע והיא תיעלם ואני גם מפחדת שהטיפול נשמט אני ממש יכולה להרגיש את זה כמו משהו שיש לי בין כפות הידיים ופתאום הוא נלקח ממני למרות האחיזה והכח שאני מנסה להפעיל ופתאום אין אני לא מאמינה יותר בשום דבר היא והקשר שלי איתה, היו עולם ומלואו בשבילי אי של יציבות ובטחון, וודאות. וזה נעלם עכשיו גם אם שתינו נחיה בסוף המשבר הזה ונחזור לחדר האהוב שלה אני לא יודעת מה נמצא שם מי אנחנו נהיה אחת לשנייה? חשבתי אתמול (אחרי 5 שעות של בכי אחוז פאניקה שטיפטף מתוכי פחד וכאב) שאולי עדיף שלא נדבר וזהו..כדי שלא אצטרך שוב ושוב להתמודד עם הפרידה המערערת. את חושבת שעדיף? והרי גם בימים כתיקונם הפרידה קשה..לא תמיד ולא ככה..אבל קשה.האם זה אומר שעדיף בלי? מן הסתם אם היא לא הייתה בחיים שלי לא היה כואב להיפרד וכו...אבל גם לא הייתה לי האהבה שלה, האמונה שלה בי,העניין שלה,הדאגה שלה ועוד כל מיני דברים... שכרגע אני מרגישה שנעלמו לאנשהו (אולי הם בבידוד)
שלום לך.
אני שומעת כמה את סובלת, כמה קשה שלא לחוות את התקופה הזאת עם כל הקושי שהיא מביאה איתה במונחים של נטישה, אובדן, התפרקות. אני יכולה רק לומר מהצד, שיש לך את כל הסיבות להאמין (והלוואי שתצליחי להזכיר זאת לעצמך) שזוהי חוויה פנימית, משהו שהנפש שלך מספרת בכאב רב, ולא מציאות חיצונית. המטפלת שלך חיה ובריאה (היית יודעת אם לא) וככל שנראה, גם נמצאת לצידך גם אם בדרך אחרת מהרגיל.
הייתי רוצה לכתוב משהו שיקל עלייך אבל לצערי, אני חושבת שכל מה שאפשר כרגע הוא לנשום עמוק, להמתין, לדבוק בטיפול ולהשתמש בו כאמצעי לעיבוד של הדברים שאת חווה, אשר מספרים על אזורי נפש קשים ומיוסרים.
ליטל
