פורום טיפול נפשי

שלום לכולם, אני כותב פה כי אני מרגיש שהחיים דורכים עליי ואני פשוט חנוק. אשמח לזווית ראייה מקצועית או ממישהו שהיה במקום הזה, כי אני לא מצליח לראות שום דבר בצלילות.
אני בן 28, גר עם בת הזוג שלי (אנחנו יחד קצת יותר מ-4 שנים).
קצת רקע: בגיל 20 הייתי בדיכאון עמוק אחרי פרידה, ויצאתי מזה בעזרת ספורט עצים. חזרה לי האמביציה, התחלתי ללמוד, עבדתי, הרגשתי שאני טורף את העולם, ואז גם נכנסתי לקשר עם בת הזוג שלי. פעם ידעתי להרים את עצמי, אבל היום אני לא מצליח לשמור על שגרה בריאה כמו אז. למעשה, אני לא מצליח לשמור על שום שגרה קבועה בכלל.
מבחינת קריירה, עברתי לתל אביב עם חלומות להיות "גאון פיננסי". זה לא הסתדר. חזרתי צפונה, פתחתי עסק עצמאי בתחום המזון שכרגע נמצא בתהליכי סגירה כואבים. היום אני שוב חי במרכז עם בת הזוג, עובד כשכיר בחברה פיננסית אבל שוב מצאתי את עצמי במחלקת תמיכה שאני לא רוצה להיות בה. ניסיתי לסחור בשוק ההון בעצמי ונכוויתי פעם אחר פעם. הפסקתי את הלימודים שלי לפני שנתיים כי אני פשוט "לא שם". אני מרגיש שאני בלוף אחד גדול, בן אדם כושל שלא מצליח לשנות את הדרך שלו.
העומס הזה גומר אותי, אבל הבעיה הכי כואבת כרגע היא הזוגיות. האמת היא שכבר מהשנה הראשונה עלו לי ספקות אם זה "זה", ואיכשהו גררתי את זה לקשר ארוך ומגורים משותפים. חשוב לי להגיד שהיו לנו המון רגעים טובים יחד, ובמבט לאחור, רוב הזמן שלנו באמת מאוד נהנינו. הדיסוננס שקורע אותי הוא שאני יודע שאני אוהב אותה ותמיד ראיתי בה את מי שהייתה צריכה להיות אמא לילדים שלי.
אבל היום אני מרגיש שאני כבר לא נמשך אליה בכלל (אני כן מוצא את עצמי נמשך לנשים אחרות, אבל אך ורק בדמיון). היא מרגישה שמשהו עובר עליי, ואני פשוט ממשיך לשקר. שיתפתי אותה בעבר שקשה לי, אבל תמיד סגרתי את זה ב"יהיה בסדר וזה יעבור". אבל זה לא עובר. לאחרונה, מתוך כל התסכול והעומס הזה, אני גם מוצא את עצמי מתחיל לדבר אליה בצורה מגעילה. כל פעם אני אומר לה ולעצמי שאשתפר, אבל אני באמת לא מצליח לשלוט בזה.
אני כל כך מרוקן ועייף, שום דבר לא מרגש אותי ואני לא מכיר את עצמי. אני לא יודע איך אפשר להגיד לאישה שאתה לא נמשך אליה בלי לרסק אותה.
אני לא מצליח לעשות את ההבחנה בצלילות: האם הזוגיות הזו מתה וצריך לסיים אותה למרות הכאב? האם זה בר תיקון? או שאולי אני פשוט כל כך מרוסק מהכישלונות בקריירה ובחיים שזה מה שסוגר אותי אליה וגורם לי להתנהג ככה?
איך ניגשים לדבר כזה בכלל? מה הדרך הכי נכונה להתחיל לפתוח את הפלונטר הזה?
אשמח לכל עצה.

שלום אני בשנות העשרים לחיי ויש לי 2 אחים גדולים, אחי הבכור מראה כל מאפיין אפשרי של נרקסיזם מאז ומתמיד, האווירה סביבו תמיד מלווה בלחץ, אשמה, כובד ופחד מלדבר.
אסור לומר לו דבר, הוא באמת לא מבין מה הבעיה בהתנהגות שלו, יזלזל ויתנשא באופן קבוע ובכך, לא משנה כמה מישהו יהיה פגוע ממנו, הוא יצא מובס, אין דרך לנצח אותו, כי זה הרבה מעבר למילים, זו הגישה ואווירת הפחד התמידית שהוא משרה, כולם פה כניצבים סביבו אשר משמשים אותו בסיטואציות שונות.
למרבה האירוניה, כאשר מתעמתים איתו, הוא ישליך על אותו אדם את כל מה שהוא בעצמו והגרוע ביותר זה שהוא משתמש בנשק הכי גרוע שזה הכול פרי דמיונו של האדם שהעיר לו.
המניפולציות עצומות, כולם סטטיסטיים סביבו וזה רק הולך ומחמיר, הדינמיקה המשפחתית היא שאבא שלי מעולם לא העיר ולא יעיר לו, הוא דמות הורית מאוד לא סמכותית ולא מעורבת כלל, אחי הגדול עליו אנחנו מדברים תמיד התייחס לאחי השני בתור שק אגרוף מכל הבחינות, כנ"ל לגבי אמא שלי אשר מנסה רק לגונן על אחי השני וחוטפת גם היא השפלות מילוליות.
התגובות של אחי הגדול רק נהיות הזויות ומנותקות יותר ויותר עם הזמן וכמובן שאי אפשר לענות לו כי זה רק מתדלק אותו יותר והאמת מעבר לתסכול הגדול זה פשוט מפחיד לראות כמה הוא חיי בבועה הנרקסיסטית שלו בלי שום בעיה ועוד לדעת שנצטרך להתמודד עם זה כל החיים זה כמו סוג של גזר דין מוות, אני וגם אמי מרגישות מחנק כאילו אנחנו בכלא ואין לנו איך לצאת מזה, כאילו נחרץ גורלנו לחיות עם בן משפחה כזה ובו זמנית להתנהל איתו רגיל תוך כדי כל ההשפלות הללו.
הוא אומנם יכחיש הכול אך המציאות מדברת בעד עצמה, אחי האמצעי בורח ממנו כמה שרק אפשר, אמא שלי מדברת כמה שפחות שהוא נמצא ואני הייתי סובלת מאכילה רגשית ותחושת אשם קשות שהוא היה יוצר, יש לי אינסוף מקרים לתת, אך בזמן אמת המוח שלי נמחק ונכנס למצב הישרדותי מולו ואין לי דרך לבטא את עצמי גם אם אני רוצה, אני מתחילה להזיע לרעוד ואני נישמעת כמו ילדה קטנה שצריכה לרצות את הביריון שלה שחלילה לא יציק לה יותר.

אהיה כנה, כרגע אין לי את האפשרות או הביטחון העצמי לפנות לעזרה מקצועית עם כל הרצון שלי ואומנם פתחתי כלים לאורך השנים אבל שוב, מדובר באדם מתוך המשפחה ולא אדם חיצוני לצערי וזה הופך את ההתמודדות לבלתי נסבלת.

אפשר עזרה?

שלום,אנו 4 בנות בוגרות נשואות וילדים בוגרים,
יש אחות אחת שכולם לא אוהבים את בעלה גם הוריי,כמובן שמעולם לא נאמר במפורשות אך מצידי לדוגמא אני נפגשת איתה בלעדיו
היא לא טיפשה,מבינה וגם רואה,שהוא לא סופר אותנו ולא נותן כבוד להוריי,שום שיח בנושא לא שינה או עזר.
פסח מתקרב,2 אחיותיי עושות בביתם עם המשפחות
ואני אמרתי להוריי שגם אנחנו עושים לבד עם משפחתי ,אחותי עם בעלה והילדים יהיו עם הוריי.
אחותי שאלה מדוע לא נבוא לחג וניהיה יחד כולנו עם ההורים אך אני ומשפחתי לא מעוניינים להיות איתו,לא רוצה לומר לה ישירות מצד שני כמה שנים אפשר לבלוע ולא לומר את האמת אגב כך כולם מרגישים,
(הוריי יודעים ממני מדוע אנחנו לא באים הם מקבלים זאת אך מבינה את כאבם) תודה

שלום,
ביתי בת 26 עם מחלה אוטואימונית קשה ובהתלקחות כבר שנים ארוכות.
אינה מאמינה כבר במערכת לא מעוניינת כבר להחליף תרופות ,טוענת שהרופאים רואים אותה כעכבר ניסויים,
לאחרונה עלתה 15 קילו מאכילה ריגשית במודע.
הולכת לשיחות אך ללא שינויי.
מאוד פתוחות אחת לשניה אך היא מזיקה לעצמה בכל נושא רפואי ואני נאחלת בעצמי ודואגת .
שוחחנו בעניין בשקיפות והיא אומרת לי שזה לא שלי והיא תתמודד בעצמה ,מבינה אותה ועם זאת מתוסכלת ויודעת לאן היא מביאה את מבצה הבריאותי מה הלאה ..כיצד לנהוג תודה.

שלום רב,
בתנו- 29 זרקה לנו "פצצה" שהיא ובין זוגה בשנה האחרונה עוברים לגור בצפון לשנתיים שלוש כדי לעזור לאח של הבחור בעבודתו ושבן הזוג של ביתי ילמד את העבודה - כיום הם גרים כ10 דקות מאיתנו. לקחנו את זה מאוד קשה מכיוון שלפני שלוש שנים ביתי עברה גירושין קשים שתמכנו בה מאוד....מבחור שגם גרם לה לעבור איתו למקום מגורים רחוק, (בגלל שלא רצה להיות רחוק ממשפחתו-בעיקר מאמא שלו -(אמא בת 54 לא בגלל זקנה- קשור אליה בחבל התבור)היא הייתה שם לבד ולא היה לה הכי טוב שם.
כשהתגרשה וחזרה לגור לידנו והכירה את הבחור אמרה נחרצות ששום גבר לא יגרום לה לעבור ומי שירצה יצטרך להצטרף אליה.

חשוב לי לציין שביתי ובן זוגה עברו לגור יחד בחצי שנה האחרונה קנו דברים לדירה השכורה וממש שידרו שהם נשארים באיזורינו.
אנחנו נשארנו בהלם ושידרנו חוסר תמיכה לבני זוג, דבר שגרם לכאוס גדול.
אנחנו חוששים מאוד שהיא שוב עושה טעות גדולה.
בפעם הקודמת עברה עם בן זוג בגלל שרצה להיות עם אמא שלו וקרוב לעבודה
הפעם שוב עוברת עם בן זוג בגלל שהוא רוצה לעזור לאח שלו וללמוד מקורב את העבודה, היא תהיה שם לבד, ללא משפחה- הוריו גרים בחול, ללא חברות..בלי כלום!! מה אנחנו אמורים לעשות? האם לשוחח איתה, האם לשוחח עם הבחור...כשספרו לנו היינו בהלם, לא תמכנו, הראינו את הכעס והם יצאו ממש בהרגשה לא טובה מאתנו במיוחד הבת.

שלום ליטל

מאז שהתחילה המלחמה השיקום שאני נמצאת בה סגור, כל הזמן אזעקות זה מייאש אותי אני מרגישה שאין לי הרבה איך להעסיק את עצמי וכל הזמן יושבת מול החדשות. אני כבר מיואשת מהמלחמה ומחכה שיגמר אשמח לטיפ איך להתמודד עם המצב הזה? אני ממש אשמח למענה תודה רבה ליטל ושבוע טוב ושקט שיהיה לך.

שלום! אני בת 33
רווקה
לאחרונה שמה לב למשהו ממש מעניין וחדש בי.
באתי ממשפחה לא פשוטה, המון חוסר ודרמות.
במשך השנתיים האחרונות עבדתי על עצמי המון ועל לנסות להבין את עצמי והגעתי למן שלווה שמצד אחד מאד כיפית לי וחדשה לי מצד שני ״משעמם לי״. אין לי כל כך מטרות חדשות לכרגע חוץ מלפתח את מה שאני מפתחת. הייתי רוצה להעמיק בקשרים זוגיים אבל לפעמים פשוט כל כך שליו לי שחבל לי להרוס חח.. ובכל זאת, רוצה להרגיש קצת יותר ״חיה״. יש משהו שמומלץ לעשות במצב הזה? איך בגיל 33 מוצאים את החיות והתשוקה מחדש רק בצורה בוגרת יותר?

שלום,
מבוגר (נשוי עם ילדים בוגרים) בגיל 55, עם חרדות ובטחון עצמי מקרטע לאורך השנים ועוד מתקופת הילדות, מחפש איש/ אשת מקצוע כדי לשפוך את אשר על ליבו ולקבל טיפול מתאים. מאחר ויש כל כך הרבה אנשי מקצוע בתחום הפסיכולוגי וכל אחד ואחת בתת התמחות אחרת, אשמח לקבל הכוונה לאיזה סוג מטפל/ת עלי לפנות בעניין זה.
תודה מראש.

שלום, בני בן 25 כ8 חודשים בוגיות עם מישהי בת 20.
היא לא מתאימה לו בכלל. ( לא בשבילו)
איך כהורים אפשר לומר לו את זה?

כל ערב הבת שלי בוכה מהילדים. הבנות 11,13 שונאות אחת את השניה ורבות כל הזמן. לאחת יש פוביה חברתית וocd ולשנייה ocd שהתפתח רק בחודשים האחרונים ויש לה המין חאדות אולי כתוצאה ב2 ניתוחי ראש שעברה.
יש גם בן שיש לו התפרצויות זעם.
מה עושים עם זה?

בוקר טוב,

מזה תקופה של כמה חודשים טובים שאני יודעת שהמטפלת שלי פוגשת בתדירות גבוהה יותר מטופלת מסוימת. לפני כמה זמן הן היו נפגשות פגישה של פעם בשבוע ומזה כמה חודשים שיש גם פגישת זום נוספת, כלומר פעמיים בשבוע. איכשהו למטפלת שלי נוח להזיז אותי ולשחק עם הזמנים שלי כי לי אין טייטל מסוים, אני לא משהו מסוים, אני לא אמא עם ילדה קטנה (כמו אותה בחורה), אני לא מספיק 'סובלת' ואולי זו רק החוויה הפנימית שלי, לדבריה. מהמעט שאני יכולה לומר אני כבר קרוב לשלושה חודשים לא עובדת, לא אוכלת, ברכבת הרים של רגשות. לפי ההגדרה שלה, אולי אפילו דיכאון. אני מרגישה שאני כבר לא תופסת את אותו המקום בלב שלה, שיש משהו בקשר עם אותה בחורה שהפך למשמעותי יותר מבחינתה. היא נותנת לה פגישות ארוכות בצורה משמעותית, שלדעתי אפילו חורגות מכללי האתיקה (קרוב לשלוש שעות פגישה). אין כאן עניין אקוטי בוודאות. יצא לי לראות את הבחורה והיא עובדת באופן תיאורטי במשרה מלאה, אפילו מתאמנת בסופי שבוע וזו אחת הסיבות הזום כי בבוקר היא מתאמנת. לא יודעת, מרגיש לי שקורה משהו לא תקין שם. אני כבר לא במקום שבו הייתי צריכה להיות. אני במצוקה נוראית. לא חושבת שהמטפלת שלי בכלל מצליחה להבין. אני יושבת אצלה כשאני כבויה, חסרת אנרגיות והיא אומרת לי שאני לא במצב קשה בכלל? ואת יודעת מה יותר עניין? ההקפדה היתרה על הגבולות, איתי הפגישה נגמרת על הדקה בעוד שאיתה יש מריחה יפה של הזמן, לפעמים כמה דקות ולפעמים גם שעה וחצי. כשהיא שמה מישהו אחריי בפגישה למרות שקיצרה מהזמן שלי, התחלתי להתעצבן ולמרות הדרישה שלי, עשתה לי ממש טובה שהזיזה אותו אחרי שהוא ביטל פגישה כמה ימים קודם לכן. הוא מזיז והיא מקבל פריוולוגיה, בעוש אני אפילו לא מעזה לאחר או להזיז בכמה דקות.
איך להסביר לה את הפער הזה? למה אצלי זה בסדר להקדים כשצריך או להזיז או כשאני מבקשת לשמור על המקום שלי או מבקשת להיות האחרונה היא מתעצבנת עליי?

שלום רב אני אמא ל 2 משוחררים
הבן לומד ועובד ובנה לעצמו מסלול .
הבת בת 21 מרגע שהשתחררה עבדה קצת וטסה לחול עם חברה , לאחר מכן טסה עם סבתה לחול ,ואז שוב טסה לקרובי משפחה בחול ואנו מימנו את הנסיעות האחרונות שלה .
הבהרתי שהיא צריכה לעבוד כדי לנסוע לחול כי לא ייתכן דאנו נממן .
מעבר לכך יש לה חברים וחברות וכל אחד בדרכו בונה את חייה
הייתי מצפה ממנה שתחשוב על לימודים עבודה אך לגבי לימודים אמרה שתתחיל רק בגיל 23ז
היא כאילו מנסה לא להיות בארץ
בטענה שהכל כאן משעמם .
הסברתי שאני לא רוצה לקבוע אבל צריך ללמוד לעבוד ופחות להיות מוסחת על כל מיני מקומות חדשים ודברים חדשים .
היא התרכזה ואמרה שהיא תקבע מעצמה .
איך לגרום לה להיות רצינית ?

היי ליטל

כמו שכתבתי לך אני נמצאת בשיקום בקהילה והאמת שקשה לי לקבל את זה שאני גם בטיפול גם בשיקום בקהילה זה מביא אותי לעצבנות קשה לי לקבל את עצמי במסגרת הזאת אשמח לטיפ איך להתמודד? אני ממש מודה לך על המענה שיהיה לך יום נפלא

​הקשר: 3 שנים בטיפול דינמי.
​אירוע השבר הרלוונטי (היו עוד במהלך השנים): יום הולדתי חל במהלך השבעה על חמותי. המטפלת (שידעה על התאריך ועל האבל) לא התייחסה. כשהצפתי את הפגיעה, תגובתה הייתה: "לא הזכרת את היום הולדת בשלישי".
​הפער: בתוך החדר המטפלת מתאמצת שהיא רואה אותי שותקת. מחוץ לחדר היא עוברת לקרירות קיצונית ותגובות טכניות ("מובן, בסדר גמור") להודעות מצוקה.
​השאלות שלי-
​האם האמירה "לא הזכרת את היומולדת" בסיטואציה של אבל היא כשל אמפתי לגיטימי או רשלנות רגשית?
​כיצד להתמודד עם "פיצול" של מטפלת (חמה בחדר, קרה בחוץ) שיוצר חרדת נטישה ותלות?
​האם הצורך שלי "לסבול מהפגיעה שלה כדי להוכיח לה אהבה" מעיד על כך שהטיפול הפך למשחזר טראומה במקום לרפא אותה?
​האם יש טעם לשקם אמון שנשבר שנה שנייה ברציפות סביב אותו פצע בדיוק?
אני מרגישה שאני חייבת לשנוא אותה כדי לעוף ממנה ולהפסיק לתת לה לפגוע בי. התלות הרגשית שלי מתאימה לחיים שלי, באלי תלות רגשית, מה הבעיה שלה להתעניין בי בין לבין שיש דברים דרמטיים או משמעותיים עבורי?!
היא פעם אחת "צללה" איתי לטענתה וקלט שהיא מחזקת תלות, הביאה את זה פתאום משום מקום ושם היה גם שבר גדול מאוד.

שלום,
רציתי לשאול שאלה מקצועית לגבי מסגרת זמן בטיפול.
נחשפתי למקרה שבו פגישה טיפולית התארכה לכשעתיים וחצי.
חשוב לי לציין שמדובר במטפלת שבדרך כלל מקפידה מאוד על סטינג, גבולות זמן ומסגרת.
עד כמה חריגה כזו שכיחה במצבים כאלה ומה בדרך כלל מוביל אליה?

תודה מראש,

רומי