פורום טיפול נפשי

הי, כותבת ומסמיקה.
אני בטיפול (מעולה ומקדם) על רקע של התעללות בילדות, התקשרות פגועה, קשיי וויסות קשים ופגיעה עצמית.
אגש ישר לענין - מאז שאני זוכרת את עצמי יש לי היסטוריה של אובססיה לאנשים.
כל אדם שנתן לי מילה חמה של יחס, מבט חומל או טיפת הבנה - הפך באחת להיות למושא חלומותיי לתקופה ארוכה, מעולם לא החצנתי את זה והעיסוק האובססיבי תמיד היה מופנם בתוכי, אך הסב לי סבל רב. מחשבות חוזרות ונשנות, דמיונות שעוסקים ביחס נוסף שהלוואי והוא יתן לי, מחשבות על - לו הייתי בת שלו / שלה וכד', לופ של שחזור של כל משפט שהוא אמר לי, וחוזר חלילה. (וחס)
כעת כבר תקופה ארוכה שזה מלווה אותי בטיפול מול הפסיכולוגית שהיא באמת מדהימה, מכילה וקשובה.
אני חוזרת שוב ושוב לקרוא הודעות שלה, להסתכל בתמונות שלה (עשיתי צילומי מסך מתוך פגישות זום שלנו), מחכה לפגישות בקוצר רוח, ומדמיינת שוב ושוב שיחות שלמות איתה. כל דבר שקורה לי אני מדמיינת את עצמי משתפת אותה וזוכה למבטה הכל כך מבין ומכיל.
עברתי על שאלות קודמות בנושא פה בפורום, התשובה האוניברסלית היא להביא את זה לחדר הטיפולים.
מה עושים אם אני לא מסוגלת?
אני כל כך מתביישת בזה, במיוחד שזה דפוס קבוע מגיל קטן, שכנראה מוכיח עד כמה אני פגומה, דפוקה וכמהה לתשומת לב אנושית.
כבר תקופה ארוכה שאני רוצה לשתף אותה אך פשוט לא מצליחה מרוב הבושה...

​אני חודש ושבוע אחרי פרידה מטיפול של 4 שנים. זה היה קשר סופר משמעותי, עמוק ומלא אהבה, אבל בשנתיים האחרונות הגבולות שם ממש התגמשו, נכנסנו ללופים ולעוצמות חזקות מדי, והטיפול הסתיים בטונים מורכבים בגלל זה.
​עכשיו, לקראת החג, אני בלופ קשה סביב השאלה אם לכתוב לה.
​מצד אחד, יש בי געגוע מטורף. חלק ממני רוצה שהיא תדע שהיא בלב שלי, ואפילו מפחד שכל שקט ממני ייראה כאילו התקדמתי, שכחתי אותה או שאני כבר לא צריכה אותה. מצאתי את עצמי מנסחת ברכות, חושבת לשלוח לה שיר עמוק, או הודעה שמדברת על הסיכון שבחציית הגבול.
​מצד שני, התחלתי להבין שברכה קורקטית מרגישה לי מנוכרת, אבל כל ברכה חמה או חשופה היא בעצם ניסיון שלי להחזיר את הריגוש והאינטימיות שהיו בינינו, ולהמשיך את התלות.
​אני מבינה שבעצם שום תגובה ממנה לא באמת תביא לי שקט. תגובה קרה תפרק אותי, תגובה חמה תפיל אותי חזרה ללופ, ושתיקה תטלטל אותי.
​בנוסף, עולה בי התובנה שאני חייבת 'טמפרטורה גבוהה' וסערה רגשית כדי שבכלל ארצה להגיע לטיפול, וחשבתי אולי לעבור בהמשך למטפל גבר כדי לשבור את הדפוס הסימביוטי אמהי הזה.
​בקיצור, הלב שלי רוצה לפרוץ את הנתק ולשלוח, והראש מבין שזה לפתוח פצע.
אבל האמת היא שאני פשוט מכורה ומאוהבת בה, מרגישה כמו גמילה ממנה. נמאס לי לחשוב עליה אבל נהנית לחשוב עליה. שוקלת לחזור אליה ולהמשיך לכאוב את הקושי שבגבולות רק כדי להיות בטיפול אצלה שעזר לי במלא דברים אחרים.

שלום,
אני בגילאי ה30 שלי, לא מסוגל לעבוד בשנים האחרונות.
אני סובל מתחילת גיל ההתבגרות מבעיות שונות של דיכאון, חרדה, אכילה וגם נמצא בתת משקל. לפני כשנתיים הפסקתי טיפול של כדורי SSRI שלקחתי שנים רבות כיוון ש: 1.היה לי מאוד קשה לבלוע אותם. 2. סבלתי מתופעות קשות של דופק לא סדיר, צרבות, רגליים קופצות בלילה ולמרות שהפסקתי את הכדורים, עדיין סובל מבעיות שונות של דליפת שתן, התקפי חרדה ודופק לא סדיר.
אני אומנם גר לבד כיום, אבל נמצא לרוב בבית של ההורים שלי, כי הם מבוגרים, לא מתניידים בקלות וצריכים את עזרתי.
הבעיה הנוכחית שהכי מפריעה לי היא שלפני 3 שנים עברו לבניין שלהם משפחה בעייתית (הישראלי המכוער שחוסם חניות משתלט על הבניין וכו)...והיו בינינו כמה עימותים שהגיעו לקללות, איומים וכמעט אלימות פיזית גם מצידי וגם מצידם (אני רציתי להזמין משטרה אך ההורים שלי לא הסכימו). ולצערי הם גם עברו עכשיו לחנות צמוד לחניית ההורים שלי באופן קבוע.
אומנם אמא שלי עשתה ביני לבין השכנים האלו איזו פגישה לנסות לפייס, כי לא הסכמתי יותר להגיע לבניין, אך זה לא עוזר להרגשה שלי ואני נמצא במועקה מאוד קשה בכל פעם שאני צריך להגיע אליהם, זה גורם לי לכאבי בטן וחזה קשים, ואני בבית הפסקתי לדבר עם ההורים בגלל ההרגשה הרעה הזו. הבעיה היא שיש לי אובססיה ושנאה קשה לשכנים הללו. ההורים שלי לא רוצים לעבור דירה, אומרים שזה לא אפשרות ריאלית ושאני חייב להתעלם מהשכנים הללו אבל איני מצליח.
להורים שלי מאוד קשה עם זה שאני לא רוצה להגיע אליהם ושהפסקתי לדבר איתם ואומרים שאני מגזים עם ההתנהגות. רציתי לדעת אם בכל זאת גורם שיכול לעזור לי עם המצב הבעייתי הזה?
תודה.

שלום,

בלילה קצת קשה וצריך לומר למישהו:

לאחרונה אני מתקשה לדבר על עצמי. יש לי חברים מעטים, כשאנחנו מדברים אני בעיקר מקשיב להם. גם כשהם שואלים אותי עלי, אני עונה בצורה קצת מתחמקת ומעביר את השיחה אליהם. עם ההורים והאחים שלי אני בקושי מדבר על עצמי. לכולם יש מלא בעיות והם זקוקים להקשבה (מצרך נדיר שמשלמים עליו הון) שנוח לי לתת. אני מתנדב בקו סיוע נפשי וגם שם מדבר כמובן עם הפונים.
בעבודה אותו דבר: אני מנהל לפעמים שיחות חולין, לרוב דואג לא להיות נושא השיחה. ככל שאני מדבר על עצמי פחות, אני מסתגר יותר.

בפגישות האחרונות אני מרגיש קושי הולך וגובר לשתף את המטפל שלי בחיים שלי. מרגיש הרבה יותר מוגן ובטוח כשאני שותק או מקשיב לאחרים ומתייחס אליהם. בטיפול הפוקוס סביבי וזה גורם לי להרגיש עצוב. הלוואי שיכולתי פשוט לדבר על חייו של המטפל ולא על החיים שלי.

האם יש טעם להמשיך בטיפול?

היי,
אשמח לשמוע דעה נוספת לגבי סיטואציה שנקלעתי אליה מול הפסיכולוגית שלי-
קבענו תאריך ושעה וכשהגעתי לקליניקה ( טיפול מספר 5) היא לא הגיעה לפגישה. עמדתי מול דלת סגורה במשך 10 דקות , התקשרתי אליה אך היא לא ענתה סימסתי לה והיא ענתה שאני כנראה טעיתי במועד- כששלחתי לה את צילום המסך של השיחה עם התאריך והשעה שנקבעו היא כתבה לי- טעות שלי. מתנצלת.
נשארתי המומה, זו נסיעה של שעה לכל כיוון, הרגשתי מושפלת, דחויה ותחושות קשות של זלזול ונטישה.
לדעתי זאת חריגה בוטה מכללי האתיקה ואני לא מצליחה לאסוף את עצמי ולשכוח מזה.
תוהה למה היא בחרה בתשובה כזו לקונית וקצרה ןלא יצרה איתי קשר לאחר מכן.
אשמח לדעת אם אני מגזימה בתחושות שלי ואם זאת עילה מספיק טובה לסיים את הטיפול

שלום, הבן שלנו בן 25 גר איתנו, החדר שלו בקומה השניה של הבית, בעבר כשהיה בזוגיות, בנות הזוג היו נמצאות אצלנו הרבה מכיוון שהן גרות בצפון ואנחנו במרכז ואפילו אוכלות איתנו ארוחת ערב בשישי, בחודש האחרון יש לו חברה חדשה ואנחנו לא יודעים איך נכון להתנהל, יש לו דפוס שהוא ממש "דבר" לבת הזוג, מרגע שמכיר מישהי והעיניינים "זורמים הוא יכול להיות אצלה במשך 3 ימים ואחר כך רוצה שהיא תבוא אלינו. אני ובעלי מאוד חופשיים יחד עם זאת מרגישים מאוד לא נח שכל פעם שיש לו חברה היא ישר הופכת להיות בת בית אצלנו וגם נשארת לארוחות שישי כאשר אין עוד שוב בסיס ליחסים כן חשוב לי לציין שהוא בחור מאוד ביתי, אכותי, רגיש ולא הולך עם בנות "סתם" הוא מחפש מערכת יחסים רצינית, גם כיום שהתחיל לצאת עם מישהי כבר נשאר אצלה 3 ימים (היא גרה עם שותף) ולמחורת רצה שתבוא אלינו שיהיו ביחד...איך אנחנו אמורים להתנהל בעניין הזה? מצד אחד לא רוצים להתערב לו ומצד שני לא יודעים מה נכון לעשות

שלום אני הלכתי למכון טיפולי יש שם אנשים שאני גיליתי תוך הטיפול שיש להם תיקים במשטרה והם לא אמרו לי כלום על זה מה עלי לעשות.

אני סובלת מדכאונות וחרדות ומטופלת באופן פרטי מאז שאני נערה. לפני שלוש שנים פניתי לטיפול אצל מטפלת חדשה בעקבות גירושין, ואני מרגישה שינוי חיובי ומרוצה מהמטפלת.

נקשרתי למטפלת ואני מעוניינת להמשיך בטיפול, אבל מרגישה שההליך כבר מכביד עלי כלכלית. החיים התייקרו מאוד ב3 השנים האחרונות ואני עובדת בשכר קצת נמוך מהממוצע, במשרה לא יציבה וללא צפי לעליה בשכר. רציתי להציע למטפלת שנוריד את התדירות, אבל אני מניחה שהיא לא תרצה כי אז היא "מפסידה" כסף על כל שעה פנויה שהיא לא משבצת בה מטופל אחר. תהיתי האם מקובל להציע שנרד ל3 פעמים בחודש במקום 4, ואם יהיה מטופל אחר שהיא תרצה להכניס במקומי בשעה שלי ל4 פעמים בחודש, נפסיק את הטיפול כדי שהיא תהיה פנויה אליו.
אני לא רוצה לבקש הנחה, כן להוריד תדירות כדי שהסכום החודשי יהיה נמוך יותר. איך כדאי להעלות את ההצעה בטיפול?

אני גבר טרנס בן 33. הולך לטיפול כבר שנה. מרגיש הרבה מתח, כאבי בטן ובחילות לפני פגישות עם הפסיכולוגית שלי. מדברים על זה הרבה בטיפול ואני מנסה להסביר שאני לא ככה ביחסים אחרים. זה נורמלי? הגיוני? חשבתי שזה יעבור וזה ממשיך. היא לא עושה שום דבר לא בסדר, לא פולשנית או פוגענית. אני לא מבין למה זה קורה לי ואם אני היחיד שמרגיש ככה לפני כל טיפול.

שלום,
אני בטיפול פסיכו-דינמי שנתיים וחצי, בעקרון בעקבות משבר שחוויתי אחרי ה7 באוקטובר. בנוסף אני בטיפולי פוריות (נושא שעולה הרבה בטיפול) ונמצאת במספר קבוצות סגורות בפייסבוק שעוסקות בנושא (בעיקר בשביל מידע שקשור בטיפולים, התייעצות פרקטית ועוד). בבאנר של הקבוצה אפשר לראות תמונות פרופיל של החברות בה, ולפני כחודש ראיתי במקרה שהמטפלת שלי גם חברה באותה קבוצה. לא חיפשתי אותה או נכנסתי לפרופיל, זיהיתי את התמונה במקרה. מאז אני חושבת הרבה על הסיטואציה. כמובן שלא אומר דבר למטפלת, אני בטוחה שזה היה גורם לה חוסר נעימות ולא הייתי עושה דבר כזה לאדם אחר...

אבל מאז אני מרגישה קושי לדבר על תהליך הפריון מולה. אם אקבל תשובה חיובית להיריון, איך אוכל לשתף אותה בידיעה שהיא אולי לא מצליחה להיקלט? שיתפתי את בעלי, הוא חושב שזה לא רלוונטי מה המטפלת עוברת או לא עוברת ושהיא אחראית לטיפול ולוסת את עצמה אם משהו שעולה מקשה עליה. ובכל זאת אני מרגישה קושי לשתף בדברים שקשורים לזה מאז.

הייתי רוצה פשוט לשכוח מזה, או לשמוע עצה מה כדאי לעשות.

תודה!

אני בטיפול דינמי כשלוש שנים בעקבות חרדות מתמשכות. נוטל נוגדי דכאון. עובד ומתפקד, נשוי כעשור לאשה מדהימה שאני מאוד אוהב. בפגישה האחרונה שיתפתי את המטפלת שלי שאשתי הרתה (היריון ראשון, ממש בהתחלה). אנחנו בני 37 ולא ציפינו שההיריון יקלט מהר בגילנו. אנחנו אפילו לא יודעים אם ההיריון תקין. ההחלטה להביא ילד לעולם אחרי הרבה שנים יחד לא הייתה פשוטה. אני נקרע בין התחושה שהעולם הוא מקום נוראי לבין הרצון לגדל ילד ולתת לו סביבה בטוחה וזה עלה הרבה בטיפול.

בפגישה הרגשתי שהמטפלת מאוד מופתעת מההיריון, היא התרגלה לחשוב עלי כאדם חרד ואולי גם כאל הורי. זה ערער אותי שאולי היא לא שמחה בשמחתי ולא רוצה בטובתי. שאולי היא אפילו מקנאה. אני גם לא יודע איפה זה פוגש אותה, האם יש לה ילדים או לא (היא להערכתי בערך בגילי). זה העלה בי מחשבות האם היא המטפלת הנכונה ללוות אותי בתוך הסיטואציה. איך אדע אם היא מתאימה לי לאור השינוי שמתחיל בחיים שלי?

יש לי עבודה על הנושא ואשמח לקבל תשובה בנושא

שלום וברכה.
אני מטופל 37 ימים על בופרפיון 300 מג
ו19 ימים על לשיאה (לבנדר) 80 מג
את שניהם אני לוקח בבוקר.
סובל מחרדות כחודשיים וחצי
ובשבוע האחרון התסמינים הפיזים כמעט נעלמו כשמגיע חרדה. ויש רק מחשבות טורדניות ופחד. זה מבהיל קצת כי הגוף בסדר והמוח רץ במחשבות.
האם זה חלק מהתהליך של ההחלמה?

בתודה רבה לתשובה תודה.

היי ליטל

התחלתי במסגרת חדשה משהו שקשור לנפש יש לי דכדוך כל פעם שאני קמה בבוקר אני לא מפסיקה לחשוב על זה המתאמת טיפול שלי סידרה לי את זה העמותה הזאת של מסגרת נפשית שמסדרים חוגים זה גם כסף תהיה לי כמה פגישות עם האחראית של העמותה הזאת וזה מלחיץ אותי ומביא אותי לדכדוך למרות שמצד אחד זה דבר טוב אבל אני בלחץ משינויים וגם יש לי רופאה לנפש עוד כמה ימים כל זה מביא אותי ללחץ ודכדוך אני נזכרתי בטראומות שעברתי במסגרת הזאת לפני המון שנים וכל בוקר שאני צריכה לבוא לשיקום יש לי דכדוך ומחשבות טורדניות אני חרדה משינויים וגם מהרופאה אני אשמח עם תוכלי לתת לי טיפים איך להתמודד עם המחשבות והדכדוך אני רוצה לחזור לעצמי ממש תודה ליטל על העזרה כל הדכדוך והמחשבות האלה קשורות למסגרת שאני נמצאת בה מאחלת לך יום נפלא ושוב ממש תודה

אחי גר בחו״ל בדרום אמריקה. לפני שלוש שנים הייתי אצלו ונקבע מראש שאישן אצלו ובת זוגו וביום שהגעתי אליו הוא אמר לי שאני לא יכולה להשאר אצלו בסוף מכיוון שהיו להם בעיות במערכת היחסים (היא פשוט קנאית לפי מה שהבנתי, רגילה שהוא רק איתה). הדבר גרם לי להעלב ממש, אחרי שהשקעתי סכום מכובד של כסף וזמן על מנת לפגוש אותו וממש הרס לי את כל הטיול ברמה שלא הפסקתי לבכות מזה.
כיום נולד להם ילד, ושתי אחיות שלי טסות לשם לפגוש אותו ואני מתלבטת אם להצטרף. אני מרגישה שאני עדיין כועסת על הסיטואציה עם כמה שאני מבינה שהשלום בית שלו ושלה חשובים גם כן, אבל מאז נורא קשה לי לשחרר ולהרגיש מוערכת. לתינוק אין שום קשר לסיטואציה, אבל הוא עדיין תינוק. אני לא יודעת כל כך איך להתמודד ולהכיל את הסיטואציה וזה מאד משפיע עליי בימים האחרונים. מצד אחד- הרצון לעשות את המעשה הנכון ולהיות שם עבור המשפחה, מצד שני מרגישה שהוא לא היה שם בשבילי באמת. אנחנו ממזמן גרים במדינות רחוקות ולא כאלה קרובים. איך בוחרים?