סיימתי טיפול דינמי של 4 שנים לפני חמישה חודשים שמרגישים כמו נצח. זה היה קשר ייחודי ועמוק מאוד (שכלל גם שתי מתנות סמליות ומשמעותית ממנה אלי במפגש סיום, כולל מכתב שכתבה לי). אני בחרתי לסיים את הטיפול לאחר שגבולות שהוגמשו בעבר חזרו להיות מהודקים, לא יכולתי לקבל את הגזרה הזו מחדש, שונאת את הבין לבין האלה. במפגש הפרידה עצמו, המטפלת סיימה את הפגישה 6 דקות מוקדם מהזמן, שמתי לב לזה רק שיצאתי מהחדר. נותרתי בהלם. ה-6 דקות האלו מעסיקות אותי ללא הפסקה. תהיתי אם אני עשיתי או אמרתי משהו, אם זה משהו במה שכתבתי לה במכתב פרידה, אבל לא חושבת שזה משהו בי. אני אובססיבית אליה ועליה, חושבת עליה ברמה טורדנית. אני נהנית לסבול. אני קיוויתי בכלל שלא תהיה פרידה מסודרת ושאברח כדי שלא אצטרך להתמודד עם הפרידה, כי מי עוזב אדם שהוא כל כך כואב? אני מתלבטת אם לכתוב לה מאז אותו טיפול, מתה לכתוב לה, מתלבטת מה ואז מתלבטת אם כן, או לא, חשבתי לשלוח לה מייל, בשביל להוריד את הלחץ שלה ושלי בוי הכחול בווצאפ ולהמתין בנחת ובסבלנות, להשאיר את הבחירה לכל אחת מאתנו, אם ומתי לענות. באלי לשנוא אותה ואת החיים שלי עם חסך האם הזה! רציתי לדעת, האם את חושבת שזה בסדר שאחיה ככה את חיי? כי טיפול, ומקום בטוח, מישהי שתהיה כמו אחות גדולה, כמו אמא טובה, מקבלת ומכילה תמיד ארצה ואצטרך.. אבל גם קשוח לי להתחיל מחדש, ואולי זה בסדר לחיות ככה, במודעות גדולה, ובהמתנה כלשהי לאיזה נס.
שלום לך.
הקשר הטיפולי הופך, בטיפולים רבים, לאמצעי - דרכו חיים ובאים לידי ביטוי היבטים וממדים שונים של חיי הנפש, ונשמע שקרה כך גם בטיפול שלך:
ה"אובססיביות" והעיסוק ברגשות שמלווים את הקשר הם לא פעם דרכה של הנפש לספר על היבטים המצריכים עיבוד והתבוננות, ובמובן זה, השאלה בעיניי אינה האם נכון לחיות כך או האם לחזור לטיפול, אלא השאלה האם נותרו נושאים, קונפליקטים או התנהגויות שאת מרגישה שעלייך לעבד כדי לחיות חיים טובים יותר.
אם התשובה היא חיובית, ואת מעוניינת לקדם ולהניע שינוי משמעותי בחייך, כדאי לפנות לטיפול- בין אם למטפלת הקודמת ובין אם למטפלת אחרת. במידה ואינך מוטרדת אלא מרוצה מחייך כפי שהם, כולל העיסוק הרב במטפלת, כנראה שאין סיבה לפנות לטיפול.
ליטל