פורום טיפול נפשי

אני בן אדם שמח בדרך כלל ואוהב עשייה אני עושה תואר במדעי המחשב אני בשנה א וממש קשה לי ואני עדין לא מוותרת אבל מרוב שיש לי מלא משימות אני לא עושה כלום אני לא לומדת ולא רק בפן הלימודי אני לא רוצה לצאת קניות כלום באלי רק לשבת על המחשב ולראות סרטים אני לא יודעת מה עובר עליי למה אני לא לומדת למה אני לא רוצה לזוז מה קורה לי

הי אני בן 31, מעולם לא חשבתי שאני צריך טיפול, הייתי חברתי ושמח ומלא סיפוק וקרן אור לכל הסובבים אותי
לפני כארבע שנים עברתי ניסיון תקיפה והרגיש לי שמאז כמו קצת נכבה לי האימון בטוב ולאט לאט מקרן אור הפכתי להייטר
לא הרבה לאחר מכן היה לי התקף חרדה בפעם הראשונה בחיי וזה היה מפחיד מאוד
אני רגיל להיות חזק ולהתמודד, עברתי הרבה מאוד רגעים מחשלים פיזית ונפשית בחיי אבל עם הזמן אני מרגיש שרק המעטה החיצוני שלי נשאר חזק ומבפנים אני מתפרק לרסיסים
לא ישן טוב בכלל, נרדם לשעתיים ואז מתהפך לילה שלם עם מוח קודח במחשבות ונרדם לעוד שעה בבוקר, אז אני תמיד עייף וגם היפראקטיבי ופעיל ביום יום מה שהופך אותי עוד יותר לאחד שפועל על אדים
לאחרונה מתחיל לי משהו עם בת זוג פוטנציאלית ואני מגלה בעצמי תהומות של פחדים שאין חי מושג איך להתמודד איתם
מנסה להבין לראשונה בחיי איזה טיפול יכול לעזור לי

רגע שבירה
רגע קשה
הטריגר לא משנה כל כך, [סביב דלקת במרפק...].רגע רפואי גופני, מקפיץ אותי עד הקצה ממש, עד הקצה כפשוטו...תחושות גופניות ומחשבות של סכנה קיומית..
ריצה למוקד בתחושת סכנה ודחיפות קיומית...תחושות המשך של קצה..אי אפשר להמשיך ככה, זה רגע של שבירה, רגע של הכרה בקיצוניות ובחוסר יכולת להמשיך בצורה שכזו.
נעזר בג'י פי טי, וכמובן מוסיף דלק למדורה, ואפילו הוא בעצמו אומר לי להפסיק...בודק באתרים... והכי מוזר שהם בעצמם לא כותבים שום דבר חמור מסביב לטריגר הנוכחי, אפילו בצד החמור ביותר הם לא מפחידים...אז למה ולמה ולמה,,
מה הגוף שלי כך כל דרוך ומפחד, ומפרשן כל כאב גרון קל וכל תחושה ביד כאילו קטסטרופה מתקרבת בצעדי ענק..איך אני יכול לצאת מזה.
אני מטופל באופן יומיומי בסרטרלין... וכשמגיע טריגר הכי קטן זה לא עוזר כלום....האם יש לזה דרך יציאה.

אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי כבר 8 חודשים פעמיים בשבוע ,זה התחיל בזומים ולאחרונה התחלתי להגיע לקליניקה הייתי כבר 4 פעמים והיה ממש בסדר רק שהפריע לי בקטנה המבנה הפיזי שנכנסים לתוך החדר מדלת שקופה (כמו של מרפסת ) ואז יש חלל קטן ו2 דלתות אחת של הפסיכולוג ואחת של קוסמטיקאית.
בפעם הראשונה שבאתי היא היתה בחוץ וזה כזה הפגיש ביננו בפעם השניה שיצאתי היא ישבה בחוץ בצד . והיום כאילו תוך כדי הטיפול היא היתה בחלל שמחוץ לחדר הטיפול והרגשתי שזה מפריע לי כי הדלת היא לא דלת אטומה ממש אלא דלת זכוכית חלבית כן לא רואים אבל בטוח לי שכמו ששמעתי כל פעולה שהיא עשתה ככה היא שמעה אותי , אין לי אינטראקציה איתה ככה שאין לי בעיה שתשמע אבל כאילו עכשיו שאני יודעת שאני מתחילה להגיעה באופן קבוע פעם בשבוע זה קצת יותר מפריע …

היי ליטל

יש לי בעיה שאני רוצה להיפטר מזה. אני בזמן האחרון נסחפת באינטרנט לראות זמר מפורסם מסוים ואני לא מצליחה לצאת מזה אני יודעת שזה מגוכך אבל ככל שאני רואה אותו באינסטגרם שלו או שירים שלו זה מכניס אותי לסוג של אובססיה לאותו זמר הייתי שמחה עם את יכולה לתת לי טיפ איך לצאת מזה חוץ מטיפול. גם לא נעים לי לדבר על זה עם אף אחד ולא עם הרופא שלי. אני ממש אודה לך עם תוכלי לתת לי טיפ איך לצאת מזה לצאת מהאובססיה הזאת כי זה לא עושה לי טוב. אני ממש מודה לך מכל הלב שיהיה לך המשך שבוע שקט ונפלא

לבני (25) יש חברה שהיא בת 20 אנחנו לא כל כך אוהבים אותה, היא אומנם חמודה, ילדה טובה , אך באינטואיציה שלי לא הכי מתאימה לבן שלי, מרגיש לי שהוא נמצא באיזור הנוחות-גם החברה הקודמת שלו הייתה קטנה ממנו ב4 שנים, הוא מחפש בזוגיות להרגיש "גבר" ומוביל זה שמייעץ ומלמד.
הם כן מסתדרים אך אני לא רואה שהוא יכול להתעצם כשהוא איתה אלא הוא זה שיתמוך.....

שמעתי במקרה שהיא שאלה אותו אם אנחנו-ההורים אוהבים אותה...והוא ענה שהוא לא יודע, מה אני אמורה לענות כאשר יבוא לשאול אותי את השאלה הזו? והוא יבוא.....

שלום וברכה.

אני נמצאת בטיפול אצל פסיכולוגית מדהימה ומקצועית, יש ביננו אימון מלא ושיתוף פעולה נפלא. במסגרת עבודתי אני מטפלת בילדים ,עבדתי שנים רבות בבריאות הנפש, הנחיית קבוצות, ויעוץ. לצד ההבנה המקצועית, כשאני פוגשת את עצמי בטיפול, אני הופכת ממטפלת למטופלת. גדלתי לאמא מתמודדת נפש, עוברת ועברתי התמודדויות קשות מאוד בחיים וטראומות מורכבות, כשנחשפתי לטיפול בפעם הראשונה, נתקלתי במטפלת שיפוטית ופוגענית, ומאז נחסמתי לחלוטין, כיום אני בקום מדהים ומכיל, אם כי ההגנות עדיים מונעות ממני להיפתח ולהרגיש חלשה בטיפול, מה שאני כל כך מייחלת אליו, ולא להגיע תמיד אספוה ומוחזקת. זמן המלחמה גורם לי לעבד המון דברים, מכיוון שאני לא נמצאת כל הזמן בעשייה והרבה עולה תוך הצפה בלילות, המטפלת מודעת לזה, אני פתוחה איתה, ולמרות הכל, מרגישה שאני לפני ריפוי אמיתי, אך שוב שוב מתאכזבת מחדש שבבית אני מצליחה לבכות ולהוציא ואילו מולה קיימות הגנות, הן בעקבות האיפול הראשוני שעברתי והן בגלל טראומות ילדות ,וטראומות פיזיות קשות כתוצאה ממצב בריאותי קשה.
איך אוכל לבכות מולה? לשחרר? לשים סוף לסבל ולאבן שחונקת אותי? אני רוצה לתפוס את המומנטום של זמן המלחמה שעיבוד כל כך משמעותי נעשה בתוכי, וחוששת שיהיה מחסום גם בפגישה הבאה.
ואלו דברים ששוחחנו ביחד.
אשמח לעצתך.
תודה רבה, נועם.

שלום רב
אנחנו הורים בגלאי 60 תמיד מתקשרים ומתעניינים בילדים שלנו שלא גרים אצלנו- אחת נשואה-כרגע ללא ילדים השנייה גרה עם בן זוגה. אם אנחנו לא מתקשרים הם לא יתקשרו. בעיקר הבת הנשואה, שנים היא מתנהלת כך ואם אני אומרת משהו היא עונה לי "את יכולה להתקשר".
היא מתקשרת רק אם היא צריכה משהו מאיתנו, או אם היא רוצה לספר על נושא מסויים שקשור לתחום שאנחנו מכירים. מעבר לזה אנחנו לא שומעים כלום. הבת השנייה גם הפסיקה להתקשר . הן בגלאי ה30 לא ילדות קטנות ואנחנו מרגישים שאין שום כבוד מינימלי כלפינו, שום דאגה לשלומנו, שום כלום, קודם כל הן והדברים שלהן.

בעלי ואני מאוד מתוסכלים. מה עלינו לעשות?

היי אני בת 30 ובגיל 11 בשנת 2006 חוויתי מלחמה פעם ראשונה, מלחמת לבנון ה-2
אז לא הייתה כיפת ברזל ובגדול היינו צריכים לרדת למקלט ולהתפלל שלא ייפול עלינו טיל, היינו סגורים חודש בבית, בטיל והאזעקה הראשונה קיבלתי התקף חרדה וצעקתי שכולנו הולכים למות.
בהמשך היום כבר הסתגלתי ושיחקתי עם הילדים במקלט והפכתי להיות המרגיעה שלהם.
לאחר כחודש שאמרו לנו שאפשר לצאת פעם ראשונה אבל עדיין להיות ליד מקלט נתקפתי פחד פעם ראשונה לצאת מהבית, הכל היה נראה מוזר, בהילוך איטי ותקפה אותי תחושת אימה, חוסר ביטחון וחופש בו זמנית, כמו חופש אבל מזוייף, שמישהו מאיים לגדוע אותו כל רגע.
מאז הדברים החריפו ופתחתי אפילפסיה כחודש לאחר מכן, לדעתי מהסטרס, דיכאון וחרדה, ופחדתי לקום בבוקר, חרדת בבוקר נוראית.
הייתי יוצאת מהבית אבל מישהו בי השתנה, התחלתי לחשוש לצאת למקומות, רק לקרוב לא הייתה לי בעיה אבל משהו לחלוטין השתנה.
במלחמה הזו אני חושבת שהפחד שיש לי לצאת מהבית נובע מהמלחמה, ולמרבה האירוניה דווקא לאחר שמכריזים על הפסקת אש, אני מרגישה נפילת מתח, פחד, אימה ושגם אם אצא לאינשהו, אני גם אפחד אבל גם בעיקר אני מבינה אי שם בתת מודע, שהחופש הזה לא אמיתי, הוא מוגבל, כי זה יחזור על עצמו שוב, לופ אינסופי.
אינני מרגישה בטוחה בעולם שבחוץ מאז גיל 11 גם אם היו לי רגעים שכן, אני לא מרגישה ככה בגדול, אני חיה באימה, אימה מאנשים, ממקומות, דווקא במלחמה כשאני יוצאת עם כל הפחד, אני מצב הישרדותי אז הפחד קיים חזק אבל מטרתי היא לשרוד כי אני יודעת שיש איום ממשי.
אבל כאשר המלחמה "נגמרת" אני מרגישה כלואה כשאני יוצאת מהבית, פחד להתרחק מהבית, פחד משהייה במקומות שאין איך לברוח מהם.
יכול להיות שבעצם הכל קשור למה שחוויתי בגיל 11?

היי, אני התחלתי טיפול לפני שנה,

אני מאוד מעריכה אותה, ואת העבודה שאנחנו עושות, אבל מאוד קשה לי בין הפגישות, אני פוחדת לפתח תלות אז מכריחה את עצמי לעשות דברים אחרים להשאר מאוד עסוקה בראש, וכשאני חושבת על זה, זה מערר אותי וגורם לי לכאב.

אני עדיין מאוד מאוד סגורה, שותקת, אבל אני לא יודעת אם כולם ככה, אולי זה שלב?
בעיקר מפחדת להיות זאת שמקשה לא מסוגלת לשאת את זה, זה לבד גורם לי לסבל גדול

זה נק' שעלתה, היא אמרה שזה לא הסיטואציה, אבל עדיין לא מצליחה לשחרר את זה, אני מרגישה שברגע שאעבור את זה אוכל בכלל להתחיל באמת לפתוח דברים כואבים, לעבד, להתקדם.. אבל משום מה אני פשוט לא מצליחה,

יש לי גם תחושת אשמה כבדה, על עצם העבודה שאני בטיפול, מין תחושת בגידה, מניחה שאני לא היחידה,
אבל מאוד קשה לי עם זה

מה אני יכולה לעשות בשביל להיות במקום טוב יותר?
תודה על כל תשובה..

שלום לכולם, אני כותב פה כי אני מרגיש שהחיים דורכים עליי ואני פשוט חנוק. אשמח לזווית ראייה מקצועית או ממישהו שהיה במקום הזה, כי אני לא מצליח לראות שום דבר בצלילות.
אני בן 28, גר עם בת הזוג שלי (אנחנו יחד קצת יותר מ-4 שנים).
קצת רקע: בגיל 20 הייתי בדיכאון עמוק אחרי פרידה, ויצאתי מזה בעזרת ספורט עצים. חזרה לי האמביציה, התחלתי ללמוד, עבדתי, הרגשתי שאני טורף את העולם, ואז גם נכנסתי לקשר עם בת הזוג שלי. פעם ידעתי להרים את עצמי, אבל היום אני לא מצליח לשמור על שגרה בריאה כמו אז. למעשה, אני לא מצליח לשמור על שום שגרה קבועה בכלל.
מבחינת קריירה, עברתי לתל אביב עם חלומות להיות "גאון פיננסי". זה לא הסתדר. חזרתי צפונה, פתחתי עסק עצמאי בתחום המזון שכרגע נמצא בתהליכי סגירה כואבים. היום אני שוב חי במרכז עם בת הזוג, עובד כשכיר בחברה פיננסית אבל שוב מצאתי את עצמי במחלקת תמיכה שאני לא רוצה להיות בה. ניסיתי לסחור בשוק ההון בעצמי ונכוויתי פעם אחר פעם. הפסקתי את הלימודים שלי לפני שנתיים כי אני פשוט "לא שם". אני מרגיש שאני בלוף אחד גדול, בן אדם כושל שלא מצליח לשנות את הדרך שלו.
העומס הזה גומר אותי, אבל הבעיה הכי כואבת כרגע היא הזוגיות. האמת היא שכבר מהשנה הראשונה עלו לי ספקות אם זה "זה", ואיכשהו גררתי את זה לקשר ארוך ומגורים משותפים. חשוב לי להגיד שהיו לנו המון רגעים טובים יחד, ובמבט לאחור, רוב הזמן שלנו באמת מאוד נהנינו. הדיסוננס שקורע אותי הוא שאני יודע שאני אוהב אותה ותמיד ראיתי בה את מי שהייתה צריכה להיות אמא לילדים שלי.
אבל היום אני מרגיש שאני כבר לא נמשך אליה בכלל (אני כן מוצא את עצמי נמשך לנשים אחרות, אבל אך ורק בדמיון). היא מרגישה שמשהו עובר עליי, ואני פשוט ממשיך לשקר. שיתפתי אותה בעבר שקשה לי, אבל תמיד סגרתי את זה ב"יהיה בסדר וזה יעבור". אבל זה לא עובר. לאחרונה, מתוך כל התסכול והעומס הזה, אני גם מוצא את עצמי מתחיל לדבר אליה בצורה מגעילה. כל פעם אני אומר לה ולעצמי שאשתפר, אבל אני באמת לא מצליח לשלוט בזה.
אני כל כך מרוקן ועייף, שום דבר לא מרגש אותי ואני לא מכיר את עצמי. אני לא יודע איך אפשר להגיד לאישה שאתה לא נמשך אליה בלי לרסק אותה.
אני לא מצליח לעשות את ההבחנה בצלילות: האם הזוגיות הזו מתה וצריך לסיים אותה למרות הכאב? האם זה בר תיקון? או שאולי אני פשוט כל כך מרוסק מהכישלונות בקריירה ובחיים שזה מה שסוגר אותי אליה וגורם לי להתנהג ככה?
איך ניגשים לדבר כזה בכלל? מה הדרך הכי נכונה להתחיל לפתוח את הפלונטר הזה?
אשמח לכל עצה.

שלום אני בשנות העשרים לחיי ויש לי 2 אחים גדולים, אחי הבכור מראה כל מאפיין אפשרי של נרקסיזם מאז ומתמיד, האווירה סביבו תמיד מלווה בלחץ, אשמה, כובד ופחד מלדבר.
אסור לומר לו דבר, הוא באמת לא מבין מה הבעיה בהתנהגות שלו, יזלזל ויתנשא באופן קבוע ובכך, לא משנה כמה מישהו יהיה פגוע ממנו, הוא יצא מובס, אין דרך לנצח אותו, כי זה הרבה מעבר למילים, זו הגישה ואווירת הפחד התמידית שהוא משרה, כולם פה כניצבים סביבו אשר משמשים אותו בסיטואציות שונות.
למרבה האירוניה, כאשר מתעמתים איתו, הוא ישליך על אותו אדם את כל מה שהוא בעצמו והגרוע ביותר זה שהוא משתמש בנשק הכי גרוע שזה הכול פרי דמיונו של האדם שהעיר לו.
המניפולציות עצומות, כולם סטטיסטיים סביבו וזה רק הולך ומחמיר, הדינמיקה המשפחתית היא שאבא שלי מעולם לא העיר ולא יעיר לו, הוא דמות הורית מאוד לא סמכותית ולא מעורבת כלל, אחי הגדול עליו אנחנו מדברים תמיד התייחס לאחי השני בתור שק אגרוף מכל הבחינות, כנ"ל לגבי אמא שלי אשר מנסה רק לגונן על אחי השני וחוטפת גם היא השפלות מילוליות.
התגובות של אחי הגדול רק נהיות הזויות ומנותקות יותר ויותר עם הזמן וכמובן שאי אפשר לענות לו כי זה רק מתדלק אותו יותר והאמת מעבר לתסכול הגדול זה פשוט מפחיד לראות כמה הוא חיי בבועה הנרקסיסטית שלו בלי שום בעיה ועוד לדעת שנצטרך להתמודד עם זה כל החיים זה כמו סוג של גזר דין מוות, אני וגם אמי מרגישות מחנק כאילו אנחנו בכלא ואין לנו איך לצאת מזה, כאילו נחרץ גורלנו לחיות עם בן משפחה כזה ובו זמנית להתנהל איתו רגיל תוך כדי כל ההשפלות הללו.
הוא אומנם יכחיש הכול אך המציאות מדברת בעד עצמה, אחי האמצעי בורח ממנו כמה שרק אפשר, אמא שלי מדברת כמה שפחות שהוא נמצא ואני הייתי סובלת מאכילה רגשית ותחושת אשם קשות שהוא היה יוצר, יש לי אינסוף מקרים לתת, אך בזמן אמת המוח שלי נמחק ונכנס למצב הישרדותי מולו ואין לי דרך לבטא את עצמי גם אם אני רוצה, אני מתחילה להזיע לרעוד ואני נישמעת כמו ילדה קטנה שצריכה לרצות את הביריון שלה שחלילה לא יציק לה יותר.

אהיה כנה, כרגע אין לי את האפשרות או הביטחון העצמי לפנות לעזרה מקצועית עם כל הרצון שלי ואומנם פתחתי כלים לאורך השנים אבל שוב, מדובר באדם מתוך המשפחה ולא אדם חיצוני לצערי וזה הופך את ההתמודדות לבלתי נסבלת.

אפשר עזרה?

שלום,אנו 4 בנות בוגרות נשואות וילדים בוגרים,
יש אחות אחת שכולם לא אוהבים את בעלה גם הוריי,כמובן שמעולם לא נאמר במפורשות אך מצידי לדוגמא אני נפגשת איתה בלעדיו
היא לא טיפשה,מבינה וגם רואה,שהוא לא סופר אותנו ולא נותן כבוד להוריי,שום שיח בנושא לא שינה או עזר.
פסח מתקרב,2 אחיותיי עושות בביתם עם המשפחות
ואני אמרתי להוריי שגם אנחנו עושים לבד עם משפחתי ,אחותי עם בעלה והילדים יהיו עם הוריי.
אחותי שאלה מדוע לא נבוא לחג וניהיה יחד כולנו עם ההורים אך אני ומשפחתי לא מעוניינים להיות איתו,לא רוצה לומר לה ישירות מצד שני כמה שנים אפשר לבלוע ולא לומר את האמת אגב כך כולם מרגישים,
(הוריי יודעים ממני מדוע אנחנו לא באים הם מקבלים זאת אך מבינה את כאבם) תודה

שלום,
ביתי בת 26 עם מחלה אוטואימונית קשה ובהתלקחות כבר שנים ארוכות.
אינה מאמינה כבר במערכת לא מעוניינת כבר להחליף תרופות ,טוענת שהרופאים רואים אותה כעכבר ניסויים,
לאחרונה עלתה 15 קילו מאכילה ריגשית במודע.
הולכת לשיחות אך ללא שינויי.
מאוד פתוחות אחת לשניה אך היא מזיקה לעצמה בכל נושא רפואי ואני נאחלת בעצמי ודואגת .
שוחחנו בעניין בשקיפות והיא אומרת לי שזה לא שלי והיא תתמודד בעצמה ,מבינה אותה ועם זאת מתוסכלת ויודעת לאן היא מביאה את מבצה הבריאותי מה הלאה ..כיצד לנהוג תודה.

שלום רב,
בתנו- 29 זרקה לנו "פצצה" שהיא ובין זוגה בשנה האחרונה עוברים לגור בצפון לשנתיים שלוש כדי לעזור לאח של הבחור בעבודתו ושבן הזוג של ביתי ילמד את העבודה - כיום הם גרים כ10 דקות מאיתנו. לקחנו את זה מאוד קשה מכיוון שלפני שלוש שנים ביתי עברה גירושין קשים שתמכנו בה מאוד....מבחור שגם גרם לה לעבור איתו למקום מגורים רחוק, (בגלל שלא רצה להיות רחוק ממשפחתו-בעיקר מאמא שלו -(אמא בת 54 לא בגלל זקנה- קשור אליה בחבל התבור)היא הייתה שם לבד ולא היה לה הכי טוב שם.
כשהתגרשה וחזרה לגור לידנו והכירה את הבחור אמרה נחרצות ששום גבר לא יגרום לה לעבור ומי שירצה יצטרך להצטרף אליה.

חשוב לי לציין שביתי ובן זוגה עברו לגור יחד בחצי שנה האחרונה קנו דברים לדירה השכורה וממש שידרו שהם נשארים באיזורינו.
אנחנו נשארנו בהלם ושידרנו חוסר תמיכה לבני זוג, דבר שגרם לכאוס גדול.
אנחנו חוששים מאוד שהיא שוב עושה טעות גדולה.
בפעם הקודמת עברה עם בן זוג בגלל שרצה להיות עם אמא שלו וקרוב לעבודה
הפעם שוב עוברת עם בן זוג בגלל שהוא רוצה לעזור לאח שלו וללמוד מקורב את העבודה, היא תהיה שם לבד, ללא משפחה- הוריו גרים בחול, ללא חברות..בלי כלום!! מה אנחנו אמורים לעשות? האם לשוחח איתה, האם לשוחח עם הבחור...כשספרו לנו היינו בהלם, לא תמכנו, הראינו את הכעס והם יצאו ממש בהרגשה לא טובה מאתנו במיוחד הבת.