פורום טיפול נפשי

​הקשר: 3 שנים בטיפול דינמי.
​אירוע השבר הרלוונטי (היו עוד במהלך השנים): יום הולדתי חל במהלך השבעה על חמותי. המטפלת (שידעה על התאריך ועל האבל) לא התייחסה. כשהצפתי את הפגיעה, תגובתה הייתה: "לא הזכרת את היום הולדת בשלישי".
​הפער: בתוך החדר המטפלת מתאמצת שהיא רואה אותי שותקת. מחוץ לחדר היא עוברת לקרירות קיצונית ותגובות טכניות ("מובן, בסדר גמור") להודעות מצוקה.
​השאלות שלי-
​האם האמירה "לא הזכרת את היומולדת" בסיטואציה של אבל היא כשל אמפתי לגיטימי או רשלנות רגשית?
​כיצד להתמודד עם "פיצול" של מטפלת (חמה בחדר, קרה בחוץ) שיוצר חרדת נטישה ותלות?
​האם הצורך שלי "לסבול מהפגיעה שלה כדי להוכיח לה אהבה" מעיד על כך שהטיפול הפך למשחזר טראומה במקום לרפא אותה?
​האם יש טעם לשקם אמון שנשבר שנה שנייה ברציפות סביב אותו פצע בדיוק?
אני מרגישה שאני חייבת לשנוא אותה כדי לעוף ממנה ולהפסיק לתת לה לפגוע בי. התלות הרגשית שלי מתאימה לחיים שלי, באלי תלות רגשית, מה הבעיה שלה להתעניין בי בין לבין שיש דברים דרמטיים או משמעותיים עבורי?!
היא פעם אחת "צללה" איתי לטענתה וקלט שהיא מחזקת תלות, הביאה את זה פתאום משום מקום ושם היה גם שבר גדול מאוד.

שלום,
רציתי לשאול שאלה מקצועית לגבי מסגרת זמן בטיפול.
נחשפתי למקרה שבו פגישה טיפולית התארכה לכשעתיים וחצי.
חשוב לי לציין שמדובר במטפלת שבדרך כלל מקפידה מאוד על סטינג, גבולות זמן ומסגרת.
עד כמה חריגה כזו שכיחה במצבים כאלה ומה בדרך כלל מוביל אליה?

תודה מראש,

רומי

שלום, אני בת 30 ואבא שלי מכור לסיגריות, אני יודעת שזה נישמע מאוד רגיל, כאילו עוד בן אדם שמעשן, אבל הוא עבר עקב ההתמכרות הזו ניתוח בריאה, סובל משיעול כרוני והוא סובל ממחלת ריאות, התפקוד הריאתי שלו ירד ל40%, בעיות בריאותיות כלליות, סרטן בערמונית ועוד שלל בעיות.
עכשיו כל הדברים הללו כשלעצמם גורמים לדיכאון, חרדה ועוד.. וזה ברור לי.
אבל, ויש פה אבל גדול, הוא לא רוצה לשנות דבר, הוא גם אומר, אני מכור, הציעו לו אינסוף אפשרויות להיגמל, לאחר תקופה שהוא לא מרגיש טוב הוא מעשן פי 5 ואז לא מרגיש טוב שוב וחוזר חלילה.
הוא לא משתף פעולה עם שום דבר, לא משנה כמה הסבירו לו על השינויים שעליו לעשות, תזונה, עישון, שתיית מים, ספורט, דברים אפילו יותר בסיסיים מזה, הכול נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשנייה, כל אלה מתגמדים לעומת ההתנהלות הכללית של התנהגות מבודדת (מאז ומתמיד), דיכאון, חרדה, תלות רגשית גדולה וחוסר ידע לגבי דברים הכי בסיסיים שיש, לפעמים זה מרגיש כאילו מדברים ממש עם ילד שלא ידע דבר ושום דבר וחיי בבועה.
כל זאת גורם לתסכול מצד כולם, אפילו אמא שלי כבר נהייתה אפאטית ברמה מסויימת.
מדובר במעגל הרס עצמי וריחוק וחיים בתוך בועה ואין דרך להגיע אליו, שום זה לא דבר חדש אך החמיר מאז שלל הבעיית הבריאותיות הללו.
אולי זה יישמע מאוד אגואיסטי, אני אף פעם לא מבטאת את זה בקול, לעומת אחי הגדול לצורך העניין שיבטא זאת אך לא בפני אבי, אלא בפני אמי וזה שפשוט אין עם מי לדבר וזה מאוס וזה מתסכל בצורה בלתי רגילה.
עם שכואב לי עליו יש בי גם כעס פנימי מאוד גדול כלפיו, כלפיי הריחוק שלו, השהייה הממושכת שלו מול הטלוויזיה שעות על גבי שעות, החוסר תקשורת הרחמים העצמיים, הלופ הבלתי נגמר של ההרס העצמי, אם לא ידאגו לו הוא לא יידאג לעצמו, אם לא יבשלו הוא כמעט לא יאכל, אם לא יכבסו לו הוא גם ישאר בלי בגדים, אם לא יאספו אחריו הבית יהיה כאוס מבחינת באלגן.
זה כל כך חולני שאי אפשר אפילו להסביר באיזו רמה.
האם הרגשות שלי הם הגיוניים?
שמצד אחד יש לי כאב גדול עליו מגיל צעיר שהבנתי שהוא מאוד שונה מאבות אחרים ויחד עם זאת סוג של כעס ותסכול מההתנהלות המרוחקת שלו וחוסר המוערבות שלו בחיינו, חיי ילדיו, ובחיי אמי?
ממש כמו אדם שחיי בבועה של הרז עצמי וניתוק.

אני בטיפול כבר תקופה ממש ארוכה
ולאט לאט התחלתי לפתח קצת אובססיביות סביב הטיפול
אני חושבת המון, מה נאמר, על מה נדבר בפעם הבאה, משחזרת בראש את השיחה
ולאחרונה גם תוהה לעצמי איך נראים החיים הפרטיים של המטפלת, איך היא כבנאדם, מה היא עושה ביומיום

יש לי חלק עמוק באישיות שרוצה שהיא תהיה יותר מעורבת בחיים שלי.
היא מצידה שומרת מאד על הסטינג הטיפולי וגם אני מצידי יודעת ומכבדת את הגבולות.

אני בטוחה שחלק מהתשובה תהיה לדבר על זה בטיפול וזה הגיוני.
אני עושה את זה באופן חלקי, כי זה מאד מביך אותי.
אבל שאלתי היא: ממה זה נגרם הדפוס הזה? והאם זה פתיר?
אני לא רוצה לסיים את הטיפול הזה ולהישאר עם התחושות האלה. זה מפריע לי ביומיום ואני לא רוצה להישאר עם תחושות בלתי פתורות וערגה בלתי ממומשת ביחס לקשר שהסתיים.

אני בת 36, נשואה, בזוגיות כעשור וללא ילדים. התחתנו אזרחית בחו"ל ללא אירוע, דבר שציער את המשפחות שלנו. מאז חלפו כשנתיים והלחץ עלינו להביא ילדים הולך וגובר. קשה לנו להיות באינטראקציה חברתית או משפחתית, כי נושא הילדים עולה ללא הרף.

אמי במיוחד עסוקה בנושא. היא מזכירה ללא הפסקה את הנכדים של חברותיה, מגששת אם אנחנו "עובדים על זה", העבירה לי כסף עבור טיפולי פוריות ועוד. אני בת בכורה ולכן הלחץ עלי גדול.

רציתי למצוא קבוצת תמיכה עבורה כדי לעבד את החוויה החריגה שהיא חווה, היעדר נכדים. האם יש קבוצות תמיכה לנשים שטרם הפכו לסבתות? אני מבינה את תחושת חוסר השליטה שלה, ולא יודעת איך להרגילה לאפשרות שלא יהיו לנו ילדים. כרגע זה גורם לי לרצות להימנע מאינטראקציה איתה.

אני תקועה באכילה רגשית ולא יודעת איך לצאת ממנה. תמיד הייתי פונה לאוכל כ"פתרון" ואני חושבת שכמעט תמיד הייתי אוכלת מרגשות ולא מתחושת רעב. הבעייה שאני נמצאת כרגע בסיוט הכי גדול של החיים שלי ומתמודדת איתו לבד ועם דד-ליין, מה שלא מוסיף. בגלל זה השבועות האחרונים הפכו לבלתי נסבלים וזה נהיה אובדן שליטה של ממש. אני כבר חודש אוכלת רק מטוגן, שוקולד, חטיפים וגלידה. שום דבר אחר לא. אני גם לא מסוגלת לעשות כלום חוץ מלאכול ואני לא מפסיקה לאכול. אני אוכלת וכבר חושבת על הדבר הבא שאוכל. הפסקתי לעשות דברים חיוניים שאני חייבת לעשות ופשוט רק אוכלת, מה שרואים גם במשקל שעלה. גם אם אני לא רעבה, וגם אם כבר נהיה לי רע, אני לא יכולה לעצור ואדחוף בכח בניסיון למלא את החלל (שברור שלא מתמלא).
לנסות להוציא אוכל מהבית שלא יהייה נגיש לא עוזר (מניסיון. זה רק יחמיר).
פניתי בעבר לפסיכולוגית ורציתי להעלות גם את הנושא הזה, אבל הנושא הזה לא עלה כי די מהר הבנתי שאני לא מקבלת ממנה כלום וזה בזבוז זמן וכסף.
איך אני יכולה להפסיק את זה? זה כל יום רק מחמיר ושום דבר לא עוזר. חיפשתי פתרון וכל "עצה" שקראתי עליה פשוט לא מועילה לי. (אני אוכלת אפילו עכשיו תוך כדי שאני כותבת) . מרגישה שאני תקועה בזה בלי שליטה

אודה לעזרה להתאמת סוג טיפול עבור אישה בת 42 עם פוסט טראומה מורכבת על רקע פגיעות מיניות החל מילדות ועד היום (ממספר אנשים שונים לאורך הנשים).
נגררת שוב ושוב למערכות יחסים אלימות מתוך רצון לא להיות לבד ורצון לחום ומגע.
צוברת זעם, כעסים רבים, משאלות נקמה לפוגעים בה ואובססיביות כלפיהם.
מבחינתה חייבת שיגורו איתה אם זה המשפחה או בדחיפות למצוא מישהו להתחתן איתו שיגור איתה לנצח וזה הפתרון לכל הבעיות שלה.
אין אופציה למשפחה למגורים איתה מה שגורם גם לכעס, קללות והאשמות בהדרדרות מצבה גם כלפי המשפחה.
בנוסף חרדת נטישה, נקשרת לאנשים בין אם בזוגיות או חברויות ומפתחת תלות באחר.
יש לציין כי יש תקופות שמעשנת בהם וכל פעם נגמלת מחדש מאחר ואיננה רוצה לעשן ובעצם פונה לכך כדי לשכוח מהדברים.

מזה שנתיים שבתי בת ה28 חד הורית לילד בן 6 עם התקף פסיכוטי ראשון ושני. אחרי הראשון טופלה היטב אחר שנה הפסיקה הטיפול ומסבת לכל עזרה, כרגע הזנחה קשה בבית ובבריאותה הפיזית והפשית, אנו כהוריה לא יכולים לעזור למרות שפנינו לרווחה ולגורמים שונים. הילד בפחדים ופיתח כבר מנגנוני הגנה. לגבי אישפוז בכפייה מבחינת המערכות עדיין לא מסוכנת לעצמה ולסביבה למרות שישנן הרבה הוכחות שכן, מה עושים?

שלום רב, בעלי בן 67 ( 2 בפנסיה) נכנס לדיכאון מלפני חודשיים , איבד עניין בדברים שעסק בהם ( יצירה) הוא מקבל תרופות. איך לעזור לו ואיך להתמודד עם המצב?

איבחנו אותי עם סכיזופרניה
והיה רשום ציטוט קטן " בולטים בעיקר ליקויים בכל תחומי האישיות"
זה עשה לי לא טוב וחרדה סתם משהו טורדני כזה
האם אפשרי לבטל את זה?

נמצאת בטיפול מזה כ שנה
(מפגש בשבועיים) . סשל פגיעה מינית בילדות .שאלה שלי בנושא גבולות בטיפול. ישנם מפגשים בהם אני מרגישה יותר קירבה מצד המטפל זה בא לידי ביטוי במחמאות או בתשומת לב שלו על שינוי שעשיתי למשל שיער וכו...לעיתים שיתופים קלים שלו על חייו או על קושי שמתמודד (זה קרה פעמיים ) , כשזה קורה, אני מרגישה מאד טוב, מבחינת מצב הרוח שלי מרגישה השתוקקות וכמיהה למפגש הבא..שיתפתי אותו בהעברה חזקה שאני חווה במרחב , בתחושה שלי הוא מאד נרתע מאז הוא שומר על גבולות ...פתאום אני מרגישה דחויה , לא רצויה זה מעסיק אןתי אני תוהה אם הטיפול מיטיב ...יש לי פתאום שינויים במצבי רוח. התובנות שהגעתי אליהן במהלך הטיפול שהוא מייצג המון דברים שקשורים לפצעח ילדות צורך בנראות באישןר בהחזקה (דברים שלא קיבלתי כילדה) זה מרגיש לי שהמפגשים מבלבלים אותי המצב רוח שלי תלוי באיך הןא יתנהג במפגש. לעיתים המפגשים היו מתארכים מעבר. . ועכשיו מסיימים בדיוק בזמן. כל שינוי גורם לי לתהות..
תודה

שלום,
אני יועצת לשירותי בריאות בעמותה ופנו אליי לגבי אבחון לילד בן 8. רציתי לשאול- האם יש הבדל בין מכון פרטי להתפתחות הילד של הקופה מבחינת הזכויות אליהם יהיה זכאי הילד? או שאין כל הבדל בין פרטי לציבורי מלבד העלות? ההמתנה להתפתחות הילד של הקופה מאוד ארוכה.

היי, אשמח להפנייה למקומות שיכולים לעזור לאישה צעירה עם פוסט טראומה והתמכרות באופן מידי.
אני מדריכת שיקום ומנסה למצוא לה פתרון, לא כפר איזון, מקום שלא דורש רשימת המתנה.
המשפחה שלה מאוד דואגת, תודה 🙏

היי.
כבר שנים מרגיש ללא סיבה שינויים במצבי רוח, בתוספת חרדות שלא תמיד יש להן סיבה אמיתית.
יש לי בעיה שאני לרוב שולט בה כאשר אני סובל מחרדה אני חייב להתפנות ועברתי טיפול cbt בהמלצתכם ❤️
כרגע מתמודד מעת לעת ללא סיבה מובהקת עם שינויי מצב רוח, משהו שליווה אותי שנים ואני מרגיש אותו כשאני במעברים למשל מחופשה לשגרה, מיום עמוס ליום שקט וכו׳, אבל ללא סיבה מובהקת או גורמים חוזרים אלא משתנים אז אני לוקח את זה לעצמי באחריות ופחות מלביש את זה על המסביב.
הנושא מפריע בבית ואני ער לזה ורוצה לשנות, מה יכול להוות פתרון או תהליך לפתרון מבלי לקרוע את הכיס במקביל? אנשים שמקבלים עזרה כלכלית ותמיכה ממשרד הביטחון למשל המליצו על פגישה שבועית עם פסיכולוג רק שהם לא נושאים בעלויות של דבר כזה ולכן קצת מנותקים.
הצעות נוספות? קופת חולים יש תור מפה עד שנה קדימה עד שבכלל אאבחן דבר כזה מה שמשאיר אותי עם פרטי בלבד.. מה מציעים?
תודה

היי אני בת 30 ומאז ומתמיד, מאז שאני נערה הייתי נמנעת מלדבר עם אמא שלי על דברים עקב התגובות שלה וזה לא משנה באיזה עניין, מהפשוט ועד הרציני.
עם הזמן פשוט נמנעתי ואני לא מדברת איתה על כלום כי אני חשה תסכול גדול לאחר שיחה איתה אפילו בת שני משפטים.
בד"כ זו גישה של ביטול או אפילו משהו פשוט כמו למשל שהיא שואלת איך לסדר משהו מסויים ואני עונה את דעתי וזה הופך למתקפה שאני לא חושבת שהיגיון וכו..
זה קיצוני, ולצערי זה הגיע למצב שאני פשוט לא מדברת איתה על כלום, אומרת כן על כל מה שהיא אומרת רק שיהיה שקט ולא יהפוך לדיון.
אני לא יכולה לצערי להתנהג בטבעיות על ידה מהסיבה הזו, אם אני לא אוהבת את מה שהיא אוהבת אז ישר זה הופך לדיון אם אני לא מסכימה איתה על משהו אפילו הכי קטן זה יהפוך לדיון גם כן.
או אם לצורך העניין אני אומרת משהו (פעם ב.. כיוון שאני כבר ביטלתי את עצמי בכל הקשור לדעות כשאני איתה) אבל אם אני אומרת משהו שדומה למשהו שאחי הגדול אמר (שגם איתו היא לא מסכימה על כלום) אז היא ישר תגיד שאני פשוט חוזרת אחריו וזה מציג אותי לא משנה איך כאדם נטול דעה אלא אם כן היא דומה לשלה, מוזיקה, בגדים, בילוי, דעה על איך לסדר משהו ועד דברים עמוקים כמו לחלוק משהו אישי, דבר שאני לא עושה מגיל 15 עקב התגובות שלה.
וזה פשוט נורא עצוב, אני רוצה ללמוד איך להתנהל בסיטואציות האלה, בהן אני לא מוותרת על העמדה שלי אבל בלי העייפות וההתשה הזו בלהיכנס לדיון כל פעם רק אם אני לא חושבת כמותה.
כאילו אם אני לא כמותה, אז במובן מסויים היא אפילו כועסת ומרחיקה אותי קצת וכאילו אני חייבת לחשוב כמותה בשביל שזה לא יקרה.
אבל אין לי כוח לזה יותר.