פורום טיפול נפשי

שלום לך.
נשמע מדבריך שאינך מחפש מענה לסימפטום נקודתי ספציפי אלא להיבטים רחבים יותר הנוגעים לביטחון והדימוי העצמי.
לכן, ממליצה על פנייה לטיפול בגישה פסיכודינמית, אצל איש מקצוע בעל הכשרה טיפולית: פסיכולוג/ית קליני/ת, פסיכיאטר/ית העוסקים בפסיכותרפיה,
או עובד סוציאלי / מטפל באמנות אשר סיימו לימודים בבי"ס לפסיכותרפיה.
ליטל

מצורפים קישורים לחיפוש אנשי מקצוע רלוונטיים, תוכל לסנן לפי אזור מגורייך -
בטיפולנט | מטפלים בפסיכולוגיה קלינית בתחום פסיכותרפיה
בטיפולנט | מטפלים בפסיכיאטריה בתחום פסיכותרפיה
בטיפולנט | מטפלים בעבודה סוציאלית קלינית בתחום טיפול פסיכודינמי
בטיפולנט | מטפלים בטיפול באמצעות אמנויות בתחום טיפול פסיכודינמי

שלום לך.
גיל 20 הוא שלב בחיים בו כל אדם בוחר בעצמו את בחירותיו הזוגיות, אך לא פעם בחירות אלו אינן אידיאליות מאחר ועדיין לא נצבר ניסיון החיים המאפשר לעשות בחירות טובות ומדויקות.
לכן, תפקידו של ההורה בשלב זה הוא לאזן בין מתן עצמאות וכבוד לבחירותיו של הילד, לבין הצבעה עדינה על "נקודות עיוורות" הקשורות לבחירות שהוא עושה.
בהתאם, לא כדאי להודיע לבנך ש"היא לא מתאימה בכלל", אלא לשתף אותו בכך שיש לך דאגה לגבי אספקטים מסוימים של מערכת היחסים. זאת, לצד העברת מסר על הדברים הטובים והיפים שאת רואה בקשר. למשל, אפשר לומר לו "אני רואה שבנית קשר מאוד יציב עם הרבה אהבה ואכפתיות אחד כלפי השני, אבל אני מודאגת מכך שבת הזוג שלך אינה עובדת. מה אתה מרגיש לגבי זה?". כך, תוכלי לפתוח שיח לגבי הנושאים שמטרידים אותך, להאיר את תשומת ליבו להיבטים שאולי הוא עצמו מחמיץ ולעשות זאת מבלי לפגוע בקשר איתו ומבלי לעורר התנגדות אשר עשויה להרחיק ביניכם ולחזק את הקשר הזוגי.
לצד זאת, חשוב לשים לב לשני דברים מרכזיים.
ראשית, השיח חייב להיות מושתת על קשב אמיתי, סקרנות ורצון להבין ולשמוע גם דברים חדשים, ולא להוות רק ניסיון מנומס להביא לסיום הקשר. המטרה אינה סיום הקשר, אלא אם מדובר בקשר פוגע באופן מובהק, אלא הרחבת היכולת של בנך לעשות בחירות זוגיות טובות עבורו, גם אם אלו לא יהיו בדיוק מה שאת רצית ודמיינת. 
כמו כן, כדאי לזכור שמערכת יחסים רצינית, ובפרט אם זהו קשר זוגי ראשון, מהווה לא פעם טלטלה גם עבור ההורים מאחר והיא מסמנת שהילד גדל, הפך עצמאי ומתחיל להתארגן לעזיבת ה"קן". לא תמיד זה קל, ולפעמים הכעס על בת הזוג הוא ביטוי לקושי זה יותר משהוא משקף בחירה זוגית לא טובה של הילד.

לאור כל האמור, מציעה לקחת רגע ולחשוב האם הקשר אכן בעייתי, להבחין בין האספקטים החיוביים והפחות חיוביים שלו, ולפתוח עם בנך שיח מכבד, פתוח וסקרני לגבי הנושאים המטרידים אותך. זכרי שהדבר החשוב מכל בהקשר זה הוא שמירה על קשר טוב וקרוב עם בנך.
ליטל

לקריאה נוספת, מצורפים קישורים למאמרים בנושא -
בטיפולנט | תקשורת טובה עם מתבגרים - יש כזה דבר
בטיפולנט | איך מפתחים עצמאות אצל ילדים?
בטיפולנט | הגוזלים עוזבים את הקן - אבל מה איתנו? התמודדות עם שלב הקן הריק

שלום לך.
לא קל להתמודד עם ילדים עם קושי רגשי והתפרצויות זעם ולכן, בשלב ראשון, ממליצה לביתך (ולהורה הנוסף, במידה ויש) לפנות לאשת מקצוע המתמחה בהדרכת הורים.
בהדרכת הורים ניתן יהיה להפנות את ביתך להתערבויות טיפוליות המתאימות לילדיה אך בעיקר- לתת לה כלים לניהול הבית והקשר עם הילדים בתקופה סוערת זו, ולהבין מה הגורם לריבוי הקשיים.
הדרכת הורים מקנה כלים "רוחביים" אשר מסייעים במגוון מצבי הורות מאתגרים ומעבר לכך, מספקת תמיכה אשר נשמע שביתך זקוקה לה מאוד.
בינתיים, אם ביכולתך, כדאי לנסות ולסייע לה- למשל לבקר בשעות הקשות בבית, להזמין מדי פעם את אחד הנכדים לביקור אצלך כך שהבית יהיה רגוע יותר וכמובן-
להביע תמיכה ולהוות אוזן קשבת כפי שנשמע שאת עושה כבר עכשיו.
ליטל

מצורף קישור לרשימת מטפלים העוסקים בהדרכת הורים, תוכלי לסנן לפי אזור מגורייך - 
בטיפולנט | אנשי מקצוע בתחום הדרכת הורים

שלום לך.
אני שומעת את הכאב שלך ואת השאלות המתעוררות סביב התחושה שאת נזנחת לטובת מטופלת אחרת.
תחושות מסוג זה, כואבות ומתסכלות ככל שיהיו, ממלאות לא פעם תפקיד מרכזי בתהליך הטיפולי ובהשגת תנועה נפשית.
זאת, משום שהדינמיקה המתפתחת בקשר הטיפולי משקפת במקרים רבים היבטים רגשיים, לא מודעים ובין אישיים אשר קשורים בקשיים איתם המטופל מתמודד גם מחוץ לתהליך הטיפולי. כאשר ניתן להתבונן בהם ולעבד אותם בטיפול, במקרים רבים מושגת גם הקלה סביב הקונפליקט בקשר הטיפולי וגם- וחשוב מכך- מתאפשרת תנועה נפשית סביב היבטים אלו כפי שהם מתבטאים בחיי היומיום של המטופל.
במילים אחרות, יתכן ותחושות הקנאה, הנטישה, חוסר הצדק וכד' אשר את חשה מול המטפלת הן המפתח לקשיים נוספים איתם את מתמודדת.
בהתאם, פתיחת הנושא והתחושות מול המטפלת, שוב ושוב, תאפשר לכן לעבד היבטים נפשיים אשר אולי טרם מצאו דרך אחרת להתבטא בטיפול.
עיבוד שלהם יכול להביא לשינוי והתקדמות ולכן ממליצה בחום לשתף את המטפלת בדברים שהעלית כאן, ולראות לאן יוביל אתכן השיח.
ליטל

שלום לך.
נשמע מדברייך שיש פער בין תפיסתך את ביתך כ"לא רצינית" לבין רצונה של הבת להיות "רצינית" בזמן הנכון עבורה: נשמע ששתיכן מסכימות על כך שיגיע הזמן בו יהיה צורך להתיישב ולקבל בחירות חיים משמעותיות, והשאלה השנויה במחלוקת  היא מתי ומי יקבע את המועד.
לאור זאת, נשמע לי שהעמדה של "איך לגרום לה" עלולה להוביל בעיקר למאבק כוחות ולהגביר את ההתנגדות של ביתך.
יתכן ובשלב זה כדאי להרפות מהנושא ולתת בה ובבחירותיה אמון, אלא אם מהכרותך איתה יש סיבה טובה לחשוש שלא תקדם את עצמה.
לצד זאת, מותר גם לשים גבולות ולא בהכרח לממן את אורח החיים הנוכחי- זכותה של ביתך לבחור כרגע לטייל, אך זכותך גם לא לממן טיולים והנאות מעבר למידה בה את מרגישה שמתאים לך לתת. יש סיכוי סביר שהגבלת המימון לנסיעות גם יהווה גם נקודה ממנה תצטרך לקבל את מלוא האחריות על אורח החיים בו היא בוחרת בשלב זה.
ליטל

מצורפים קישורים לקריאה נוספת בנושא -
בטיפולנט | הסודות של הצבת גבולות אפקטיבית
בטיפולנט | טיפים להתמודדות עם קונפליקטים מול ילדכם המתבגרים

שלום רינת.
הכניסה לטיפול או מוסד מסוים אכן מאתגרת לא פעם את התפיסה העצמית, מאחר והיא מפגישיה עם המקום בו נמצאים, כולל הקשיים והמגבלות.
לכן, אני מציעה להעלות את התחושות שתיארת כאן מול הצוות המטפל ודרך זאת לבחון יותר לעומק מה את מרגישה ביחס למצבך העכשווי, אילו שינויים ושיפורים היית רוצה וכן הלאה.
במקביל, כמובן, ניתן להשתמש במגוון הטכניקות של הפסיכולוגיה החיובית אשר מסייעות לך במקרים רבים.
ליטל

שלום לך.
אני שומעת את הכאב, הכעס והתסכול שלך, ואת הכמיהה לקשר טיפולי בו ינתן מענה מדויק לצרכים הרגשיים שלך. 
אני יכולה רק לתאר לעצמי מדברייך, שהחוויה של היעדר מענה מדויק לצרכים היא חוויה שכבר פגשת בעברך, וכאשר המטפלת אינה "בול" מה שאת צריכה, היא כמו זורה מלח על פצע פתוח. 
מטבע הדברים, איני יודעת אם המטפלת אכן אינה קשובה ומדויקת מספיק, או שהרגישות סביב פצע זה כ"כ גבוהה אצלך, עד שכל מגע בו, אפילו עדין, מייצר סבל עצום. לאור זאת, אני יכולה רק להציע לקחת את הכאב הזה ולעבוד איתו בתוך הטיפול. 
כל מטפל, רגיש ככל שיהיה, מפספס לפעמים ואף אינו יכול להיענות לכל הצרכים. כאשר המפגש עם פערים אלו מייצר סבל משמעותי,
הדרך לעבוד איתו היא לא לעזוב את הטיפול אלא להיפך- להתבונן, לחקור את משמעותו ולעבד אותו עוד ועוד. 
זו עבודה קשה ומכאיבה אבל הפירות שלה, כאשר הם מגיעים, הם בדרך כלל הרחבה של הכוחות והשקט הנפשי, ושיפור משמעותי ביכולת לבנות קשרים בין אישיים מיטיבים.
ליטל

מצורף קישור לקריאה נוספת בנושא - מה עושים כשטיפול מרגיש תקוע ואיך יודעים אם הגיע הזמן לסיים?

שלום רומי.
הקפדה על הסטינג אכן חשובה למרבית המטפלים אך מאחר ומדובר בנפשות, לעתים קורות חריגות. 
מאחר ומדובר במצבים ייחודיים, אני לא חושבת שאני יכולה להשיב על השאלה למה זה קורה "בדרך כלל".
אני יכולה רק לשער שקשור בכך שהמטופל נכנס בתוך הפגישה למצב מנטלי בו המטפלת מרגישה שלא נכון/מסוכן לקטוע את הפגישה.
למשל, אם מטופל פוסט-טראומטי נכנס למצב דיסוציאטיבי רגע לפני הסיום, יתכן ולא יהיה מנוס מהארכת משך הפגישה כדי שלא לשלוח אותו החוצה במצב כזה.
במידה ואת מתארת חוויה שקרתה לך, מציעה לפתוח את הנושא לשיחה עם המטפלת, ולהבין יחד איתה מה קרה.
ליטל

שלום לך.
כואב לקרא את תיאורייך, ואני בטוחה שלהיות עדה לדפוס הבלתי נגמר של ההרס וההזנחה העצמית של אביך, זו חווויה איומה.
הרגשות שלך- שנעים בין דאגה, כאב וחוסר אונים לבין כעס, אכזבה ותסכול, הם מובנים ולגיטימיים, ונשמע שאת שואלת איך לשאת אותם,
איך להתמודד עם התחושות המעורבות והעוצמתיות, מבלי שיחריבו את חייך. 
לאור זאת, ולאור המצוקה שנלווית לתחושות, אני חושבת שחשוב מאוד שתטפלי בעצמך.
במידה ויש בני משפחה נוספים שמעוניינים בעזרה, יתכן וכדאי לפנות לטיפול משפחתי עם או בלי אביך, כדי לעבד את החוויה ואולי לרכוש גם כלים להצבת גבולות וניהול המצב.
במידה ובני משפחה אחרים אינם מעוניינים בעזרה מקצועית, ממליצה לך עצמך לפנות לטיפול פסיכולוגי בו תוכלי לעבד יותר לעומק את התחושות ולהרחיב את יכולת ההתמודדות עמן.
ליטל

שלום לך.
היחסים עם המטפלת מהווים, במידה רבה, כר שעליו יכולים לבוא לידי ביטוי דפוסי יחסים וחוויות לא מודעות של המטופל. 
בהתאם, לא פעם מטופלים מפתחים בטיפול רגשות, צרכים ותחושות אשר נחווים על ידם כלא רציונליים ולא מתאימים.
אלא שבפועל, הופעתם של רגשות מסוג זה הם בדרך כלל ביטוי לכך שיש חלק בנפש שטרם עובד ונוסח, ומנסה לבטא את עצמו דרך החוויה שמתעוררת בקשר עם המטפלת. לכן, לא רק שאינך צריכה לחוש מבוכה בדברים שאת חשה אלא להיפך- הם מעידים על כך שאת מתמסרת וחיה את התהליך הטיפולי, ומשתמשת בו באופן מיטיב ואמיץ. בהתאם, למרות המבוכה והקושי אני ממליצה בחום לשתף את המטפלת בתחושות ולראות לאן יוביל אתכן השיח.
יש סיכוי טוב שההתבוננות המשותפת תביא להעמקה של השיח הטיפולי ותתרום לתהליך.
ליטל

מצורף קישור לקריאה נוספת בנושא מערכת היחסים הטיפולית ועל ייחודיות הקשר הטיפולי

שלום לך. 
נשמע מדברייך שאת חווה מצוקה משמעותית לאור הלחץ סביב נושא הילדים, ומצער לשמוע עד כמה הקושי של אמך לקבל את בחירתך פוגע ביחסים ביניכן.
לא ידוע לי על קבוצה העוסקת ספציפית בנושא זה ובכל מקרה, פנייה לקבוצה מסוג זה מצריכה הבנה והכרה מסוימת בקושי, אשר לא ברור לי מדברייך אם אכן קיימים אצל אמך. 
לאור זאת, אני תוהה האם פתרון שיכול להתאים יותר הוא שיחות משותפות עם מטפלת משפחתית אשר תוכל לסייע לכן לקיים את השיח על הנושא הרגיש.
תיווך של אשת מקצוע עשוי לאפשר לשים על השולחן את הצרכים, הכאבים והכמיהות של כל אחת מכן באופן מווסת אשר יקדם תקשורת טובה ופתוחה.
במידה ושיחות מסוג זה יעוררו או יחשפו קושי משמעותי אצל אמך, יתכן והשיח המשותף יוכל גם להוות "כרטיס כניסה" עבורה לטיפול אישי, בו תוכל לעבד יותר לעומק את חוויתה מול היעדר הנכדים. 
ליטל

מצורף קישור לרשימת מטפלים העוסקים בטיפול משפחתי, תוכלי למיין לפי אזור מגוריך -
בטיפולנט | טיפול משפחתי

שלום לך.
כפי שאת עצמך מזהה, דפוס האכילה שאת מתמודדת איתו נובע מהיבטים רגשיים ונפשיים אותם קשה לשנות דרך הבנה רציונלית או עצות קונקרטיות.
לאור זאת, ועל אף החשש לתת שוב הזדמנות לתהליך טיפולי שלא הועיל לך בעבר, אני חושבת שחשוב מאוד לנסות זאת שוב.
מציעה, בשלב ראשון, לפנות לדיאטנית בעלת ידע בתחום הפרעות האכילה ולעבור אצלה אבחון מקיף אשר יזהה ויגדיר את בעיית האכילה.
על בסיס זה, תוכלי לקבל הן תכנית לשינוי הרגלי האכילה ובניית הרגלי אכילה נכונים, והן המלצה לסוג הטיפול הפסיכולוגי שיכול לסייע לך.
אני שומעת בדברייך את התקווה להניע שינוי בכוחות עצמך אך למרבה הצער, קשה מאוד לעשות זאת ואני ממליצה בחום לפנות לעזרה מקצועית-
ככל שתעזרי מוקדם יותר, כך גדל הסיכוי להשגת שינוי קבוע ויציב.
יש כיום שפע שיטות וטכניקות טיפוליות, ויתכן וגם הבשלות שלך להשלמת התהליך גדלה, וחבל מאוד לא לתת לכך הזדמנות של ממש.
ליטל

מצורף קישור לקריאה נוספת בנושא - מהי אכילה רגשית וכיצד אפשר להתמודד עם זה?

מצורף קישור לרשימת פסיכולוגים העוסקים בתחום הפרעות אכילה, תוכלי למיין לפי אזור מגוריך -
בטיפולנט | מטפלים בפסיכולוגיה קלינית בתחום הפרעות אכילה

שלום לך.
הפרעה פוסט טראומטית מביאה במקרים רבים לפגיעה במגוון היבטי חיים- רגשיים, בין אישיים ותפקודיים ואכן נשמע שאת מתארת קשיים המשפיעים על טווח רחב של נושאים.
לאור זאת, נדמה לי שהשלב הראשון הוא לנסות לייצר קשר רציף עם איש מקצוע בעל ידע בתחום השיקומי, אשר יוכל לסייע בבחירת הטיפול המתאים ובהשגת זכאויות רלוונטיות במידה ועדיין לא התקיים תהליך מסוג זה. התהליך השיקומי עשוי לסייע לא רק במתן מידע אלא גם בהנעת התהליך של זיהוי ומיפוי הצרכים, וליווי ההבשלה של המטופלת כך שאכן תוכל להיעזר.
ניתן לקבל שירות מסוג זה במרפאות של קופות החולים ובחברות פרטיות המתמחות בשירותי שיקום. כמו כן, ניתן להתייעץ בנושא עם מילם- עמותה המסייעת לבני משפחה של מתמודדי נפש ומציעה להם הכוונה הן בהקשר של מיצוי זכויות והן סביב קבלת תמיכה וסיוע.
ליטל

מצורף קישור לקריאה נוספת בנושא שירותי בריאות הנפש בקופות החולים

שלום לך.
אני מצטערת לשמוע על המצב הקשה. 
ממליצה לפנות להתייעצות עם מילם- עמותה המציעה ייעוץ לבני משפחות של מתמודדי נפש, בתקווה שיוכלו להציע מענה והכוונה.
ביניים, מציעה לשמור על קשר טוב ככל האפשר עם הבת ועם הנכד, ולספק את התמיכה והיציבות לה הוא זקוק, עד כמה שאפשר.
ליטל

שלום לך.
יציאה לפנסיה היא משבר לכל דבר ועניין: העבודה היא ציר מרכזי סביבו אנשים מארגנים את תחושת הערך והיכולת שלהם, את עולמם החברתי, ואת תחומי העניין והמחשבה שלהם.
הדיכאון של בעלך נובע, ככל הנראה, מטלטלה סביב היבטים אלו אשר יתכן ונוגעים גם לחוויות רגשיות עמוקות יותר (למשל, אדם שיש לו ביטחון עצמי נמוך עשוי לחוות את היציאה לפנסיה באופן קשה אם רב תחושת הערך והביטחון שלו היתה קשורה בתפקודו התעסוקתי, וכך גם אדם שהתרגל לחשוב על עצמו כבעל ערך רק בהקשר לקריירה). לאור זאת, כדאי לשלב בטיפול התרופתי גם טיפול פסיכולוגי בו יוכל לעבד את התחושות ולקבל כלים להתמודדות.
במקביל, את ובני משפחה אחרים יכולים לסייע במספר היבטים. ראשית, לנרמל את התחושות ולהביע הבנה לכך שהיציאה לפנסיה היא אכן שינוי ומשבר, שלוקח זמן להתמקם בתוכם מחדש. במקביל, כדאי לנסות ולמלא את הזמן בכמה שיותר פעילויות ובפרט כאלו בהם בן זוגך ירגיש שהוא תורם ובעל ערך: התנדבות, עזרה עם נכדים במידה ויש, חלוקת תפקידים בבית, פעילות ספורטיבית וכד'. חשוב גם לשמר קשר עם מכרים ובני משפחה, כדי למנוע שקיעה לבידוד

יתכן ובן זוגך יגלה התנגדות לקבלת טיפול פסיכולוגי ובמקרה זה, אפשר לשקול פנייה לייעוץ זוגי אשר יסייע לכם להתמודד עם השלב החדש בחייכם- לפעמים יש יותר שיתוף פעולה כאשר הפנייה נעשית באופן זה.
ליטל

מצורף קישור לקריאה נוספת בנושא תהליך ומשמעות הפרישה מהעבודה והאתגרים בהסתגלות לפרישה