בני אדם מווסתים את מרחבם האישי מרגע לרגע ע"י שינויים בגבולות ה"עצמי" וכך משפיעים על חווית האינטימיות של בני הזוג. על טיפול זוגי ומודל לויסות גבולות
שיתוף
רון וענת (שמות בדויים), זוג בתחילת שנות השלושים, הגיעו אלי לטיפול אחרי שנתיים של מגורים משותפים, עם כוונה למסד את הקשר. סיבת הפנייה: "אנחנו רבים כל הזמן".
כבר בפגישה הראשונה היה גלוי לעין כי יש ביניהם חילוקי דעות ופרשנות שונה לגבי כל עניין, ולו הפעוט ביותר. לכאורה לא היה ברור מדוע הם רבים. "אנחנו אוהבים ואני יודע שכל זוג רב ומתווכח, אבל אצלנו הפיצוצים מגיעים לאובדן שליטה", סיפר רון. הם תיארו אהבה גדולה, "קצת מטורפת" כדבריהם. בתקופות הטובות - תחושה נפלאה של "שניים שהם אחד", בתקופות השפל - מריבות ענקיות ובעקבותיהן שתיקות רועמות. בשיחת ההיכרות, כל אחד מהם תלה באחר את האשמה לפיצוצים התכופים, כאשר שניהם רואים באחר את האחראי הבלעדי למצב. נראה היה שאיבדו את עצמם בתוך האהבה הגדולה ואיבדו את היכולת להרגיש ולחשוב בצורה עצמאית, כאילו גבולות 'העצמי' שלהם נפרצו והיטשטשו במרחב המשותף.
רון וענת הגיעו לטיפול כאשר הם עדיין אוהבים ומאוחדים ברצון לשקם את הזוגיות ולהקים משפחה. אך יש זוגות שמגיעים לטיפול בשלב מאוחר, שבו הם מדווחים ש"האהבה מתה" ושהקשר שלהם מסתכם במערכת יחסים קורקטית ומרוחקת. אחרים מגיעים אחרי פרידה, כשהם אינם מצליחים להשתחרר מה"אקס" לאחר ש"וויתרו" לו על חלקם ב"רכוש הרגשי המשותף", ונשארו עירומים וחסרי ישע. במקרים אלה התחושה שחווים מטופלים, כאילו הגיע סוף העולם, אינה רק בשל אובדן בן הזוג אלא בעיקר בשל אובדן 'העצמי'.
בהמשך המאמר מציגה המטפלת הזוגית דורית קנובל את תיאור הטיפול הזוגי של רון וענת באמצעות מודל ויסות גבולות העצמי, ומתארת את עקרונות המודל.
לקריאת המאמר המלא לחצו כאן
דורית קנובל היא מטפלת ומדריכה בתחום הטיפול הזוגי והמשפחתי.
.jpg)
