פורום טיפול נפשי

שלום. בעקבות עבר מורכב אני מנותקת רגשית. כנראה ברמה גבוהה מאוד של ניתוק, אני שומעת הרבה מאנשים שפגשו אותי/ דיברו איתי ואני הבטתי עליהם (לפי דבריהם) אך לא התייחסתי אליהם/לדבריהם. אני לא נראית לא שפויה. יש לי עבודה תובענית, קריירה מרשימה ומשפחה, בעל וילדים. בעבר לפני יותר מ20 שנה עברתי טלטלה עצומה כאשר שיתפתי חברה באופן שיאפשר לי לקבל תמיכה ולא לחשוף את המצב המורכב, וכשהעניין התגלה עברתי כמין נידוי חברתי ומשפחתי כאשר כולם היו בטוחים שאני משוגעת שהוזה הזיות/ סובלת מפיצול אישיות. באותה תקופה, כאשר הייתי בבידוד מוחלט, ולא היה לי למי לדבר, כי גם אני הייתי מבוהלת מאוד ולא הבנתי מה קורה לי (לא היה מי שיסביר, היתה רק הכחשה והאשמה) הייתי נכנסת לשירותים ופשוט מדברת לעצמי. מאז ועד היום אני מדברת לעצמי, לרוב במחשבה, אך כשיש משהו שמציף אותי ואינני רוצה לתת לו לעלות, אני יכולה אפילו באמצע הרחוב לומר איזו מילה בקול לעצמי. או לחילופין לבצע איזו פעולה פיזית שתעצור את ההצפה, כמו טלטול הראש/ הליכה נמרצת, ועוד. ברור לי שמי שרואה אותי מהצד בזמן שאני עושה את זה לא בטוח בשפיותי. העניין הוא שאני לא מרגישה לא שפויה אלא מוצפת מידי, באופן שאין לנפש דרך אחרת להתמודד מלבד לדחות באופן כזה את ההצפה. האם מצב כזה של דיבור לעצמי בקול של מילה פה ושם/ תנועות גוף באופן לא ממש נשלט (כי זה בורח לי כשאני מוצפת) מוכיח בכל מקרה על חוסר שפיות? או שזו באמת דרך של הנפש הבריאה לברוח מהתמודדות עם תכנים בלתי נסבלים? אני מבינה שא"א לאבחן דרך הפורום, ורק מבקשת כיוון. מה זה יכול להיות? ממה יכול לנבוע? והאם יש מצב שגם אנשים שפויים מתנהגים כך?