פורום טיפול נפשי

שלום הילי,

אני מבינה כי את מתמודדת עם תחושות של מועקה, מחשבות שליליות וחוסר חשק לעשייה. זוהי התמודדות לא פשוטה ואני מעריכה את רצונך להרגיש יותר טוב. מומלץ להמשיך בשגרה, לפגוש אנשים שאת סומכת עליהם ולשתף בתחושותיך וגם עיסוק בספורט וביוגה/מדיטציה פעמים רבות עוזר להתמודד עם רגשות שליליים. כל אלו הן דרכים שיכולות להקל על התחושות, אך הן אינן תחליף לטיפול. כאשר יש מצוקה שנמשכת זמן ממושך, כפי שאת מתארת, לצערי אין פתרונות קסם והעצה הכי מעשית שניתן לתת היא לפנות לטיפול. צעדים בכיוון זה כבר עשית, בכך שפנית לטיפול תרופתי. עם זאת, לטיפול תרופתי לוקח זמן עד שהתרופות משפיעות ומתחילים להרגיש הקלה. דרושה התמדה וסבלנות, תוך כדי מעקב רפואי מתאים עד למציאת התרופה והמינון המיטיבים. לצד הטיפול התרופתי מומלץ גם לפנות לטיפול פסיכולוגי, במיוחד כאשר את מתארת שהדיכאון שלך הוא בלתי מוסבר. לתחושות שלנו יש משמעות ופעמים רבות כדי לשפר את התחושה עלינו קודם כל להבין ממה התחושות הללו נובעות ולמה הן קשורות. לכן, מומלץ מאוד לפנות שוב לטיפול. איני יודעת מה היה בטיפול שהיית בו ומדוע חשת שהוא אינו עוזר (איזה סוג טיפול זה היה? אולי נמשך זמן קצר מידי? כימיה לא טובה עם המטפל? ויכולות להיות אפשרויות רבות), אך חשוב לדעת שיש סוגים שונים של טיפולים ומטפלים, ולכן גם אם טיפול אחד לא הצליח, כדאי לפנות שוב ולקחת בחשבון שזהו תהליך שדורש היכרות ואמון ולכן הוא גם לוקח זמן. כמו כן, ניתן לפנות לטיפול פסיכולוגי ממוקד בדיכאון (CBT), שיכול לתת כלים מעשיים להתמודדות.

שיהיה בהצלחה,
סיון

שלום מיכל,

אני מבינה שאתם נמצאים בסיטואציה לא פשוטה ובה קיים סיכון לפגיעה באמון וביחסים בינכם לבין בנכם (אם הוא אכן לקח את הכסף- הרי שאמונכם נפגע, ואם אתם חושדים בו אך הוא לא לקח את הכסף- אז הוא נפגע). זהו מצב מסובך, במיוחד כאשר יש נתק בתקשורת וחוסר יכולת לשוחח על הדברים. לעיתים במצבים כאלו ניתן להסיט את הדיון מהאירוע עצמו (האם הוא לקח או לא לקח את הכסף) ולנסות לייצר דיאלוג ובו אתם מנסים להבין מה קורה איתו (האם הוא במצוקה? האם זקוק לכסף מסיבה מסוימת?) ומה קורה ליחסים ביניכם (האם הוא לא מרגיש בנוח לבקש מכם, ולמה?), כשהמטרה היא להבין אחד את השני ולשמור על ערוצי תקשורת פתוחים (לצד מסר ברור שלא מקובל עליכם שאף ילד ייקח כסף ללא רשות).
לשאלתך, מעבר למקרה הספציפי, נשמע שאתם מוטרדים לגבי בנכם ולגבי היחסים איתו. אתם בהחלט יכולים לפנות לייעוץ אצל פסיכולוג, גם כאשר הוא בצבא, כדי לחשוב כיצד לגשת אליו וכיצד לנהוג בסיטואציה. בייעוץ, לאחר שהפסיכולוג יעמיק מעט את ההיכרות איתכם ועם פרטי המקרה, תוכלו לחשוב האם נדרש המשך הדרכת הורים, האם בנכם זקוק לעזרה כלשהי עבורו וכיצד אתם יכולים לשפר את היחסים עימו.

שיהיה בהצלחה,
סיון

שלום נל,

למציאת מטפל בקרבת מקום מגוריך תוכלי להעזר בחיפוש המטפלים שבאתר.

בהצלחה,
סיון

שלום אריאל,

אתה שואל שאלות גדולות וחשובות ונראה כי אתה חש שאתה נמצא בצומת דרכים בחייך ומתבונן על עצמך במטרה להבין את עצמך ולקחת איזו שהיא החלטה לגבי חייך.
אנסה להשיב כמיטב יכולתי בהתחשב בכך שפרטים רבים אינם ידועים לגבי הסיטואציה . איני יכולה לדעת אם אתה מכור לסקס מפני שנדרשת כאן היכרות איתך וברור מעמיק יותר (למשל האם המחשבות על מצבים מיניים עם נשים אחרות באו לידי ביטוי בפועל? האם היו לך פרטנריות רבות תוך כדי מערכת היחסים עם בת זוגתך? האם אתה חושב על סקס ועושה פעולות שקשורות לכך באופן שפוגע בתפקוד התקין של חייך והזוגיות שלך וכו'). עם זאת, נשמע שמדובר בעיקר בחשש שלך, שעולה לאור התחושה שאתה עסוק מאוד בנושא המיניות ומוצא את עצמך נמשך לנשים אחרות ורבות. גברים רבים (וגם נשים) מוצאים עצמם נמשכים לאחרים או עסוקים במיניות שלהם, מרגישים שהם זקוקים לריגושים וכו' גם תוך כדי מערכת יחסים, וגם מבלי להיות מכורים לסקס.
על פניו, נשמע שנושא החתונה והמחויבות ארוכת הטווח מעלה בך שאלות רבות, הקשורות למידת הסיפוק שלך ביחסים מבחינה מינית (ואולי גם מבחינות אחרות). עולות שאלות לגבי היכולת של הקשר לספק אותך, למלא את צרכיך השונים ולרגש אותך.
נשמע לי שמבין כל האפשרויות שמנית, בשלב זה, היית יכול להיעזר מאוד בטיפול פסיכולוגי. בטיפול תהיה לך הזדמנות לחשוב על מערכת היחסים שלך עם בת זוגתך ועל המיניות שלך. זו הזדמנות להבין מדוע הדברים צפים בעוצמה דווקא עכשיו, וטיפול ייתן מקום להרהר בשאלה האם מערכת יחסים ארוכת טווח בהכרח קשורה לאובדן החופש והתשוקה. לאחר עיבוד הנושאים הללו והבנה שלהם אני מאמינה כי תרגיש פחות מבולבל ותוכל להגיע לבחירה שתרגיש יותר שלם איתה.

שיהיה בהצלחה,
סיון

שלום לך,

אני זוכרת את שאלתך ומבינה שקורה לך משהו קשה אל מול הקולגה לעבודה, על רקע החשיפה של הפגיעה שעברת בפניה. ייתכן שכל מגע איתה, אפילו מבט, מציף אצלך את נושא הפגיעה ומעלה תחושות קשות עבורך. קודם כל, אני ממליצה לך מאוד לשוחח על הנושא בטיפול, כיוון שנדרשת כאן היכרות איתך וזמן ומרחב לחשוב ולהבין מה בדיוק קורה לך מול אותה קולגה? אלו רגשות עולים בך ומדוע התגובה כל כך עוצמתית? (האם זה כעס? בושה? כאב? קנאה?) ומתוך ההבנה של מה שקורה לך ועיבוד של התחושות, ייתכן מאוד שהעוצמות הרגשיות יפחתו ותוכלי לנהוג אחרת. במקביל, וגם כאן אני ממליצה לך להיעזר בטיפול שלך, אפשר לחשוב על דרך לנסח הסבר כלשהו לאותה קולגה, שיצליח לתת לה מושג כלשהו על מה שעובר עליך , לדוגמא, ניתן להסביר לה שחשפת בפניה נושא כאוב ומפני שזה נושא רגיש מאוד אצלך קשה לך כרגע לתקשר איתה, אך הדבר הוא לא באשמתה ואת מתנצלת על ההתעלמות ומנסה לעבוד על הדברים עם עצמך. זוהי כמובן רק דוגמא, אני בטוחה שיחד עם המטפלת שלך תוכלי לחשוב על משהו בסגנון ובניסוח שמתאימים לך. כמובן שאינך צריכה לחשוף את עצמך בצורה שלא נוחה לך או לומר משהו שלא מתאים לך, אך כדאי לנסות למצוא דרך כלשהי להסביר את עצמך וזאת על מנת שהיחסים במקום העבודה לא יתדרדרו ולא יעכירו את יום העבודה שלך. לפעמים אפילו רק אמירה שמעבירה את המסר שהיא צודקת שאת מתעלמת ממנה ואין לך כוונה לפגוע, והדבר נובע מכך שאת כרגע זקוקה למרחב עבור עצמך בגלל נושאים שקשורים אליך, רק זה עשוי לעזור לה להבין אותך מעט יותר, לעורר אמפתיה ולרכך את העימות ביניכן.

שיהיה בהצלחה,
סיון

שלום אהובה,

למיטב ידיעתי פסיכיאטר ילדים ונוער יוכל לבצע בדיקה פסיכיאטרית. עם זאת, הדבר תלוי גם בכיצד התסמונת דאון באה לידי ביטוי. הייתי ממליצה לך לקבוע תור לפסיכיאטר ילדים ונוער ובמידת הצורך הוא יפנה אותך אם תצטרכו משהו נוסף. במידה ויש לך שאלות את יכולה להתייעץ בעת קביעת התור עם הגורם הטיפולי הספציפי.

בהצלחה,
סיון

שלום רינת,

בתי חולים, אשפוזים וניתוחים הם דברים מאיימים ומעוררים חרדה ובהחלט רוב האנשים היו מעדיפים להרגיש טוב ולהימנע מלהתאשפז, כך שהלחץ והחרדה של אביך ושלך הם מובנים ולגיטימיים. אני מבינה את הרצון להימנע מאשפוז, אך קחי בחשבון שאם יש משהו לא תקין, הדבר האחראי והנכון הוא לתת לרופאים המומחים לבדוק את אביך ולתת לו את הטיפול הנדרש. בסופו של דבר, עדיף לטפל בבעיה ולעשות את מה שאפשר על מנת לשפר את המצב הרפואי, גם אם הדבר כולל ניתוח, מאשר להתעלם או לא לטפל.
אני מבינה כי את חוששת מאוד ומודאגת ממצבו של אביך, הן ממצבו הרפואי והן ממצבו הנפשי (חוששת שיהיה עצבני וכו'). אני מניחה כי יתר בני המשפחה שותפים ברמה כזו או אחרת לחששותיך. אני ממליצה לך לשתף את בני המשפחה וחברים קרובים בתחושותיך ומחשבותיך. ברגעים כאלו, תמיכה של אנשים קרובים שיכולים להבין ללבך היא גורם חוסן משמעותי, אז הרשי לעצמך להיעזר בסביבה. שנית, נסי להתמקד במה שקורה בפועל מבלי להיסחף יותר מדי אחר מחשבות שליליות שמתארות דברים שעוד לא התרחשו ולא בטוח שיקרו. ברגעים כאלו כדאי ללכת צעד צעד ולהתייחס למה שקורה כרגע. כמו כן, תרגילי נשימות יכולים לסייע להפחתת הלחץ. בנוסף, מומלץ לנסות, לצד ההתרחשויות, להמשיך בשגרת החיים שלך עד כמה שניתן ולהיות עסוקה. זו תקופה לא פשוטה, אך בתקווה שהיא זמנית ויהיה שיפור במצב. במידה ואת חשה מצוקה ומרגישה צורך לשוחח עם מישהו בטלפון, את יכולה לפנות לער"ן (עזרה נפשית בטלפון) במספר 1201.
מקווה שהדברים יסייעו לך למצוא בעצמך כוחות התמודדות ולעבור את התקופה הלחוצה הקרובה.

מאחלת רפואה שלמה לאביך,
סיון

שלום אדוה,

פיטורין זוהי סיטואציה מאוד לא נעימה, שמטלטלת את שגרת החיים, יכולה לעורר תחושות שליליות ובמיוחד כשמדובר במקום עבודה שאהבת והדבר בא בהפתעה ולא ברור לך מדוע. ייתכן וניתן לנסות לברר עם מקום העבודה מה הסיבות שהובילו לפיטורין כדי שלא תשארי עם שאלות פתוחות ותוכלי להבין מה בדיוק קרה. עכשיו עומדת לפניך תקופה של חוסר ודאות והסתגלות למצב החדש. תחושת הדכדוך היא לגיטימית, וייקח זמן למצוא מקום עבודה חדש ולארגן שוב את שגרת החיים. אני מבינה שאת חשה כי הוריך אינם מבינים אותך ונשמע שאת בהחלט מתמודדת עם מגוון קשיים. אני בהחלט מקווה שתמצאי כוחות להתמודד עם הסיטואציה המאתגרת. איני יודעת להגיד האם את יכולה להתמודד עם הקשיים לבד, אך השאלה היא מדוע להתמודד לבד? אולי כדאי לפנות לעזרה (שהיא לאו דווקא דיור מוגן או הוסטל)? נשמע שתוכלי להעזר במקום שיכול להעניק תמיכה, הכוונה והבנה בתקופת המעבר שאת נמצאת בה כרגע, ולכן ממליצה לך לפנות לטיפול שיוכל להעניק לך את התמיכה הזו כרגע. תוכלי לפנות דרך קופת החולים או דרך התחנות לבריאות הנפש לטיפול מסובסד ואף ללא עלות.

שיהיה בהצלחה,
סיון

שלום לימור,

ראשית צר לי לשמוע על הפגיעה שעברת. לפגיעה מינית יש השלכות משמעותיות על הנפש, גם שנים לאחר הפגיעה, ולכן טוב מאוד שאת נמצאת כרגע בטיפול ואת יכולה לשוחח על הנושא עם המטפלת שלך. פגיעה מסוג זה היא נושא טעון וכואב מאוד, ולכן נשים רבות מתקשות מאוד לספר, לדבר על הנושא או אף לשתף שפגיעה כזו התרחשה. כנראה שמשהו בסיטואציה שקרתה בעבודה גרמה לך לחשוף בפני אותה קולגה לעבודה את קיום הפגיעה, מבלי שהתכוונת או רצית לעשות זאת. אני מבינה שאת מתחרטת על כך בדיעבד, ואולי אף כועסת עליה ועל עצמך שנגררת לסיטואציה שכזו. עם זאת, את הנעשה לא ניתן להשיב, ולמרות שכרגע קשה לך לדמיין כיצד הסיטואציה תשתנה, אני מאמינה כי עם הזמן ועם עבודה בטיפול תוכלי לחוש אחרת.
אני ממליצה לך מאוד לפתוח את הנושא בטיפול ושם תוכלו לרדת לעומק הדברים: מה כ"כ קשה לך כרגע? האם זה חששות ממה שהיא חושבת עליך? האם את כועסת עליה? האם את נבוכה או חשה בושה? חשה חשופה מדי? כדאי להבין יותר מה מטריד אותך ומה הופך את זה לבלתי נסבל עבורך. ייתכן ועצם האזכור והמחשבה על הפגיעה במקום העבודה הוא בפני עצמו דבר מציף שערער איזו תחושה של מוגנות וביטחון שהייתה לך לפני כן במקום העבודה. קחי בחשבון, שגם ההתחלה של עיבוד הנושא והעלתו במסגרת הטיפול, לעיתים מציפה את המחשבות על הנושא וזה מביא לקושי. עם זאת, את בתחילתו של תהליך חשוב מעין כמוהו של התמודדות עם אירוע קשה ומשמעותי שעברת, ולכן עם כל הקושי שזה מביא, בסופו של דבר חשוב לעבד את התכנים הללו. ממליצה לך לשתף בכנות את המטפלת ולהמשיך באומץ בתהליך המשמעותי שאת עוברת, עם אמונה שהדברים כפי שהם נחווים כרגע עוד ישתנו ויראו לך אחרת.

שיהיה בהצלחה,
סיון

שלום לימור,

לכולנו יש מועקות מדי פעם שמגיעות ומלוות במצב רוח ירוד וחוסר חשק. הדבר עשוי לקרות גם כאשר אין אירועי חיים מיוחדים ולכאורה "הכל בסדר". באופן כללי, כאשר זה קורה, חשוב לזכור שאלו פעמים רבות רגעים שבאים וחולפים, ולעיתים ידיעה זו מספיקה כדי לסייע להרגשה טובה יותר. בנוסף, רצוי להמשיך בשגרת היום ודווקא לנסות לשתף חברים קרובים או משפחה, ולא להסתגר בתוך עצמך. כמו כן, ספורט או פעילות של יוגה ומדיטציה יכולים לעזור בהתמודדות עם תחושות שליליות. כדאי גם לנסות לחשוב עם עצמך בכל זאת מה את מרגישה, אלו מחשבות עולות בך באותם הרגעים וממה את מוטרדת. במידה ותחושי שהדבר חוזר על עצמו, מפריע לך וגורם לתחושות קשות ממושכות ואף פוגע בתפקוד, אני ממליצה מאוד בכל זאת לשקול עזרה מקצועית. אז יהיה כדאי להבין יותר לעומק במה מדובר, מה זו המועקה הזו? האם אלו תחושות של חרדה? עצב? בדידות? תחושת חוסר ערך? ועוד. פעמים רבות כאשר יש מצוקה זו דרכה של הנפש לסמן לנו שיש משהו שאנחנו צריכים להבין לעומק על עולמנו הפנימי, ואז חשוב להבין יותר מה עובר עליך כדי שיהיה אפשר לדעת איך לעזור לך. אני מכבדת את הרצון להתמודד בכוחות עצמך, אך אם תחושי קושי מתמשך מומלץ מאוד בכל זאת לפנות להתייעצות ועזרה מקצועית בטיפול פסיכולוגי.

בהצלחה,
סיון

שלום הדס,

את מתייחסת לסוגיה שהיא בהחלט מאוד מרכזית בטיפול, ועשויה לעורר רגשות שונים, והיא ההבדל בין השיתוף והחשיפה שעושה המטופל, לעומת המידע המועט שיש למטופל על חייו האישיים של המטפל. נושא זה נתון לדיונים גם בקרב הפסיכולוגים, ולעיתים קיים שינוי בין שלבים שונים לאורך הטיפול או בין מטפלים שונים. מאחורי דרך העבודה הזו עומדים הסברים שונים, בין היתר, חשוב לזכור שמטרת הטיפול היא להתייחס, להבין ולהעמיק את החקירה בעולמו הפנימי של המטופל, והמפגש הטיפולי מוקדש כולו למען מטרה זו. הדבר עשוי לקומם, מפני שהוא מדגיש עד כמה היחסים בין מטפל למטופל הם יחסים ייחודיים והם שונים מיחסים "חבריים" או יחסים של אנשים "נורמאלים", כפי שאת מכנה זאת. הדבר בהחלט יכול לעורר כעס, עלבון, סקרנות ועוד תחושות מגוונות, והגיוני ולגיטימי להרגיש כך. הייתי ממליצה לך להעלות את תחושותיך בפני המטפלת באופן חופשי ופתוח (עכשיו, או כשהיא תחזור מההיעדרות), ולדבר איתה על הנושא. כדאי להבין מדוע כל כך חשוב לך שהיא תספר לך בדיוק מה קורה? האם מפני שאת דואגת ועצם הניתוח שלה עורר בך חרדות שונות? האם זוהי הסקרנות? האם זהו הרצון להרגיש שאתן בקשר חברי? רצון לחוש שהיא משתפת אותך? כעס על הסירוב שלה לשתף? כעס על ההיעדרות שלה? וכו'. כך תוכלו להשתמש במה שעולה בטיפול באופן שיתרום לתהליך הטיפולי ויעזור לכן להבין אותך, את תחושותיך ותגובותיך בצורה מעמיקה יותר.

שיהיה בהצלחה,
סיון

שלום מיקה,

הרבה פעמים אנשים יכולים לחוש ביישנות וחוסר ביטחון דווקא מול אנשים שהם מעריכים. אחד ההסברים לכך יכול להיות קשור לרצון להרשים, להתחבב ולזכות בהערכה של אותם אנשים. הרצון הזה עשוי לגרום לנו לחוש לחוצים יותר וחסרי ביטחון. כמובן שיכולים להיות גם הסברים נוספים שתלויים בסיטואציה (למשל אם מדובר בדמויות סמכות, או באנשים מבוגרים מאיתנו וכו'). זהו לחץ מובן וטבעי, ולעיתים ככל שמכירים את האנשים הללו זמן רב יותר ומבלים בחברתם, כך מרגישים יותר בנוח והביישנות פוחתת.

בהצלחה,
סיון

שלום אילנית,

גיל המעבר הוא גיל מורכב ולנשים רבות מדובר בהתמודדות שמביאה איתה תחושות רבות ומורכבות. כפי שאת מתארת, מתרחשות תופעות פיזיות רבות והדבר כרוך לעיתים גם בשינוי במצב הרגשי. התופעות שאת מתארת עשויות להיות קשורות גם לשינויים הורמונליים ו/או למצב הרגשי (למשל, נדודי שינה יכולים להיגרם גם כתוצאה ממחשבות שונות ודיכאון). לשאלתך, בטיפול פסיכולוגי למעשה נוצר קשר יציב ובטוח של אמון, ובמסגרת הפגישות ניתן לעבד איתך את התחושות שאת חווה ולתת מקום למחשבות ולרגשות שלך. ניתן יהיה לחשוב איתך למה מקושר עבורך גיל המעבר? מה מאפיין את מצב הרוח הירוד? אילו מחשבות? אילו תחושות? (למשל, האם זו בדידות? האם חשש מפני הזקנה וחשש לגוף? האם המחשבות קשורות לקשרים משפחתיים? והאפשרויות הן רבות). תהליך הבירור וההבנה של עולמך הפנימי מסייע פעמים רבות להתמודד עם התחושות הקשות באופן אחר ומסייע בעיבוד החוויה וביצירת תחושה אחרת. מלבד זאת, הטיפול נותן מסגרת של תמיכה, הקשבה והכלה באופן שעוזר להבנה ולהתמודדות עם תחושות של דכדוך. במידה ואת מתלבטת האם טיפול כזה יכול לסייע לך, אני ממליצה לך לא לחשוש ולפנות לפגישה אחת או שתיים של היכרות. כך תוכלי לחוות במה מדובר וגם תוכלי להתייעץ עם המטפל/ת באופן מעמיק יותר האם הטיפול מתאים ויכול לסייע לך ולאחר מכן תוכלי להגיע להחלטה בנושא.

שיהיה בהצלחה,
סיון

שלום ליה,

כפי שאת מתארת, להיות באיזו שהיא מסגרת של לימודים או תעסוקה זהו דבר חשוב ביותר, ובלי מסגרת כזו עלולים לחוש ריקנות ודכדוך. לצערי, אין לי פתרונות קסם למצב מתסכל זה. ממה שאת מתארת נשמע שנדרשת כאן הערכה רחבה יותר- מה מקור הקשיים? מדוע זה המצב הקיים? האם בשל מצב רגשי (דיכאון? חרדות?), קשיים חברתיים? קושי בתפקוד? קושי להחליט מה מעניין אותך? האם היית במסגרות אחרות ומה לא הסתדר שם? וכו'. הערכה כזו צריכה להיות מעמיקה ומתייחסת לגילך, היסטורית החיים שלך, המצב המשפחתי, תחומי העניין, היכולות והכוחות ועוד. לכן, נשמע שנדרשת כאן תמיכה ועזרה מקצועית שיודעת לעשות הערכה כזו ולחשוב ביחד איתך מה יכול להתאים לך. איני יודעת אילו טיפולים ניסית ומדוע אינך כרגע בטיפול, אך אומר כי ישנם סוגים שונים של טיפולים ומטפלים ובגלל שנשמע שאת רוצה מאוד להביא לשינוי במצב, אני ממליצה מאוד לתת צ'אנס נוסף לסיוע של הגורמים המקצועיים. אם השיקול הוא כלכלי, חשוב לדעת שיש טיפול מסובסד ואף בחינם שניתן על ידי קופות החולים או המרפאות לבריאות הנפש. שם גם עובדים צוות מקצועי ממגוון תחומים (פסיכולוגים, עובדים סוציאלים ופסיכיאטרים) שיוכלו לחשוב איתך מהו המענה והסיוע לו את זקוקה. עד שתפני, נסי בכל זאת לנהל סדר יום כלשהו הכולל דברים שאת יכולה לעשות על מנת לקבל תחושה של עשייה ומסוגלות (למשל סידורים, עזרה בבית וכדומה). כמו כן, נסי, במידת האפשר, למלא את הזמן בתחומי עניין או במפגשים חברתיים. כמובן שהדבר לא מהווה תחליף למציאת מסגרת וכיוון לעתיד ולכן ממליצה לך מאוד לפנות שוב לעזרה מקצועית.

בהצלחה,
סיון