היי ליטל.
לפני זמן קצר אמא של ידידה מאד קרובה אליי הלכה לעולמה. היא מתה בצורה פתאומית וזה היה טראגי לכולנו. בהתחלה עוד איכשהו הצלחתי להכיל אותה ואת הכאב שלה, השתדלתי כמה שיותר פשוט להיות שם, לא לנסות לייעץ/לפתור/להבין...
אבל בזמן האחרון אני מרגישה שהכוחות שלי להכיל אותה אוזלים. קשה לה מאד והיא לא ממעטת להגיד לי את זה ואני מרגישה את האנרגיות שלה וזה פשוט מוריד אותי ומכניס אותי לדאון. היא לא אותה אחת שהכרתי עד לא מזמן... מרגיש לי שהיא נובלת, ואני, שרואה את זה מהצד וגם נמצאת שם בשבילה מרגישה את זה גם אצלי...
מרגיש לי שלא משנה מה אגיד זה לא ינחם או יעזור כך שאני בעצם נמצאת במבוי סתום. וזה מסתכל אותי, מעציב אותי ומעצבן אותי להיות במצב הזה.
מה עושים?
שלום אילנה.
נשמע שאת פוגשת דרך חברתך את הנושא המורכב של אובדן, אבל והתאוששות מהם ושהמפגש לא קל, ואולי מעורר דחף "לגמור עם זה כבר" ולעזור באופן שיוציא את חברתך כמה שיותר מהר מהעיסוק בנושא- כמובן גם עבורה, אבל יתכן שגם עבורך. אם זה אכן כך, יתכן וכדאי לבדוק בינך לבין עצמך מה המינון של התמיכה שאת אכן מסוגלת לשאת באופן אמיתי ולהישאר סביבו. אם זו ירידה משמעותית ברמת הנוכחות, יתכן וכדאי לומר לחברתך בכנות שיש לך קושי סביב הנושא ולכן את "מורידה הילוך". במקביל, אם את מרגישה שנושא האבל והאובדן נוגעים בך באופן אישי ועמוק, יתכן וכדאי לשקול פנייה אל טיפול פסיכולוגי ולבחון יותר לעומק מה קורה לך באזור זה.
ליטל
תוכלי למצוא כאן רשימה של פסיכולוגים מומחים ומתמחים להתייעצות ובחינת טיפול
