אני בכיתה י״ב, מלש״בית. הייתי בהמון מיונים לתפקידים שונים בצבא ואת רובם לא עברתי, והתפקיד היחידי שבו הגעתי לשלב מתקדם במיונים הוא טיס. בדצמבר עברתי את המיונים אחרונים לפני הגיבוש, ומאז התכוננתי אליו- רצתי והתאמנתי (מה שאני לא רגילה לעשות), דיברתי עם אנשים שעברו את הגיבוש כדי להבין מה יהיה ובכללי הנושא העסיק אותי מאוד. כל החברים, המורים והמשפחה ידעו על הגיבוש וכולם תמכו בי ושלחו לי איחולי הצלחה יום לפני.
ממש היום הייתי אמורה להתחיל את הגיבוש שאמור להיות חמישה ימים. סוף סוף הגעתי לבסיס וסירבו לקבל אותי בגלל בעיה בריאותית מינורית. הלב שלי ממש נשבר. אני מאוכזבת, מבויישת ואשמה שהייתי כל כך גאה שאני הולכת לגיבוש. כואב לי הלב על ההזדמנות שהתפספסה בגלל שטות, והמחשבה על כל האנשים שחושבים שאני עכשיו שם ומצפים לשמוע אם אעבור לא עוזרת. דחו לי את הגיבוש לנובמבר, אבל אני הייתי מוכנה פיזית ונפשית ב100%, בנוסף הסיכויים לעבור בגיבוש הזה היו 300/500 ובנובמבר הם 300/1500. קשה לראות את האור בקצה המנהרה. קשה לי להאמין שאני עכשיו בבית במקום לזחול בחולות. במציאות מקבילה הייתי אמורה להיות שם עכשיו.
הלב נשבר. איך מתקדמים? איך מרגישים יותר טוב למרות האכזבה הגדולה?
מצטערת על האורך.